דרך הרבים — שש עשרה אמות. דרך המובילה לערי מקלט — שלשים ושתים אמות. אמר רב הונא: מאי קראה [מהו הכתוב]? מאין נלמד דבר זה? — דכתיב [שנאמר] בערי המקלט: "תכין לך הדרך" (דברים יט, ג), ויכול היה לומר "דרך" ונאמר "הדרך" בתוספת ה"א, ללמד שהדרך הזו כפולה מכל דרך אחרת של הרבים, ולכן היא בת שלושים ושתים אמה.

א שנינו במשנה שדרך המלך אין לה שיעור. ומסבירים: שכן שנינו שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.

ב עוד שנינו במשנה: דרך הקבר אין לה שיעור. ומסבירים: וטעמו של דבר — משום יקרא דשכבא [כבודו של המת] על מנת שלא להגביל את מספר המלווים של המת, ולעכב אותם בדרכם.

ג ועוד שנינו במשנה: המעמד — דייני ציפורי אמרו: מידת שטח בת ארבע קבין. ובענין זה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אדם המוכר לאחר את קברו, או דרך קברו, או מקום מעמדו, או בית הספדו — באין בני משפחה של המוכר וקוברין אותו שם על כרחו של הקונה, משום פגם משפחה שפגם הוא להם שאחד ממשפחתם אינו נקבר יחד איתם. כיון שהזכרנו ענין המעמדות במשנה מביאים את מה ששנינו בברייתא אחרת, באותו נושא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות לאחר קבורתו של המת, כנגד "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב), שבסך הכל נזכרים שבעה הבלים ("הבל" — אחד, "הבלים" —

שנים, ובכל הפסוק — שבעה) וכנגדם עושים למת שבע פעמים מעמד ומושב. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: היכי עבדי [כיצד עושים]? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שאמר ר' יהודה: ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון שהיו אומרים: "עמדו יקרים עמודו", "שבו יקרים שבו". והיו זזים מעט ממקומם, ושוב עומדים ויושבים. אמרו לו: אם כן, שזהו ענין מעמדות ומושבות, אף בשבת מותר לעשות כן, שהרי אין בו דברי מספד מפורשים.

מסופר: אחתיה [אחותו] של רמי בר פפא הוה נסיבא ליה [היתה נשואה לו] לרב אויא. כאשר שכיבא [מתה], עבד [עשה] לה מעמד ומושב. אמר רב יוסף, טעה בתרתי [בשני דברים]: טעה, שאין עושין אלא בקרובים, שקרובי המשפחה בלבד הם העומדים והיושבים, והוא עבד [עשה] דבר זה אפילו ברחוקים; וטעה טעות אחרת, שאין עושין אלא ביום ראשון של אבל, היום בו נקבר המת, והוא עבד [עשה] ביום שני.

אביי אמר: בהא נמי [בזה גם כן] טעה, שאין עושין מעמד ומושב אלא בבית הקברות, והוא עשה בעיר. רבא אמר: בהא נמי [בזה גם כן] טעה, שאין עושין אלא במקום שנהגו, והתם [ושם] לא נהוג [נהגו].

מיתיבי [מקשים] על דברי רב יוסף ואביי ממה ששנינו לעיל בברייתא, אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן; ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין עושים מעמד ומושב אלא בבית הקברות (כדברי אביי) וביום ראשון (כדברי רב יוסף), בית הקברות בשבת מאי בעי [מה הוא עושה]? כיצד יכולה להיות קבורת המת ביום השבת? והרי אין קוברים בשבת! ומשיבים: יכול הדבר להיות בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו [שהביאו אותו] לקבר בין השמשות של ערב שבת, וכשהחשיך — אם אין במעמד אלא "עמדו" ו"שבו" — ניתן היה לדעת חכמים לעשות מעמד ומושב.

ד משנה המוכר מקום לחברו על מנת לעשות לו קבר, וכן המקבל מחברו עבודה בקבלנות לעשות לו קבר — עושה באופן זה: תוכה של מערה שבה קוברים צריך להיות במידותיו ארבע אמות רוחב על שש אמות אורך. ופותח לתוכה שמונה כוכין המיועדים לשים בהם את ארונות המתים, שלש כוכים מכאן (בצידה האחד של המערה, לאורך שש אמות) ושלש מכאן בצד השני, ושנים מכנגדן ממול הכניסה. וכוכין אלה ארכן ארבע אמות, ורומן (גובהן) שבע טפחים,