ידאגו. ייראו מן המיתה: דמת גדול. יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית: ואמרי לה דמת קטן. שבקלקלה מתחילין מן הקטן: חוץ מחובל. באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב''ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו: ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו: אינה משנה. דאם מקלקל הוא פטור: בצריך. לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב: והא תנן כל המקלקלין פטורין. ואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך: מתני' ר' יהודה. דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול''נ מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע''פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע''ג דרישא דמתני' אוקימנא כר''ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר''י: וברייתא ר''ש היא. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר''ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה: מדאיצטריך קרא. וביום השמיני ביום יתירא ואפי' בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב: ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן. בשבת (לקמן בפרק ר' אליעזר): מה לי מתקן כלי. הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה: בישול פתילה. שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף: סמנין. של מלאכת המשכן: רב יוסף מחוי. האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים: מחוי פשוט. בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע: מתני' הצד צפור. עד שהכניסו למגדל משטיי''ר בלע''ז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות::

חוץ מחובל ומבעיר א''ל פוק תני לברא כו'. פי' רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר''ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי' רש''י וקשה דא''כ אמאי א''ל פוק תני לברא דאטו משום דס''ל כר' יהודה מאן דתנא כר''ש משתקינן ליה דכה''ג פריך בפ''ק דחולין (טו.) ע''כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר''ש פליגי דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אע''פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר''ש נמי לא מחייב אא''כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע''ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' בפ''ק דחולין (דף ח.) סכין של ע''ז מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע''ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור''ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר''י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר''ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע''מ לתפור ומוחק ע''מ לכתוב דמיחייב לכ''ע אע''ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע''י הקלקול: בחובל וצריך לכלבו כו'. וא''ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע''ג דמחייב ר''ש מקלקל בחבורה מ''מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סני: דרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר''ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן דף קכא:) ובס''פ ספק אכל (כריתוח דף כ:) וי''ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע''ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ''מ צריכה לגופה חשיב וא''ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ''ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי''ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום: מדאצטריך קרא למישרי מילה כו'. וא''ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי''ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה''א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב: דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. לאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה: מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין. אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע''י בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב''ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר''י דה''פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה''נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב''ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע''פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר''ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ''ק (דף יא.) וא''ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש''מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) [ד''ה הבערה] אלא לר''ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן דף קינ:) פליג ר''ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי''ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר''ש ס''ל ובפ''ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש''י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר' אבהו כר''ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ''ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם:

מדאצטריך קרא למישרא מילה. עיקר דילה בתורת כהנים וביום השמיני ימול ימול ואפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או מקיים אני מחלליה אף במילה ומה אני מקיים ימול חוץ מן השבת ת"ל וביום ואפי' בשבת ובפרק ר' אליעזר (דף קלב) אמרו עוד עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא מנא לן ונאמרו בדבר זה כמה טעמים והעיקר הוא מה שאמר ר' יוחנן כי דבריו שוין עם הברייתא ועליהן אנו סומכין והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה הודיע אותנו שחבורה בעלמא חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב כבר ידעת כי ד' מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק וכי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה והא אחת מן הנשרפין כדכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף ובמסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) זכרו היאך מצות שריפה ואמרו מצות שריפה הנשרפין היו משקעין אותן בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ופירשו בתלמוד מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר ועל פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מאי לי לבשל סממנין כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה והזהיר הקב"ה את ב"ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת על פי מה שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר כמו שנא' בראש מסכת יבמות (דף ו) מושבות מה תלמוד מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא' (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין חול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר' יוסי אימור דאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא הבערה דבית דין בישול פתילה היא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין מיכן למדנו דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת ונתחייבו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב:

והא כעובד ע"ז חשיב אטו עובד ע"ז והעושה דברים מכוערים מותר ושניוה לקושיא וגרסי מסבריהן וכי האי גוונא מי שרי והתניא ר' שמעון בן אלעזר וכו' ואהדרינן להו ואיסורא מי הוי קשיא למ"ד מתקן וחייב הוא ולא מיתוסף בו איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא וכה"ג [מי] מיחייב דכיון דאמר [ר' אבין] מתקן הוא משום דעביד נחת ליצרו ומשום הכי מחייב ר' יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אקשינן עליה האי תיקונא הוא אדרבה האי קלקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא. ולא שמעינן לר' יהודה במקלקל דמחייב נדחה ר' אבין ובטיל פירוקיה לגמרי ואוקימנא לא מחייב ר' יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מחזי דבחמתיה עביד וקא מכוין לתקוני לאינשי ביתיה וכרב יהודה דהוא שליף מצבייתא כו' דכל כי האי גוונא תיקונא היא ולא קלקולא אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכל מאן דעביד הכי בשבת לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור ומתני' כר' שמעון:

פיס' כל המקלקלין פטורין. תני סתמא וברייתא כר' אבהו דמחייב חובל ומבעיר.

ואע"ג דאמר ר' יוחנן אינה משנה אלא החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו דלא מקלקלין נינהו מיהו איצטרכינן לברר היכא אמירא החובל והמבעיר שלא לצורך חייב ואהדרינן מתניתין ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואל תתמה דרישא דמתניתין כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וסיפא כר' יהודה במקלקל בחבורה [דבהא] סבר לה כמר ובהא סבר לה כמר ומילתא דמקלקל בחבורה דקאמרי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא לא ברירה לן עיקר פלוגתייהו דא היכי ניהו ומתניתא דמפרשא במקלקל בחבורה ר' יהודה פוטר ור' שמעון מחייב. לא שמיע לן אלא מגמרא בלחוד הוא דשמעינן ליה.

כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקי' לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד ורש"י ז"ל הביאו בקשר ענין ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא"צ לגופה דשמעי' לי' לר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה התורה בהן שאין לך מבעיר ואפי' מדליק עצים לבשל קדרתו שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול מלאכה שא"צ לגופה היא ומן הדין פטור עלי' ומדחייבה אותן תורה ש"מ מקלקל בהבערה חייב וכן בחבלה מדאיצטרך רחמנא למישרי מילה ולר"י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' והיינו דמפרש בגמ' ואזיל מ"ט דר"ש מהאי טעמא גופי' גמרי' פלוגתייהו זהו פירוש רש"י ז"ל. ומזה הפירוש נתחייב הר"ר שמואל תלמידו ז"ל לומר דהא דאמר ר"י ואת"ל חובל בצריך לכלבו ה"ק לי' אין הלכה כר"ש אלא כר"י דאלו ר"ש לא בעי תיקון כלל דמנא תייתי לה וא"ת נפקא לן ממילה תיקון דמילה מאי הוא אי חשבית לי' תיקון דגופה א"כ כל טעמא של ר"ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר"י ואי לאו תיקון דגופה אלא במלאכה שא"צ לגופה היא א"כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר"ש וא"ת דמודה ר"ש בתיקון דחובל ומבעיר שאף על פי שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב א"כ היינו ר"י דס"ל דמקלקל בחבורה חייב ולמה אמרי' בכולה תלמודא במקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש אלא ה"פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין דכר"י קי"ל ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור ורש"י עצמו ז"ל כ' דחובל וצריך לכלבו לר"י כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה"ג מלאכה הוא וזה הפירוש אינו נכון דאי ר' אבוהו כר"ש היכי משתיק לי' ר' יוחנן כדמקשי' בפ"ק חולין ורב משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ שתוקי משתיק לי' ועוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעי' שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרי' בפרק כל כתבי גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' אלמא אפי' במקלקל בחבורה בעי' מלאכה הצריכה לגופה ובפ' ואלו הן הנחנקין אמרי' והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל בי' ומתרץ התם אי לר"י מקלקל בחבורה אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עלי' אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי' מבעיר עצים לבשל קדירה אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין והחורש ותולדותי' אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה לפיכך אמרו דהא דאמרי' במחלוקת ר"י ור"ש בחובל ומבעיר גמרא גמירי לה כי הא דאמרי' לקמן בפ' חביות רבי יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעי' לי' לבן בינאי אלא גמרא ואמרי' בב"ב חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו אלא דגמירי רבנן דגמרא הכי ואחרים כיוצא בזה יש הרבה או שמא בריי' היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים. זה כתוב בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל. ואין אני אומר כן, דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרני' בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופ' נקראת וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא כולן דומות למילה והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומשתמש לאורה ולא שמענו מלאכה שא"צ לגופה במדליק אלא במכבה אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנה אינו אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ"מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה ולר"ש אין אותו התיקון כלום הלכך לר"ש כל מלאכה שא"צ לא מחמת גופה ולא מחמת תיקון פטור עלי' אפילו בחובל ומבעיר והיינו נוטל קוצו וחבל בעצמו דמקלקל גמור וא"צ לכלום היינו מלאכה שא"צ לגופה ומ"ה בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לא משום דבעי שום תיקון וה"ק לי' רבי יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עלי' ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת והרי אף על פי כן מלאכה שא"צ לגופה היא דומי' דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר א' והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופו. וכאן הבן שואל, בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ"ע והשיבו בזה שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד"ה דהא תנן באבות מלאכות מבעיר ומדמוסיף ר"י שובט ומדקדק ש"מ מודה בכולהו ואף על גב דלענין ע"ז אמרי' בפ"ק דחולין סכין של ע"ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא גבי שבת מיהו מחייב. ורבינו תם ז"ל מפרש דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלכו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר. ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו. ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דרבי אבוהו ורבי יוחנן הוי יודע דטעמא דר"ש דפטר מלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשב' דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעי' מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה משום הכי סבר ר' אבוהו למימר הרי למדנו לר"ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב"א לעשות כן אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו כתיקון (שהוא) מגופה של מלאכה מתחשב ונמצינו מחייבי' קלקול בחבורה לר"ש הלכך אפי' בשא"צ לגופה נמי מחייב דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה א"נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעי' בהא מלאכת מחשבת וה"נ אמרי' כה"ג במס' כריתות הנח לחבור' הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא קפדי' בחבורה במלאכת מחשבת דמתעסק משום מלאכת מחשבת היא פטור. ר' יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק ואין לך אלא חידושו בלבד תיקון לא בעי' להו כלל אבל מלאכה הצריכה לגופה בעי' הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור. והא דאמרי' בפ' כל כתבי ובפ' אלו הן הנחנקין דמלאכה הצריכה לגופה בעי' כדכתב' לעיל כולהו אליבא דר' יוחנן אתיא דלר' אבוהו לא בעי' מלאכה הצריכה לגופה. עי"ל דלר' אבוהו מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה ומ"ה פטרי' נוטל את הקוץ מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר"א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו קלקול ולא לדבר אחר ונמצינו שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה ב"א ודאי צריך לגופה מיקרי אלא שהוא קלקול ופטור הלכך בחובל שמקלקל בו חייב ואלו היה צריך לדם כאותה שאמרו בריש כתוב' אי דם חבורי מחבר חייב דלדם הוא צריך. א"נ ר"א לא פליג מידי ברייתא קא תני ורבי יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעי' ומתכוין לקלקל לא כלום הוא הלכך מלאכה שא"צ לגופה הוא עד שיהא לו תשמיש בקלקולו שמחמתו הוא עושה זה הקלקול שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א' ואף על פי שאין צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש"י ז"ל ואין בדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן. וא"ת ומה ראו לומר כן לר"ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה אדרבה ליגמר מינייהו מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וממילא הו"ל מתקן כדרבי יהודה י"ל מלאכה שא"צ לגופה מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן. והא דאמרי' בטעמא דר"י מה לי לתקן מיל' מ"ל לתקן כלי. לפי עניינו ודברי רש"י ז"ל צ"ל דה"פ מ"ל לתקן כלי מ"ל לתקן מילה כיון שהתור' פסלה בנו ערלה ה"ז תיקון במצו' מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין שאם תפרש דלרש"י תיקון נמי דגופו משוי לי' הרי כל הפי' שלנו בטל דמנל"ל דר"ש הוא לא חשיב תיקון דגופו דאי לא ברייתא אמאן תרמייה אכתי לר"י ל"ל לשויי תיקון דגופו לימא משום דמצוה הוא ולפ"ד הללו הא דאמרי' במס' פסחים בפ' א"ד כי אזלת לקמי' דר' זריקא בעי מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן להוציא אבר מן החי דוקא לר' יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור דלר"ש דאמר חייב אע"פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר' אבוהו בין לר' יוחנן דהתם מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא בי' וזה סיוע לדברי. ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל דלר' יוחנן בעי ואליבא דר"ש הוא דקבעי והוא ניהו מ"ד מקלקל בחבורה פטור והביאו ראי' לדברי' משום דההוא מתני' דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר' יהודה היא דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואוקימנא בגמרא בטועה והיינו מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה. ואין זה נכון דמ"ד מקלקל פטור היינו ר' יהודה ועליו אמרו כן בכ"מ ובכמה מקומות אמרו לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ודקא קשי' להו רישא דלא כר"י ניהו דרישא דמתני' לאו ר"י הוא מ"מ יכול הוא לישאל מה תיקן שלא מצינו מי שחולק בזה לפטור. ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ"ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו הי' יכול להשיב מאן שמעת לי' דאמר הכי ר"י לר"י ה"נ דפטור ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים. ובירושלמי בר קפרא אמר אפי' א"צ לדם ולאפר ר"י אמר והוא שיהי' צריך לדם ואפר מתני' פליגא על ר"י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן תשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך ומ"מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא ברי' דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשי' על בר קפרא (וכו') (אי) סבר כרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה, שאינה במיתה. ולית לי' חילוק מלאכות בתמי' אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה. ודניחא הבערה, חבורה, אב לצורך ותולדה שלא לצורך, מחליף פי' חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי' דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי' סדר סעוד' תני (אופ' חורש) [מחורש עד אופה] תני ג"כ שוחט וה"ל למיתני חובל. והוצרכנו לכתוב כ"ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו:

כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקימנא כר"ש, ומתניתין דכייל ותני כל המקלקלין ולא מפקינן חובל ומבעיר ר"י היא. ומפני שלא מצינו למחלוקת הזה עיקר בשום מקום, דקדק רש"י ז"ל דנפקא להו ממחלוקתן במלאכה הצריכה לגופה, ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם, ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה, וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק, ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהיא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו, אע"פ שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים, אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, וכיון שכן לא היתה התורה צריכה להתיר מילה בשבת, אלא לאשמועינן דאע"ג דמקלקלין בעלמא פטורים המקלקל בחבורה חייב, וחידוש הוא שחדשה תורה במילה. וכן הבערה דבת כהן מן הסתם מותרת היתה, לפי שכל מבעיר מקלקל הוא והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן, לחדוש בא לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב.

ור' יהודה סבר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן, כלומר: שיהא בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים, ולפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו, ולפיכך הוצרך הכתוב להתירה, וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה היא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפו, והרי הוא כבשול סמנים, ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר, אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא בישול הפתילה. (וצריך עיון לרבי שמעון בבישול הפתילה שהיא מלאכה הצריכה לגופיה לרב אשי [ולרבי שמעון] אין לומר כן, וכן בפרק קמא דיבמות (ו, ב) אומר כן. וצריך עיון בהבערה לחלק דוקא לרבי יהודה, וכן [קבורת] מת מצוה לרבי שמעון לידחי [שבת]). ולעולם מקלקלין גמורין אפילו בחובל ומבעיר נמי פטורין, ולא משכחת לה לרבי יהודה דחייב אלא בשיש בו תיקון אצל אחרים, חובל בצריך לדם לתת לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת מכל מקום למה הוצרך הכתוב לאסור הבערה בבת כהן. ויש לומר דלא תבערו לרבי יהודה לחלק, ומושבות דמיניה דרשינן הבערה דבית דין כדאיתא בריש פרק קמא דיבמות (ו, ב) איצטריך, כי היכי דלא נידחי מיתת בית דין שבת מקל וחומר כדאיתא התם ביבמות. ועדיין צריך לתרץ (שיטת) [קושית] הראב"ד ז"ל דקשה (עליו) [ליה] אם כן לרבי יהודה שאר מיתות ב"ד יהיו מותרות בשבת, דהא מקלקל גמור הוא. ויש לומר דלרבי יהודה נמי שאר מיתות אסורות, דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה, והויה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ (לעיל שבת צג, ב) דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק. והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטיה, ולא צריך. ולרבי שמעון לא חשיבא ליה בישול הפתילה תיקון. ומיהו אפשר דרב אשי לאו [משום] דלא סבירא ליה כר"ש, אלא קא מפרש טעמא דר' יהודה. והתם נמי ביבמות [מייתי] הדין טעמא, ואמר אימת דשמעת ליה לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת הני מילי הבערה דעלמא, הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין, התם הוא משום דבין לרבי יוסי בין לר' נתן לית להו דרבי שמעון, דהא לר"ש הבערה לגופה איצטריכא ולחדושא ולא יצתה לא לחלק ולא ללאו, ונמצאת הבערה בבת כהן אסורה לר' שמעון מדגלי בה קרא, ושאר מיתות ממילא, ואיצטריכא מושבות כי היכי דלא נדחי מק"ו מעבודה.
ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור, וכ"ש דליכא חפירה בקרקע קלקול, אלא לרבי שמעון קשיא. ויש לומר דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי. והא דקאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (שבת צד, א-ב) פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה. זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבי שמואל ז"ל דקדק מתוך דבריו וכו' וקשה עליו וכו'. ועוד קשה דמי עדיף מקלקל ממתקן, מתקן צריך לגופה מקלקל לא צריך לגופה, ובספר הישר (סי' רצ) פירש וכו'.
ויש לי לדקדק, אם במקלקל בחבורה חשיב לצורך גופה, אם כן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר הכי קאמר כל המקלקלין ואפילו יש בהן צורך פטורים, והיכי משכחת לה לפטורא, והראב"ד ז"ל כתב כללא דמלאכה הצריכה לגופה וכו'.

כל המקלקלים פטורים ואפי' חובל ומבעיר ואפי' לדעת הפוסקים כר' יהודה לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"פ שאמרו בחובל בחבירו או מבעיר גדישו בשבת שפטור מפני שמתחייב בנפשו אינה משנה שהרי אינו מתחייב בנפשו ואם תמצא לומר משנה דוקא כשיש שם צד תקון אע"פ שמ"מ מכוין לקלקל חובל בצריך לדם היוצא מן החבלה כדי ליתנה לכלבו שנמצא מתקן אצל כלבו וכן מבעיר בצריך לאפרו ושלא בכונת השחתה לבד וכ"ש חובל בצריך לבשר ומבעיר בצריך להתחמם או לבשל או להאיר הואיל והתקון הוא בשעת הקלקול או בגוף הקלקול אלא שתפשוה בצריך לאפרו ולדמו מפני שהמשנה עסוקה במדליק גדישו של חבירו שהוא מכוין לקלקל אבל אלו תקון גמור הם ואף בדבר שהקלקול מרובה על התקון הואיל ומתקן בגוף הדבר כמו שאמרו בפסחי' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט קדשים בחוץ מה תקן תקן להוציאו מידי אבר מן החי וזה שאמר בברייתא חוץ מחובל ומבעיר שנראה שבחובל ומבעיר חייב אף בלא שום צורך העמידוה בגמרא לדעת ר' שמעון שסובר מקלקל בחבורה חייב אף בלא שום תקון ומשנתנו שפוטרת כרבי יהודה שסובר מקלקל בחבורה פטור כל שאין בה צד תקון ובזו הלכה כר' יהודה אלא שמחלקת זו של מקלקל בחבורה לא מצינו לו עיקר בתלמוד וגדולי הרבנים כתבו שהוא יוצא מעקר מחלקתם במלאכה שאין צריכה לגופה שר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב והם מפרשים לדעת ר' שמעון שאין לך חובל ומבעיר צריך לגופה כלל וכשחייבה בהם תורה חדוש הוא שהרי אף המבעיר לבשל קדירה פטור מן הדין שהרי מקלקל הוא בהם ומה שהוא מתקן בהם אצל אחרים אין צריך לגופה הוא ומאחר שחייבה בהם תורה ממה שאסרה שריפת בת כהן בשבת שלא מצד נטילת נשמה שהרי מיתת בית דין היה ראוי שתהא דוחה את השבת אלמלא שכתוב בה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ופי' במושבות ב"ד כמו שהתבאר ברביעי של סנהדרין וכן ממה שהוצרך להתיר מילה בשבת למדנו שחובל ומבעיר חייב אף במקלקל גמור ולר' יהודה באלו מתקן הוא אצל אחרים שהרי המילה תקון האיש הוא בהסרת המותר כמו שאמרו בדרש כבכורה בתאנה מצאתי את אבותיכם מה תאנה אין בה פסול אלא עוקץ אף האבות לא היה בהם פסול אלא הערלה בלבד ומה לי מתקן כלי במשכן מה לי מתקן האיש מה לי בשול סמנין במשכן מה לי בשול פתילה של אבר לשריפה שהוא תקון וצירוף אצל האבר ואע"פ שמ"מ מלאכה שאין צריך לגופה היא הרי לדעתו חייב עליה כל שיש בה תקון ומעתה מקלקל בחבורה מיהא בלא שום תקון פטור כשאר המקלקלים שהרי אין כאן שום חדוש:

ויש פוסקים אף בזו כר' שמעון וכדעת ר' אבהו שפרט ואמר חוץ מחובל ומבעיר הואיל ומחלקתם נגררת ממחלקת מלאכה שאינה צריכה לגופה והם פוסקים בה כר' שמעון למדת לשיטה זו שכתבנו שר' אבהו ור' יוחנן חלוקים זה בזה ובא לו ר' אבהו כר' שמעון וכברייתא ור' יוחנן כר' יהודה וכמשנתנו וכשהקשו בסוגיא זו ממשנתנו לא הקשו ממנה אלא לר' אבהו ולמדת שר' שמעון מחייב במקלקל בחבורה אף בלא שום תקון ור' יהודה פוטר אלא שאף הוא מודה לחייב במקום קצת תקון כגון חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו:

ומ"מ חכמי ההר שואלים בה והלא בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אף לדעת ר' יהודה אחר שהוא מקלקל וכמו שאמרו בפרק כלל גדול ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה"מ מתקן אבל מקלקל פטור וחופר גומא מקלקל הוא ומעתה אף חובל מקלקל הוא ואם צריך לדמו לכלבו אף זה צריך לעפרה לכסות בה צואה ומ"מ נראה לי שאין דמיון ביניהם שחבלה לצורך הוצאת דם החבלה עצמה הוא צורך הוצאת דם ושאי אפשר בזולתה וכן שהכל בא כאחד מה שאין כן בחפירה שאין בה צורך להוצאת העפר כל כך שהרי העפר מצוי לו בכמה מקומות וכן שאין התקון בא לו אלא לאחר זמן ומ"מ הם חוזרים ומקשים ממה שאמרו בכתובות מהו לבעול בתחלה בשבת מתקן הוא אצל הפתח או מקלקל אם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל בחבורה הלכה כר' יהודה דפטר או כר' שמעון דמחייב אלמא שר' יהודה פוטר אף במקום תקון ר"ל מצות בעילה ראשונה שהרי אף במשנתנו הוא קורא קיום מצוה צד תקון כגון קריעה על מתו ומ"מ יראה לי שלא נקרא צד תקון הואיל ואין בביאה זו סרך לפריה ורביה אלא שמ"מ הם חוששים לקושיות אלו וכן שקשה להם לומר מה שכתבו גדולי הרבנים שאף מבעיר לבשל תבשילו יהא קרוי מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכן נראה לי שהרי שוחט ומבעיר מאבות מלאכות הם ומצינו שר' יהודה מודה בכלם כמו שאמרו רבי יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק ואין הוספה אלא במודה על הראשונות ומפרשים מתוך דברים אלו שמחלקת מקלקל בחבורה אינו תלוי במלאכה שאין צריכה לגופה כלל אלא שקבלה היתה בידם שר' יהודה פוטר במקלקל בחבורה ור' שמעון מחייב ועקר המחלקת תלוי בטעמים אלו שהוזכרו כאן במחלקת מילה ושריפת בת כהן וכן מפרשים שר' יהודה פוטר אפי' במקום שיש שם תקון מצד אחר והוא שאמרו במשנתנו כל המקלקלין פטורים ואפי' חובל ומבעיר ומשנתנו בשיש שם קצת תקון דומיא דקורע על מתו ואע"פ שהעמדנו זו של קורע על מתו כר' שמעון רישא ר' שמעון וסיפא ר' יהודה או שמא תנא של משנתנו סובר כר' שמעון באחת וחולק עליו באחת וברייתא שחייבה בחובל ומבעיר ר' שמעון שאמר מקלקל בחבורה חייב ומ"מ דוקא בצד תקון שהרי למדה מהבערת בת כהן ומילה ויש באלו צד תקון של קיום מצוה וא"כ אף זה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ואע"פ שקיום מצוה אינו קרוי תקון לר' שמעון בקורע על מתו בחובל ומבעיר נקרא תקון דומיא דמילה ובת כהן וא"כ אף ר' אבהו שוה לדעת זה אלא שר' יוחנן ביאר את דבריו וכשהקשו ממשנתנו בין לר' אבהו בין לר' יוחנן הקשו ומ"מ אף לשיטה זו איפשר שר' אבהו חולק בה עם ר' יוחנן וכן נראה לי ממה שאמרו בשלישי של קמא יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו כיצד שורו שהדליק גדישו של חבירו חייב הוא עצמו פטור מפני שמתחייב בנפשו ודייק בה ר' אבהו שורו דומיא דידיה מה שורו דלא בעי ליה כלל אף הוא עצמו ואפי' הכי פטור בממון מפני שמתחייב בנפשו ור' יוחנן סבר שורו דומיא דידיה ובשור פקח עסקינן דאית ליה מכה ובעי לאיגנדורי בקטמיה ומ"מ איפשר שאף בזו ר' יוחנן פירש לו דבריו ונמצא מ"מ לדעת זה שלא יתחייב חובל לרבי יהודה אלא לשחיטה ולא מבעיר אלא להיסק ולאפיה:

וביאור הסוגיא לשיטה זו מדאצטריך למישרא מילה חובל בעלמא חייב בקצת תקון וכן בהבערה ממה שאסרה בבת כהן ואין ללמוד האחרים משתי אלו ששני כתובים הם ואע"פ שצריכים הם שהרי זה בא להתיר וזה לאסור איפשר לתרץ בה שמאחר שכל המלאכות אינן בתקון מצד אחר אלא באותו דבר בעצמו נמצא חובל ומבעיר חדוש ומחדוש לא גמרינן ואע"פ שאין אומרין חדוש הוא בשני דברים כמו שאמרו בפסח ראשון מאי חדוש זה בפני עצמו וזה בפני עצמו נראה שבזו כאחת היא או שמא כך היתה הקבלה שלא ללמוד משם ולר' יהודה שפטר אף בחובל ומבעיר אף בתקון הבא מצד אחר נתן טעם להיתר מילה ואיסור הבערה בבת כהן משום דהתם מתקן הוא ואין שם קלקול ולא מצד קיום המצוה לבד אלא שהמילה מתקנתו לאכול פסח וקדשים ונמצאת חבלתו צריך להנאתו והרי הוא תקון גמור כחובל בשחיטה שלא נקרא מתקן מצד מצות השחיטה לבד אלא מפני צורך אכילתה או שמתוך מיאוסה הוא תקון גמור כתקון כלי וכן בהבערה לבת כהן הוא מתקן גמור שהוא כמבעיר עצים לבשל סמנין או קדרתו או להתחמם שהוא חייב אע"פ שהוא מקלקל אצל העצים הואיל ודרך מלאכתם והנאתם בכך ואף בשול פתילה בדרך זה הוא ונמצאת הבערתו תקון והנאה לצורך גופו שעשה מהן מלאכתו הצריכה לו ואע"פ שאין זה הנאת גופו כדרך שביארנו במצות מילה שהנאתה להכשירו באכילת קדשים ואין בביעור זה אלא הנאת קיום מצות ובערת הרע ומ"מ בשעת הבשול אין כאן מצוה אלא הנאת הגוף לעשות מלאכה הצריכה לו או שמא ביעור הרשעים הנאת גופו כמו שאמרו מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם וא"כ מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנים וי"מ לשיטה זו שלא נאסרה הבערה בבת כהן מתורת הבערה שבהבערה ודאי פטור הואיל ומקלקל הוא בעצים ושלא להנאת גופו אלא להנאת מצוה אלא חיוב זה לא היה אלא משום מבשל שהוא מלאכה בפני עצמה והרי לענין בישול אין כאן קלקול כלל ואע"פ שבשולו בא לקלקל בת הכהן הרי זה כאופה פתו כדי לזרקו לים והוא שאמר מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין שכמו שחייב בבשול סמנין כך חייב בבשול פתילה אע"פ שהסמנין משתנין על ידי האור ואין חוזרים לקדמותם ופתילת האבר מתקשה וחוזרת כמו שהיתה שאעפ"כ בשול הוא כמו שביארנו בפרק כלל גדול בשמועת האי מאן דארתח (ספרא) [כופרא]:

