שאל אותו עוד: פרשת נדרים והפרתם, שנאמר בה "זה הדבר" לראשי המטות, ככתוב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', איש כי ידור נדר לה'. . . " (במדבר ל, ב–יז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא יהא נוהג דין זה אלא בדור זה בלבד?! אמר ליה [לו] רב אשי: ההוא יליף [אותו ענין, פרשת נדרים, למד] בגזירה שווה "זה" "זה" מהתם [משם] מפרשת שחוטי חוץ, שאף היא נוהגת לדורות.

ומקשים: האי נמי ליליף [זה גם כן, דין בת יורשת, שילמד] "זה" "זה" מהתם [משם] משחוטי חוץ! ודוחים: האי מאי [דבר זה מה עניינו]? בשלמא התם איצטריך [נניח שם, בשחוטי חוץ ובנדרים, הוצרך] הביטוי "זה הדבר" לגזרה שוה לענין אחר, כמבואר להלן, ומשום כך למדים גזירה שווה גם לענין זה, אבל הכא למאי איצטריך [כאן, בענין בת יורשת נחלה, למה הוצרך]? ואם רק כדי לומר שהוא לדורות — לשתוק קרא מיניה, ואנא ידענא [שישתוק הכתוב ממנו, ולא יאמר "זה הדבר", ואני יודע] שלדורות הוא, כמו שכל דבר הכתוב בתורה הריהו לדורות.

ומבארים: מאי [מה היא] אותה גזרה שוה שהוזכרה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר כאן בפרשת נדרים "זה הדבר" (במדבר ל, ב), ונאמר להלן בפרשת שחוטי חוץ "זה הדבר" (ויקרא יז, ב), מה להלן בציווי שחוטי חוץ, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל, כאמור שם: "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" — אף כאן בנדרים ובהפרתם, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל; ומה כאן בפרשת נדרים, מדובר בראשי המטות ככתוב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל. . . "— אף להלן בשחוטי חוץ, יש ענין בראשי המטות.

ודנים עתה בברייתא זו לגופה: אמר מר [החכם]: מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? אמר רב אחא בר יעקב: לומר, שהפרת נדרים נעשית אף בשלשה הדיוטות, כלומר, בכל אדם מישראל, כמו שדין שחיטת חוץ נאמר לכל אדם מישראל.

ומקשים: והא [והרי] בדין נדרים "ראשי המטות" כתיב ביה [נאמר בו] במפורש, ואיך אתה יכול לומר שהוא נוהג בכל ישראל? ומשיבים: כענין שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן בתשובה לשאלה דומה, שמביטוי זה למדנו אפשרות להתיר נדרים ביחיד מומחה, אם כן, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לתרץ שביטוי זה בא ללמד על התרת נדרים שנעשית גם ביחיד מומחה.

ועל מה ששנינו עוד בברייתא: ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? מה שייך ענין ראשי המטות לגבי שחוטי חוץ? אמר רב ששת: לומר, שיש שאלה בהקדש, כלומר, שגם בהקדש, כמו בשאר נדרים, יכול המקדיש להישאל על ידי חכם שיברר האם כשהקדיש ידע אז את כל משמעות הנדר, ואם ימצא לו החכם מקום להתיר — הנדר בטל למפרע, וההקדש לא חל מעיקרו.

ושואלים: ולדעת בית שמאי דאמרי [שאומרים]: אין שאלה בהקדש, דתנן [ששנינו במשנה], בית שמאי אומרים: הקדש טעות — הקדש, שאף שידוע לנו שאדם לא התכוון למה שהוציא מפיו — הרי זה הקדש, שאין הולכים אחר דעתו, ובית הלל אומרים: אינו הקדש, ונמצא שלדעת בית שמאי אין דורשים גזירה שווה זו, אם כן האי [זה, הביטוי] "זה" ו"זה" האמור בפרשת שחוטי חוץ ובפרשת נדרים מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]?

ומשיבים: "זה הדבר" בשחוטי חוץ מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד מיעוט: על השוחט (השחיטה) הוא חייב, כלומר, דווקא על מעשה שחיטה של קרבן המפורש בכתוב "איש . . . אשר ישחט" (ויקרא יז, ג) חייבים בחוץ, ואינו חייב על המולק (המליקה), שהמולק עוף של קרבן בחוץ, אם עשה כן בחוץ — אינו בגדר שוחט בחוץ החייב כרת; "זה הדבר" ב"ראשי המטות" מיבעי ליה [נצרך לו] גם כן למיעוט, ללמד: חכם מתיר ואין בעל מתיר, שהחכם יכול להתיר את הנדר, כששואל את הנודר ומוצא לו פתח או חרטה. אבל בעל אינו יכול להתיר נדרי אשתו באופן זה, אלא רק לבטלם (ואף זה — רק בו ביום ששמע את הנדר). ולהיפך, בעל מפר את הנדר לאשתו או בתו בו ביום ששמע את נדר אשתו, מבלי שהדבר יהא תלוי בדעתה כלל, ואין חכם מפר, שאינו מתיר את הנדר אלא בדרך של שאלה.

ושואלים: ולדעת בית שמאי דלית להו [שאין להם, שאינם מקבלים] גזרה שוה זו, הפרת נדרים שיכולה להיעשות אף בשלשה הדיוטות מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו מדתניא [יוצא להם הדבר ממה ששנינו בברייתא]: נאמר בסוף פרשת המועדות שבפרשת אמור: "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד), ר' יוסי הגלילי אומר: