אם איתא [אכן] נאמר שלא שייר המוכר קרקע לעצמו, לימא ליה [שיאמר לו] הקונה: "עקור אילנך [אילנותיך], שקול וזיל [קח ולך]

", שהרי הם יונקים מהקרקע שלי ומכחישים אותה בכך! ומאחר שהמוכר שייר לעצמו את האילנות, בוודאי התכוון להשאיר לעצמו גם את הקרקע השייכת לאילנות אלה. ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: המקדיש את השדה — לא הקדיש בכלל השדה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, אבל לא שאר דברים המצויים בו ואינם חלק ממנו. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה], אמר ר' שמעון: מה טעם הוקדשו דווקא החרוב והשקמה? הואיל ויונקין משדה הקדש, ואם לא הקדישם נמצא שהאילנות שלו יונקים מן ההקדש. אלא בוודאי בהכרח הם כלולים בתוך ההקדש כשהקדיש את השדה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כדברי רב הונא, שכאשר משאיר לעצמו אילנות שיורי שייר [משייר] את הקרקע שסביבם כדי שיוכלו לינוק מקרקע שלו, מה טעמו של ר' שמעון? הלא כי קא ינקי [כאשר הם יונקים] — מדנפשיה קא ינקי [משלו הם יונקים] מן הקרקע ששייר, ולא מן ההקדש!

ומשיבים: צריכים אנו לחזור מן ההנחה שרב הונא אמר דבריו לדעת הכל, אלא ר' שמעון שאמר — כר' עקיבא רבו הוא שאמר, שמוכר בעין יפה מוכר, ואינו משייר לעצמו יותר ממה שפירש, ואף לא קרקע לצורך החרוב, והוא הדין למקדיש. ולכן בהקדש — ודאי התכוון להקדיש גם את החרוב, כדי שלא יינק מקרקע של הקדש. ורב הונא שאמר — כרבנן [כשיטת

חכמים] הוא שאמר, שהמוכר בעין רעה מוכר, וכשמשייר דבר־מה בשדהו — משייר גם קרקע הנצרכת לו. ותוהים: כרבנן, פשיטא [אם כדעת חכמים פשוט שכך הוא] ומה צורך להשמיענו זאת! ומשיבים: יש חידוש בדבר, שכן נפקא מינה [יוצא מכאן] מדברי רב הונא, דאי נפלי הדר שתיל להו [שאם האילנות נופלים או מתים יכול לחזור ולשתול אותם] ואין אנו אומרים ששייר קרקע לצורך אילנות אלה שנפלו בלבד, אלא הקרקע שייכת לו לכל דבר.