מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברינטא (רב החובל שלה). ועוד בענין מנהיגים.

נאמר בשבחיו של מקום: על מה שנאמר "והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א כט, יא) אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אפילו ריש גרגותא (הממונה על חלוקת המים להשקייה) משמיא מוקמי ליה [משמים מעמידים אותו], שכל מי שנעשה ראש, אפילו בדבר קטן — משמים הוא מתמנה. ושבים לדון בעניינם של אלימלך ובניו, שלדעת ר' שמעון בר יוחי נענשו על שיצאו מן הארץ שלא כדין.

אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: חס ושלום שזה היה חטאם, שכן אפילו אם מצאו אלימלך ובניו סובין לאכול לא יצאו מן הארץ, ואלא מפני מה נענשו? מטעם אחר — שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר: "בזעקך יצילך קבוציך" (ישעיה נז, יג).

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לצאת מן הארץ אלא בזמן שמעות בזול, כאשר הכסף מצוי, ופירות ביוקר וכמו ששנינו: סאתים בסלע. אבל בזמן שמעות ביוקר ואין אנשים יכולים להרוויח די כסף כדי לקנות אוכל אפילו עמדו ארבע סאין בסלע — יוצאין לחוץ לארץ על מנת לחיות.

(סימן לרשימה של דברים שאמר ר' יוחנן שהוא זוכר מן העבר: סלע פועל חרובא טליא אמרין). שכך אמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוו קיימין ארבע סאין [זוכר אני כאשר היו עומדים, נמכרים ארבעה סאים] בסלע, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית [והיו מרובים נפוחי רעב בטבריה מפני שלא] היה להם אפילו מטבע קטנה כאיסר לקנות בה. ועוד אמר ר' יוחנן: נהירנא כד [זוכר אני כאשר] לא הוו מיתגרין פועליא למדנח קרתא [היו נשכרים פועלים למזרח העיר], מריח פיתא [הפת] שהיה בא ממערב מייתין [היו מתים].

ואגב כך מספרים עוד דברי זכרונות, ואמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוה בצע ינוקא חרובא, והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי [זוכר אני כאשר היה שובר ילד חרוב, והיה נמשך חוט דבש על שתי זרועותיו]. ואמר ר' אלעזר: נהירנא כד הוה נטיל עורבא בשרא, ונגיד חוטא דמשחא מריש שורא ועד לארעא [זוכר אני כאשר היה עורב לוקח בשר, והיה נמשך חוט של שומן מראש החומה שעמד עליה ועד לארץ]. ואמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא כבר שית [זוכר אני כאשר היו מטיילים נער ונערה בשוק, כבן שש] עשרה וכבר [וכבן] שבע עשרה, ולא הוו חטאן [היו חוטאים]. ואמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוו אמרין בי מדרשא [זוכר אני כאשר היו אומרים בבית המדרש]: דמודי להון [מי שמודה להם לגויים] — נפיל בידיהון [נופל בידיהם]. דמתרחיץ עליהון [זה שסומך עליהם] — דיליה דילהון [שלו נעשה שלהם]. ושבים לדון בעניינים שבמגילת רות.

כתיב [נאמר]: "מחלון וכליון" (רות א, ב), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ויואש ושרף אשר בעלו למואב" (דברי הימים א ד, כב), ומשמע שהם אותם אנשים שנשאו נשים ממואב. רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: "מחלון" ו"כליון" שמן האמיתי, ולמה נקרא שמן "שרף" ו"יואש"? "יואש" נקרא כך משום שנתיאשו מן הגאולה בארץ, שהרי קבעו דירתם במואב וישבו שם שנים רבות. "שרף" נקרא כך מפני שנתחייבו שריפה למקום משום שעזבו את הארץ.

וחד [ואחד מהם] אמר: "יואש" ו"שרף" שמן האמיתי, ולמה נקרא שמן "מחלון" ו"כליון"? "מחלון" — שעשו גופן (עצמם) חולין שהרי יצאו לחוץ לארץ שהיא טמאה, ו"כליון" — שנתחייבו כליה למקום.

ומעירים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כמי שאומר]: "מחלון" ו"כליון" שמן; דתניא [שכן שנינו בברייתא], מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים" (דברי הימים א ד, כב)? ומסבירים: "ויוקים" — זה יהושע, שהקים ושמר את השבועה לאנשי גבעון (ראה יהושע פרק ט), "ואנשי כזבא" — אלו אנשי גבעון, שכזבו ביהושע, שהרי רימוהו באומרם שהם מארץ רחוקה. "ויואש ושרף" — אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן "יואש" ו"שרף"? "יואש" — על שם שנתיאשו מן הגאולה, "שרף" — משום שנתחייבו שריפה למקום.

"אשר בעלו למואב" — כוונתו שנשאו נשים מואביות. "וישבי לחם" — זו רות המואביה, ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה. "והדברים עתיקים" — דברים הללו עתיק יומיא [עתיק ימים, הקדוש ברוך הוא] אמרן, שגזירה היתה מלפניו, דכתיב [שנאמר]: "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט, כא), וכתיב [ונאמר] לשון מציאה גם בבנות לוט: "שתי בנתיך הנמצאת" (בראשית יט, טו), לומר שנמצא שורש דוד מראשית הדורות וכבר היה נועד דוד לצאת ממואב, בנם של לוט ובתו (ראה בראשית יט, לז).

אגב הזכרת פסוק זה מביאים את מה שנאמר בהמשך: "המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם" (דברי הימים א ד, כג), ומבארים: "המה היוצרים" — אלו בני יונדב בן רכב שנצרו (שמרו) את שבועת אביהם (ראה ירמיהו ל״ה:ו׳).

"ישבי נטעים" — זה שלמה, שהיה דומה לנטיעה במלכותו. "וגדרה" — זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל על ידי לימודם ותקנותיהם. "עם המלך במלאכתו ישבו שם" — זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה שהיה בן בנו של בן בנה, שנאמר בשלמה: "וישם כסא לאם המלך" (מלכים א ב, יט), ואמר ר' אלעזר: הכוונה היא לאמה של שושלת המלכות, שהיא רות, שממנה צמחה השושלת כולה. ומתוך שעסקו בזמנים שיש בהם רעב בארץ, מסיימים את הפרק בברכה באותם עניינים עצמם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בפרשת הברכות "ואכלתם מן התבואה ישן" (ויקרא כה, כב) הכוונה היא בלא סלמנטון. ושואלים בגמרא: מאי [מה פירוש] "בלא סלמנטון"? רב נחמן אמר: בלא רצינתא [תולעים] האוכלות את התבואה. ורב ששת אמר: בלא שדיפא [שידפון] המקלקל את טעמה של התבואה.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת, וכן תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן. ומפרטים, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן. מה שנאמר "ואכלתם מן התבואה ישן" (ויקרא כה, כב), יכול אולי מכלל הדברים משמע שיהו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה? — תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "עד בוא תבואתה", לומר: עד שתבא תבואה מאליה ואין מצפים לה, שנתקיימה הברכה ואין התולעת אוכלת את החיטה מן האוצר.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: "ואכלתם מן התבואה ישן" — יכול אולי מכלל הדברים משמע שיהו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שרע שאינו טוב, מפני השדפון שמקלקל את התבואה? — תלמוד לומר: "עד בוא תבואתה" — עד שתבא תבואה מאליה, שלא היה שדפון בתבואה שבאוצר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בפרשת הברכות "ואכלתם ישן נושן" (ויקרא כו, י), מלמד שכל המיושן מחבירו הוי [הריהו] יפה מחבירו. ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, כלומר, שדרך העולם היא שמשאירים אותם להתיישן כגון יין, דברים שאין דרכן ליישנן כגון פירות, מנין שיהו טובים ככל שיתיישנו? — תלמוד לומר: "ישן נושן" מכל מקום, שהארץ תשמור את פירותיה שלא יתקלקלו כלל ואף יוסיפו וישתבחו.

ומה שנאמר "וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו, י) מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש, והיו ישראל אומרים: היאך נוציא זה מפני זה? אמר רב פפא: כל מילי עתיקא מעליא [דבר ישן מעולה בטיבו] מן החדש, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא