במקרה שראה תניא [שנויה] הברייתא לעיל: ראה טליתו ביד כובס, ואמר לו הכובס "אתה מכרתו לי" — לא אמר כלום. כלומר, דווקא כשהוא עצמו ראה את החפץ ויכול לזהותו בוודאות יכול הוא לבוא בתביעה, אבל אם לא ראו בוודאות את הדבר, אינו יכול לתבוע על סמך השערה.

אמר רב אשי: ואי חכים [ואם בעל החפץ הוא חכם] — משוי ליה [יכול הוא לעשות זאת] באופן שיהיה ויתקיים מצב כזה של ראה, כיצד? דאמר ליה [שאומר לו]: אמאי תפיסת ליה [מדוע אתה תופס] את הבגד שלי, לאו [האם לא] משום דאית [שיש] לך כסף שהלוית גבאי [אצלי]? השתא אפקינהו ושימינהו, שקול את דידך ואשקול אנא דידי [עכשיו הוצא אותם, את הבגדים, ונאמוד את שויים, קח אתה את שלך ואקח אני את שלי] ואשלם לך מה שאני חייב, ואקבל את הבגד ממך. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: עדיין מצי אמר ליה [יכול לומר לו] האומן: לא צריכנא לשומא דידך [איני צריך את האומדן שלך], כבר שמוה קמאי דקמך [אמדו את הדבר ראשונים שלפניך] ואיני זקוק לאומדן נוסף.

א שנינו במשנה כי אריס העובד בקרקע ומקבל אחוז מסויים מן היבול אין לו חזקה באותה קרקע. ושואלים: אמאי [מדוע]? הרי עד האידנא פלגא [עכשיו היה מוחזק לחצי] שהוא נוטל מחצית הפירות בשכר עבודתו, והשתא [ועכשיו] את כולה. ואם הוא מחזיק בכל, הרי הוא לוקח דבר שלא החזיק בו קודם, ומדוע יהא דינו שונה מכל אדם אחר? אמר ר' יוחנן: מדובר במשנה באריסי בתי אבות, שהאריסות נמשכת במשך דורות, ובסוג כזה של אריסות האריס מכניס את כל היבול לביתו, ומפריש ממנו את חלק בעל הבית, ואין ראיה מכך שהכניס לביתו את הכל.

אמר רב נחמן: אריס שהוריד אריסין לשדה בעל הבית תחתיו — יש לו חזקה לשדה זו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא עביד אינש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק [שאין עשוי אדם שיירדו אריסים זרים לאדמתו וישתוק],

ואם לא מחה בעל השדה ביד אריסו, משמע שהשדה שייך לאריס. אמר ר' יוחנן: אריס שרק חלק את הקרקע שהוא אריס עליה לאריסין אחרים של אותם בעלים, אין לו חזקה על ידי כך. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אימור הרמניא בעלמא שויוה [אמור שרק ממונה בלבד עשו אותו] הבעלים, לחלק לאריסים האחרים, ואין זו הוכחה של בעלות על השדה.

שלח ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב, ילמדנו רבינו: אם בא אדם וערער על בעליו של שדה שהיה בו אריס, האם אריס זה מעיד לטובת הבעלים שיש להם זכות בשדה, או אינו מעיד מפני שהוא נוגע בדבר? הוה יתיב [היה יושב] רב יוסף קמיה [לפניו] לפני רב נחמן, אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר שמואל: אריס מעיד. והקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאינו מעיד!

ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאיכא פירא בארעא [זה שיש פירות בקרקע] אינו כשר להעיד, מפני שהוא עתיד ליטול חלק בפירות, ואם יתברר שהשדה שייך לאחרים — יטלו ממנו את הפירות הללו. והא דליכא פירא בארעא [וזה שאין פירות בקרקע] שבמקרה זה אין האריס עומד להפסיד אם תעבור הקרקע לאחר, ומשום כך הוא נאמן להעיד לבעל השדה ככל אדם אחר.

ב ובענין זה מביאים הלכות דומות להלכות אלה (עמלק סימן) (ע רב, מלוה, לקח, ק בלן).

תנו רבנן [שנו חכמים]: ערב מעיד ללוה לטובתו, אם אדם מערער על שדהו. ומעירים: והוא דווקא באופן דאית ליה ארעא אחריתי [כשיש לו ללווה קרקע אחרת], שאפשר לגבות את כל חובו ממנה. שאם לא כן, יש לערב נגיעה בדבר, שאם לא יוכל המלווה לגבות מן הלווה — יצטרך הוא לשלם עבורו. וכיוצא בזה מלוה מעיד ללוה, והוא דווקא באופן דאית ליה ארעא אחריתי [שיש לו ללווה קרקע אחרת].

וכיוצא בזה אם קנו שני אנשים קרקעות זה אחר זה מאדם אחד, ובא מערער על קרקעו של השני, הרי לוקח (קונה) ראשון מעיד ללוקח שני שהלוקח השני יושב בה כדין, והוא דווקא באופן דאית ליה ארעא אחריתי [שיש לו ללוקח השני קרקע אחרת] שקנה מאותו מוכר יחד עם קרקע זו, כך שאם תהא תביעה של בעל חוב קודם על המוכר יגבה ממנה, כדין קרקעות משועבדות, שגובה מן האחרונה שנמכרה, ולא יבוא לגבות מקרקעו של הקונה הראשון.