ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו לר' חייא] אי [אם] הכלל הקובע שהלכה כרבי מחבירו משמעו: דווקא מחבירו ולא מחביריו, וכאן הרי חולקים עליו חכמים, ואם כן אין הלכה כמותו. או שמא הלכה כרבי מחבירו משמעו: ואפילו מחביריו. וכיון שאין בידו להכריע, הריהו משאיר את ההכרעה בידי כל דיין, וכל פסיקה שהיא אינה בטילה.

אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] רב: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.

ורב נחמן דידיה [שלו עצמו] אמר שלא כדברים שאמר משמו של רב: מותר לעשות כדברי רבי. ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

ועוד דעה בענין זה, אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה — עשוי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] מטין איתמר [נאמר]. שלא נקבעה הלכה גמורה כדברי חכמים, אבל סיכמו כי הנטייה היא כדעת חכמים, ובמקרה כזה אף שלכתחילה יש לעשות כדבריהם, מכל מקום אם עשה כדברי רבי — אין מחזירים את הדין. ומעירים: אף מן האמור במדרש ההלכה, אין קביעת הלכה ברורה בענין זה, אם כרבי או כחכמים, שהרי תלוי הדבר בנוסחים שונים.

שכן תני [שנה] רב נחמן ברייתא בתוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב, שהוא הכינוי למדרשי ההלכה (הנוספים על תורת כהנים לספר ויקרא) על הכתוב בדין הבכור "לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז): "בכל אשר ימצא לו" לאב — פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, שבזה אין הבכור נוטל פי שנים. ומכאן יש להסיק: אבל שבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן — שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא] ברייתא זו? שיטת רבי היא.

ומצד אחר תני [שנה] רמי בר חמא בתוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב בנוסח אחר: "בכל אשר ימצא לו" — פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, שאין הבכור נוטל בשבח זה פי שנים. ויש ללמוד מכאן: וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן שלא שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא]? — שיטת רבנן [חכמים] היא.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה. ומבררים: למאן [לשיטת מי] נאמרה הלכה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים, שהנכס עצמו ישנו ברשותו] של האב אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא שקיל [נוטל] הבכור פי שנים באותו שבח, מלוה מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל? שהרי המילוה אינו נמצא ברשות האב בזמן מותו, ורק ראוי הוא שיגיע לידיו בזמן הפרעון.

אלא ודאי אמר שמואל כן לשיטת רבי, שאף שלדעתו, בשבח ששבחו נכסים נוטל הבכור פי שנים, במילוה, שלא היה ברשות האב — אינו נוטל.

ומקשים: ואלא לפי זה הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ירשו הבנים שטר חוב מאביהם — בכור נוטל פי שנים בפרעון החוב בין במלוה בין ברבית, מני [שיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבנן [חכמים]!

ומגיעים למסקנה: אלא לעולם מה שאמר שמואל שאין הבכור נוטל פי שנים במילוה, לשיטת רבנן [חכמים] הוא, ואצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר לשיטת חכמים, לפי שאינו מובן מאליו, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: מלוה, כיון דנקיט שטרא [שמחזיק המלוה שטר חוב בידו] — כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי הוא נחשב] ואף חכמים מודים שיש בו חלק כפול לבכור, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל, שאין המילוה נחשב כמוחזק בידי האב, ואין הבכור נוטל בו פי שנים.

ועוד בענין זה שלחו מתם [משם מארץ ישראל] פסק הלכה זה: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, שאם האב הלוה כסף לגוי בריבית, סכום המילוה עצמו יש בו חלק כפול לבכור, אבל הריבית הריהי בגדר ראוי בלבד.

ושואלים: למאן [לשיטת מי] פוסקים הם? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים מעצמם, שהנכס עצמו ישנו ברשותו של האב], — אמרי רבנן דלא שקיל [אומרים חכמים שאינו נוטל], מלוה שאינו ברשותו של האב מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל בו חלק בכורה?

אלא ודאי הלכו לשיטת רבי. ושואלים: ולדעת רבי, ברבית לא נוטל חלק בכורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], רבי אמר: בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית!

אלא לעולם לשיטת רבנן [חכמים] היא הלכה זו שהורו חכמי ארץ ישראל, ולדעתם סבורים חכמים כי מלוה כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי נחשב] אבל הריבית לא.

ומסופר, אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: איקלע [הזדמן] אמימר לאתרין ודריש [למקומנו ודרש]: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה [לו]: נהרדעי לטעמייהו [חכמי נהרדעא הולכים לשיטתם], אמימר הולך בענין זה כשיטתו של רב נחמן, שהיה כמוהו מחכמי נהרדעא.

שאמר רבה: יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם — יש לו לבכור, חלק כפול בהם, גבו מעות — אין לו. ורב נחמן אמר: גבו מעות — יש לו, גבו קרקע — אין לו.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה], לשיטת רב נחמן קשיא [קשה]; ומסביר: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה]: