ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה יקנה בהכאת מכוש אחת? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דשורי והדר [כמו שהולך השוור, נוהג השוורים, וחוזר], כלומר, כדי שיעור רגיל של תלם חרישה ממקום שעדר בו.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי גוי שמכרם לישראל בכסף הרי הן במשך זמן מסויים, עד שיזכה בהם הקונה, הפקר כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה [כאשר הגיע הכסף לידו הסתלק לו] מן הבעלות, ישראל שקנה ממנו את השדה לא קני [קונה] עד דמטי שטרא לידיה [שמגיע השטר לידו]. הלכך [על כן] במשך הזמן שבין נתינת הכסף לבין קבלת השטר הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות הוא דין], ומלכא [והמלך] אמר: לא ליקני ארעא [תקנה הקרקע] לאדם אלא באיגרתא [בשטר]! אמר ליה [לו] רב יוסף: אנא לא ידענא [אני איני יודע] לישב את הסתירה, אבל עובדא הוה [מעשה היה] במקום הנקרא דורא דרעותא, בישראל דזבן ארעא [שקנה קרקע] מגוי בכסף, ואתא [ובינתיים בא] ישראל אחרינא רפיק [אחר ועדר] בה פורתא [מעט], אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה, אוקמה בידא [והעמיד אותה, את הקרקע בידו] של השני.

אמר ליה [לו] אביי: דורא דרעותא קאמרת [אומר אתה]? משם אין ראיה, כי התם באגי מטמרי הוו [שם שדות טמונים, מוסתרים, היו], דאינהו גופייהו [שהם עצמם], בעלי השדות לא הוו יהבי טסקא למלכא [היו נותנים את המס למלך], ומלכא [והמלך] אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [מי שיתן את המס הוא שיאכל מן הקרקע], ולכן אף לגוי המוכר לא היתה בעלות ממש על הקרקע, ולא היתה לו זכות ויכולת למכור לפי דין המלכות, וזה המחזיק זכה משום שקיבל על עצמו לשלם את המס. אבל במקרה רגיל לא יוכל אדם לזכות בשדה עד שיגיע לידו שטר מכר מן הגוי.

מסופר: רב הונא זבן ארעא [קנה קרקע] מגוי, אתא [בא] ישראל אחר רפיק [עדר] בה פורתא [מעט]. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן, אוקמה בידיה [העמיד אותה בידו] של אותו אדם שחפר. אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: מאי דעתיך [מה דעתך]? ממה הסקת כך? ממה שאמר שמואל: נכסי גוי הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה? —