הא כיצד ניתן להמשיך עקרון זה של "עיין עליו" כאשר אין למת כל זרע? נחלה ממשמשת, כלומר, נבדקת והולכת גם לדורות הקודמים עד ראובן ושאר ראשי שבטי ישראל. שאם אין כל צאצאים למת, עולים דור אחד למעלה לאביו, ואם איננו — לצאצאיו, אחי המת. ואם הם אינם וגם אין להם צאצאים — הולכים דור נוסף למעלה ולצאצאיו, וכך הלאה, ומבררים אם נשארו צאצאים לאחד מאבות האבות. וכך עשויה הנחלה להגיע עד לדור הראשון של השבט. ושואלים: ולימא [ושיאמר] אם כן, נחלה ממשמשת והולכת עד יעקב, ולא רק עד ראובן, שמא גם מן השבט כולו לא נשארו צאצאים! אמר אביי: גמירי [למודים, מקובלים אנו] שלא כלה מישראל שבטא [שבט] שלם, אלא תמיד נשאר מישהו משבט זה.

א אמר רב הונא אמר רב: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו זה האומר הוא נשיא שבישראל — אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין, אלא יורשתו רק בת בנו. תניא [שכן שנינו בברייתא] במגילת תענית, ברשימת הימים שנאסרו בהספד ותענית בגלל אירועים מיוחדים שאירעו בהם: בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא [שבנו לדיננו], כלומר, שהושב המשפט כפי הדין הראוי, כמסורת הפרושים, חכמי התורה. שהיו צדוקין אומרין: תירש הבת עם בת הבן, ונהגו על פיהם משום שהיתה ידם תקיפה,

נטפל להן (בא אצלם) רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שוטים, מנין זה לכם שכך הדין? ולא היה בהם אדם שהחזירו (שהשיבו) דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט (מדבר דברים של כלום) כנגדו והיה אומר טענה זו: ומה בת בנו הבאה מכח בנו — תירשנו, בתו הבאה מכחו שלו — לא כל שכן שתירשנו?

קרא רבן יוחנן בן זכאי עליו את המקרא הזה: "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו, כ), וכתיב [ונאמר]: "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (בראשית לו, כד), והכתובים סותרים זה את זה, שכן מכתוב אחד עולה שענה הוא בן שעיר, ואילו מן הכתוב השני עולה שענה הוא בן צבעון. אלא, מלמד שבא צבעון בן שעיר על אמו והוליד ממנה את ענה. ומכל מקום, מכך שענה קרוי בן שעיר יש ללמוד שבני הבנים (ובנות הבנים) דינם כבנים.

ושואלים: ודלמא תרי [ושמא שני] ענה הוו [היו], האחד בן צבעון והאחר בן שעיר! אמר רבה בתשובה לקושיה זאת: אמינא מלתא [אומר אני דבר] שלא אמרה אפילו שבור מלכא [המלך], ומסבירים: ומנו [ומי הוא] אותו "שבור מלכא"? שבוודאי לא התכוון למלך פרס הגוי, אלא לאדם מישראל — הרי זה שמואל, שכך כינו אותו, משום גדולתו בתורה. איכא דאמרי [יש שאומרים בגרסה אחרת], אמר רב פפא: אמינא מלתא [אומר אני דבר] שלא אמרה שבור מלכא [המלך], ומנו [ומי הוא זה]? — רבה; אמר קרא [הכתוב]: "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו" (בראשית לו, כד), לומר הוא ענה דמעיקרא [שמתחילה] שמדובר רק בענה אחד.

וממשיכה הברייתא: אמר ליה [לו] אותו זקן צדוקי לרבן יוחנן בן זכאי: רבי, בכך אתה פוטרני? כלומר, בדרשה שכזו רוצה אתה לפרוך אותו קל וחומר שהבאתי? והלא גם אני סבור שבן הבן יורש את זקנו ואפילו במקום הבת, ואולם בת הבן עדיין תירש עם בת המת! אמר לו: שוטה,