זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה [בלילה שלח ר' ינאי וקצצו לאותו אילן שלו] שהיה יוצא לרשות הרבים.

למחר אתא לקמיה [בא לפניו] אותו איש, אמר ליה [לו] ר' ינאי: זיל קוץ [לך קצוץ]. אמר ליה [לו]: הא מר נמי אית ליה [הרי אדוני גם כן יש לו] אילן הנוטה לרשות הרבים! אמר ליה [לו]: זיל חזי [לך וראה], אי קוץ דידי קוץ דידך [אם קצוץ האילן שלי קצוץ את שלך], אי [אם] לא קוץ דידי [קצוץ שלי] לא תקוץ את [תקצוץ אתה].

ושואלים: מעיקרא מאי סבר [מתחילה מה חשב] ר' ינאי ולבסוף מאי סבר [מה חשב]? שהרי רואים שבתחילה עשה זאת ולא חשש לנזק הרבים, ואחר כך קצץ את האילן. ומסבירים: מעיקרא סבר [מתחילה חשב]: ניחא להו [נוח להם] לבני רשות הרבים באילן שלי, דיתבי בטוליה [שהם יושבים בצילו], כיון דחזא דקא מעכבי [שראה שהם מעכבים] ומוחים באדם שיש לו אילן כזה, שדר קצייה [שלח לקצץ אותו], מפני שהבין שהוא מפריע לרבים. ושואלים: ומדוע שלח את אותו אדם שיחזור למחרת? ולימא ליה [שיאמר לו]: זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי [לך קצוץ את האילן שלך ואחר כך אקצוץ את שלי]! ומשיבים: משום דבריו של ריש לקיש, שאמר הכתוב: "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א) יש לדורשו כך: קשוט, קשט, תקן, עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים.

א שנינו במשנה: אין מוציאים זיזים וגזוזטראות לרשות הרבים. אבל אם רצה — כונס לתוך התחום שלו ומוציא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם כנס את הכותל לתוך החצר שלו ולא הוציא מיד, או לא נתעכב, מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן? ר' יוחנן אמר: אם כנס — מוציא אף לאחר זמן. וריש לקיש אמר: כנס ולא השתמש באפשרות לבנות — אינו מוציא יותר.

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, אסברה [אסביר] לך את הדבר: להוציא — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמוציא, שהרי בתוך שלו הוא מוציא, כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה בשאלה האם מותר להחזיר כתלים למקומן, שאם כנס לתוך רשותו, ונמלך שלא להוציא זיזים, האם מותר לו לחזור ולבנות את הגדר במקום, ואיפכא איתמר [וההיפך נאמר] במחלוקת זו, ר' יוחנן אמר: אינו מחזיר, וריש לקיש אמר: מחזיר.

וטעמם: ר' יוחנן אמר אינו מחזיר, משום הדברים שאמר רב יהודה, שאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים ללכת בו אסור לקלקלו שקנו לעצמם את זכות השימוש בו, אף שאינו רכוש הרבים. וריש לקיש אמר מחזיר, מותר לו להחזיר, ומדוע? — הני מילי [דברים אלו] במצר, אמורים היכא דליכא רווחא [במקום שאין רווח], שאם יחזיר בעל המיצר לא יהא מקום לרבים ללכת. הכא הא איכא רווחא [כאן, במי שכנס לתוך שלו, הרי יש רווח] של רשות הרבים.

ב שנינו במשנה: לקח (קנה) חצר ובה זיזין וגזוזטראות — הרי היא בחזקתה. אמר רב הונא: נפלה חצר זו, שנתמוטטו כתליה — חוזר ובונה אותה כפי שהיתה בתחילה על זיזיה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אין מסיידין, ואין מכיירין צורות בסיד, ואין מפייחין (מציירים צורות בצבע) בזמן הזה מפני אבילות המקדש. ואם לקח חצר שהיתה מסוידת, מכוירת, מפויחת — הרי זו בחזקתה שנעשה הדבר בהיתר. אם נפלה — אינו חוזר ובונה אותה כדרך שהיתה בנויה בסיוד וכיור וכו'. משמע שאין לאדם רשות לחזור ולבנות בנין באופן שאסור לבנותו, אף שכשהיה בנוי עמד על חזקתו!

