משום חשד אשתו בגלל בעל הבור. שכיון שבעל הבור יודע שאין הוא יכול לפתוח את הבור אלא על ידי המפתח האחר שנמצא ברשות בעל הבית — לא יכנס בשעות שבעל הבית אינו מצוי בביתו, וכך לא יבוא הבעל לחשוד בו שהוא מתייחד שם עם אשתו.

א משנה מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו ויש לו זכות לעבור דרך גינת חבירו אל גינתו — נכנס לגינתו בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ולא בשעות שאינן מקובלות, שלא יפריע לבעל הגינה. ואף שמותר לו עצמו לעבור בגינת חבירו, אינו מכניס לתוכה תגרין שיבואו לקנות מן הגינה שלו, הפנימית, משום שמרבים המולה והורסים הזריעה, וכן לא יכנס מתוכה על מנת להיכנס לתוך שדה אחרת הסמוכה לה. והחיצון בעל הגינה החיצונית, זורע את הדרך לגינה הפנימית.

אבל אם נתנו לו לבעל הגינה הפנימית דרך בגינה החיצונית שאינה עוברת באמצע גינתו של החיצון, אלא מן הצד, מדעת (בהסכמת) שניהן — נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה, ומכניס לתוכה תגרין, ואולם לא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. זה וזה, גם בעל הגינה הפנימית וגם בעל הגינה החיצונית, אינן רשאים לזורעה לאותה דרך העוברת מן הצד.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מי שאמר לחבירו "אמה (תעלת מים) לצורך בית השלחין (שדה המושקה בידי אדם) אני מוכר לך" — נותן לו שטח ברוחב שתי אמות לצורך תוכה (חללה) של התעלה הזו, ועוד אמה מכאן ואמה מכאן לשני אגפיה ( צידיה) המוגבהים. אם אמר לו "אמה בית הקילון (שהיא תעלת מים קטנה יותר מאמה בית השלחין) אני מוכר לך" — נותן לו אמה אחת לתוכה של התעלה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.

ושואלים: ואותן אגפיים מי זורעם, למי הרשות בידו להשתמש בהם לצורך זריעה? רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם; רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם, שמותר לו לנטוע בהם אילנות. ומעירים בהסבר שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] זורעם, שמותר לבעל השדה לזרוע אותם, כל שכן נוטעם. ומאן דאמר [ומי שאומר] נוטעם — דווקא לכך יש לו זכות, אבל זורעם — לא, כי חלחולי מחלחולי [מחלחלים, מתפשטים] הזרעים באדמה, מרפים אותה, ומזיקים בכך לאמת המים.

ועוד בענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו (התפוררו ונעלמו) אגפיה — מתקנה מהאדמה שבאותה שדה הסמוכה לה, למרות שהשדה אינה שלו, כי בידוע שלא כלו אגפיה של אותה אמה אלא באותה שדה, לשם התפזר העפר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל השדה לבעל האמה: מייך אשפלוה לארעיך [המים שעברו באמה שלך הם שהשפילו את אדמתך] הם שסחפו את האדמה איתם, ולא נכנסה לשדה שלי! אלא אמר רב פפא: טעם הדבר איננו זה, אלא שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה כאשר נתן לבעל האמה זכות לתעלה, שישתמש באדמה שלו לצורך תיקון אגפיה של האמה.

ג משנה מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה מהם, חסם את הדרך הזו לפני הרבים, ונתן להם במקומה דרך אחרת מן הצד בתוך שדהו — מה שנתן לרבים נתן, וגם שלו, הדרך שנטל מהם — לא הגיעו, והם רשאים להמשיך להשתמש בה.

ועוד בדיני מכירת קרקעות ודרכים: דרך היחיד, כגון המוכר לחבירו דרך לעבור בתוך שדהו — רוחבה הוא ארבע אמות. דרך הרבים — שש עשרה אמה. דרך המלך — אין לה שיעור רוחב קבוע, אלא לפי מה שיקבע המלך בכל מקרה ומקרה. דרך הקבר שעושים לצורך הלוויה — גם היא אין לה שיעור. המעמד המקום שבו היו עומדים לנחם את האבלים — דייני צפורי אמרו כי שיעורו בית (שטח זריעה של) ארבעה קבין (שני שליש של בית סאה).

ד גמרא על ההלכה הראשונה במשנה, שואלים: אמאי [מדוע] שלו לא הגיעו, ואין הוא זכאי לקבל לעצמו את הדרך? והרי נתן לרבים דרך חילופית! אם משום שאינו יכול להתדיין בבית הדין עם כל עובר — לינקוט פזרא וליתיב [שיקח מקל וישב] בדרך וימנע מאנשים לעבור! ומכיון שלא התירו לעשות כן שמעת מינה [האם לומד אתה מכאן]: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו] אפילו במקום פסידא [הפסד]?

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אכן, מעיקר הדין רשאי היה לעשות זאת, ואולם גזירה היא שגזרו חכמים שלא יחסום את דרכם הקודמת של הרבים, גם אם הוא נותן להם דרך חילופית, שמא יתן להן דרך עקלתון שמעקמת ומאריכה את דרכם. רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: מדובר במשנה בנותן להם דרך עקלתון במקום הדרך הישירה שהיתה להם מקודם, שאין לו רשות לעשות כן, והרבים רשאים להמשיך ללכת בדרך הקודמת.