ומשיבים: דבר של איסורא [איסור] שאני [שונה], שהרי כאן הדבר הוא לא משום זכותם של אחרים, אלא משום האיסור שבדבר.

ג ובענין איסור זה תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או תבן — מותר, לפי שאז אינו לבן ומבהיק כל כך. ר' יהודה אומר: אם עירב בו חול — הרי זה טרכסיד (טיח סיד) ומשובח יותר מסיד סתם ואסור, אבל אם עירב בו תבן — מותר.

ד מאחר שהוזכרה ההלכה לגבי איסור סיוד בגלל אבילות החורבן, מביאים דברים נוספים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחרב הבית בשניה, כלומר, בחורבן בית שני רבו פרושין בישראל שנהגו לפרוש ולא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי [אין] אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: כיצד נאכל בשר, שממנו היו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? וכיצד נשתה יין, שמנסכין היו על גבי המזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן, לחם גם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות שהיו מקריבים על המזבח! אמרו לו: צודק אתה, ואפשר להסתפק בפירות. אמר להם: אף פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אמרו לו: באמת נעשה כן, ולא נאכל מהפירות של שבעת המינים שמהם מביאים ביכורים, שאפשר להסתפק בפירות אחרים. אמר להם: אם כן מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו שהבינו שאי אפשר לעמוד בכך.

אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר — לפי שכבר נגזרה גזרה ונחרב הבית, ולהתאבל יותר מדאי כפי שאתם עושים אי אפשר גם כן — לפי שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, וראיה לדבר — דכתיב [שנאמר]: "במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" (מלאכי ג, ט), לומר שרק על דבר שהגוי, העם, כולו קיבל על עצמו (במארה = בקללה) בא הנביא בטענה על שלא קיימוהו, ואם כולם אינם יכולים לעשות כן —

אין גוזרים גזירה בזה. אלא כך אמרו חכמים: יעשה סימן לחורבן בכל דבר, שסד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט שאינו מסייד משום זכר לחורבן. ושואלים: וכמה הוא דבר מועט? אמר רב יוסף: אמה על אמה שאותה אינה מסייד. אמר רב חסדא: ומשאיר את המקום הזה כנגד הפתח, שיהא נראה לכל.

וממשיכה הברייתא, וכן אמרו חכמים: עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר מועט זה? אמר רב פפא: כגון כסא דהרסנא (דגים קטנים מטוגנים) שאינו מביא אותם בתוך הסעודה, כדי שידעו שחסר משהו.

ומוסיפה הברייתא, וכן אמרו חכמים: עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו דבר מועט? אמר רב: בת צדעא מקום בצדע, ברקה, שהיו הנשים רגילות להוריד את השיער משם — אין מורידות, כדי שיהיה זכר לחורבן. וראיה לכל אלה — שנאמר: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי

"(תהלים קלז, ה– ו). ושואלים: מאי [מה פירוש] "על ראש שמחתי"? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שנוהגים להניח בראש חתנים בשעת שמחת החופה, זכר לחורבן. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: היכא מנח לה [היכן מניחים אותו]? אמר לו: במקום שמניחים תפילין, שנאמר בנבואות הנחמה: "משח ה' אותי... שלחני... לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו סא, א ושם פסוק ג. וכיון שתפילין קרויים "פאר" יש ללמוד מכאן שהאפר היה מונח במקום שמניחים בו תפילין.

וממשיכה הברייתא: וכל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה

"(ישעיהו סו, י). ועוד תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו מפני אבילות שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה;

ומיום שפשטה מלכות הרשעה, מלכות רומי, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, כלומר, לברית המילה, ואמרי לה [ויש אומרים]: לישוע הבן, לפדיון הבן, שגזרו גזירות לבטל את המילה ושאר מצוות, מצד הדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו ולא ייגרם מצב שיהיו ילדים שאינם נימולים,

אלא הנח להם לישראל ואל תגזור גזירה שאינם יכולים לעמוד בה. מוטב שיהיו שוגגין ולא יחשבו שיש בדבר הזה איסור, ואל יהיו מזידין