ולשיטה זו כללו מפרשים אלו בענין זה שכל המקלקל על הדרך שאדם רגיל באותו דבר לצורך תקונו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך תקון הוא חייב אף לר' שמעון שפוטר במלאכה שאין צריכה לגופה ואם הוא בחבורה אף לדעת ר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה ואין זה קלקול כלל אלא תקון כגון חובל בשרצים ופוצע בחלזון וחובל בשחיטה ומבעיר לאפות או לבשל או לחמם ואפי' היה הקלקול יתר על התקון כמו שכתבנו למעלה וכן שאמרו בפסחים פסח ששחטו שלא לשמו חייב אף לר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה שהרי תקן בה שאם עלו לא ירדו והטעם מפני שזהו מתקנו כמנהג העולם וכן נצרר הדם אע"פ שמקלקלו נקרא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהו נוחין ליכבש ופוצע חלזון אע"פ שאינו צריך לחלזון עצמו אלא לדם היוצא ממנו ואין זה כחובל וצריך לדם לכלבו וחופר גומא וצריך לעפרה שדרך העולם להורגו בשביל הדבר שצובעין בו ומלאכה הצריכה לגופה היא שהוצאת הדם היא עיקר המלאכה ומטעם זה נקראים זורה ובורר מלאכה הצריכה לגופה אע"פ שאין הכונה אלא לדחיית המוץ בזורה והפסולת והצרורות בבורר מפני שהוא מתקנה על מנהג העולם ואין אומרין אין זה אלא הסרת נזק שאין אומרין כן במה ששתיהן נבראין יחד כגון המוץ והתבואה וחיוב כל אלו וכיוצא בהם בין לר' יהודה בין לר' שמעון:

ויש מקלקל שקלקולו בדבר אחד ותקונו בדבר אחר ובשעת הקלקול אין הדבר ניכר שיהא עשוי לתקון זה כגון חופר גומא וצריך לעפרה לכסות בה צואה ובזו פטור לדברי הכל:

ויש בה צד שלישי והוא מקלקל שתקונו אינו באותו דבר אלא בדבר אחר אבל התקון ניכר בשעת הקלקול כגון הורג נחשים או צדן שלא ישכוהו ומכבה את הנר בשביל החולה וחס על השמן והנר וקורע בחמתו להטיל אימה ועל מתו לקיום מצוה ואלו הם הנקראים מלאכה שאין צריכה לגופה שהם במחלקת שר' יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וכן המחלקת במקלקל שתקונו באותו דבר אלא שאין התקון ניכר ואינו בא עד לאחר זמן כגון סותר על מנת לבנות מוחק על מנת לכתוב קורע ע"מ לתפור וכיוצא באלו בקלקול שהתקון הבא אחריהם הוא במלאכה אבל אם אין שם מלאכה כגון סותר לישב על האבנים אינו תקון אא"כ הוא ניכר בשעת הקלקול וכן המחלקת במלאכה שהיא צריכה לו אלא שבאה לו בהכרח ועושה אותה להסיר הנזק כגון מוציא את המת לקברו וכזית מן הנבלה או מן המת וכעדשה מן השרץ לפנות את הטומאה ומוציא כיס של זב להציל מן הטנוף וכן המחלקת בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו אלא שבשני אלו הסברא מתהפכת להיות ר' יהודה פוטר ור' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר בהם אפילו כשיש בה תקון בשעת הקלקול כמו שהתבאר בבעילה בתחלה בשבת ומילה והבערה חיובם מפני שאין שם קלקול אלא תקון גמור ור"ש מחייב בשני אלו מכח מילה והבערת בת כהן שלא נחשבו אצלו תקון גמור באותו דבר אלא תקון מצד המצוה שאין זה נקרא תיקון וה"ל לפטרם אלא שהכתוב מחייבם ומ"מ דוקא בתקון כל שהוא כגון צריך לכלבו דומיא דמילה והבערה שיש בהם תיקון קצת הא אם אין צרך כלל לא לחבלה ולא לדם אע"פ שהחבלה צריכה לו לדבר אחר פטור לרבי שמעון ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא הענין שאמרו בסנהדרין פ' חנק אלא הא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא עביד חבורה ותירץ מקלקל בחבורה הוא (ותירץ) הניחא למאן דאמר פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ותירץ מאן שמעת ליה דאמר חייב ר' שמעון הא אמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אלמא כל חבלה שאינו צריך לגופה כזו שאינו לא לחבלה ולא לדם היוצא ממנה אלא להוציא את הקוץ שאינו מגופו כלל שר' שמעון פוטר:

זו היא שטתם והדברים נאים ומתקבלים חוץ ממ"ש שסותר על מנת לבנות ומוחק על מנת לכתוב היא במחלקת ואין זה נראה אלא שאף ר' שמעון מודה באלו וכבר כתבנו דבר זה בפרק שני ומטעם שקלקול זה הוא תחלת התקון ואין מקום לתקון בזולת הקלקול וכן כל מלאכה שהיא לרפואה כגון צד נחש לרפואה ומפיס מורסא לעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים וכן מוציא ריח רע לגמר ומקיז דם לרפואה חייב לדברי הכל שמלאכה הצריכה לגופה היא וכבר כתבנו בפרק שני שגדולי המחברים פסקו כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא שהדברים נראים לפסוק בה כר' שמעון הכל כמו שכתבנו שם:

זה שכתבנו במקלקל בחבורה שהוא במחלקת ר' יהודה ור' שמעון אף בהבערה כן שחובל ומבעיר במדה אחת הן וכן כתבוה גאוני עולם כלשון זה לר' יהודה מקלקל בחבורה ובהבערה פטור לר' שמעון חייב וכן אתה למד כן ממסכת כריתות פרק ספק אכל חלב בשמועת החותה גחלים בשבת כמו שיתבאר למטה ואע"פ שבשאר עניני שבת ר' שמעון לקולא ור' יהודה לחומרא במוקצה ונולד ובמלאכה שאין צריכה לגופה חובל ומבעיר נשתנו להם משאר מלאכות להפך בהם סברתם מכח קבלתם בענין מילה והבערת בת כהן שלר' שמעון מילה מלאכה שאין צריכה לגופה היא אלא להסרת המותר ולא היה צריך להתירה אלא שמע מינה חובל בעלמא חייב והואיל וחדש בה חדש לחייב אף במקלקל ולר' יהודה אין בה חדוש כלל ופטור בהם מדין מקלקל על הדרכים שביארנו:

במסכת כריתות אמרו החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תאני חדא חייב ותאני חדא פטור הא דתני חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דתני פטור קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלמא שמבעיר להתחמם לר' שמעון פטור ובכאן אמרו לדעתו שאף מבעיר לקלקל חייב ומ"מ בגמרות מדויקות אין גורסין שם להתחמם ואף למי שגורס כן פירושו שההבערה אינה נוחה לו והוא שאומר והובערו מאליהן:

מה שכתבנו שלר' יהודה מקלקל בהבערה פטור יש שואלים בה ממה שאמרו במסכת כריתות החותה גחלים בשבת חייב חטאת ור' אלעזר בר' צדוק מחייב שתים אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות והעמידוה שם בנתכוון לכבות והובערו מאליהן תנא קמא סבר לה כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ור' אלעזר בר' צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והרי שבכאן אין צרך להבערה כלל ונמצא מקלקל בהבערה וחייב אף לר' יהודה ותירצו בה שר' אלעזר בר' צדוק סבר לה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין ובמלאכה שאין צריכה לגופה וכר' שמעון במקלקל בהבערה ומ"מ יש לך לשאול לדעת התולה מחלקת מקלקל בחבורה והבערה במחלקת מלאכה שאינה צריכה לגופה היאך אתה אומר כן אלא שאתה יכול לפרש שאף במלאכה שאין צריכה לגופה סובר כר' שמעון ואע"פ שמחייב בכבוי אתה מפרשה בכבוי של פחמין שנמצא גוף הכבוי צריך לה:

המשנה השניה ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברים רשב"ג אומר לא כל הביברין שוים זה הכלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב אמר הר"ם פי' ביבר מקום שמכניסים בו העופות והבהמות והלכה כחכמים כאשר פירש רבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל ר"ל שהפריחו עד שהכניסו למגדל של עץ שהוא שמור בתוכו והרי הוא ניצוד ומגדל זה פירושו מענין שידה תיבה ומגדל וכן הרודף את הצבי עד שנכנס לבית חייב הא צפור לבית אינו ניצוד שיוצא הוא דרך חלונות או דרך חורי הבית או דרך הרעפים וכן צבי אם הכניסו לגינה או לחצר אינו ניצוד ופטור וחכמים אומרים צפור למגדל כדברי ר' יהודה אבל צבי אף לגינה ולחצר חייב שניצוד הוא וכן בביברין ר"ל קרפיפות המוקפים הא בטרקלי' גדולים פטור שאין זו צידה והוא שהביברין שהזכרנו פירש בו רבן גמליאל דוקא ביבר קטן ופי' בגמ' דמטי ליה בחד שחייא ר"ל שמגיע לו בכפיפה אחת ויש גורסין בחד שהייא כלומר שמגיעו בריצה אחת וכן הדין בקרפף שכותליו קרובים כל כך שהצל מתערב משל זו לזו והלכה כחכמים ובביאור של רבן גמליאל:

בתוס' בד"ה חוץ מחובל כו' דרבי אבהו כו' אע"פ שאינו צריך לכלבו כו' האי אינו צריך לכלבו ר"ל שאינו צריך לו עתה לאחר שחבל כגון שהוא איסור הנאה ומש"ה הוה מקלקל גמור כמ"ש התוס' לקמן מיהו איירי דבשעה שחבל היה טועה וסבר שיכול ליתן לכלבו דאל"כ לא הוה צריך לגופה ור"ש אינו מחייב מקלקל וחובל אלא בצריך לגופה כמ"ש התוס' לקמן ומהרש"ל דחק עצמו בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד אבל לר"י אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר לר' יוחנן דר"י לא פליג עלה דר"ש בהא דבכמה דוכתין בתלמודא אמרינן דפליגי ר"י ור"ש במקלקל בחבורה והבערה ולא מסתבר דר' יוחנן פליג אכל הנהו סוגיות שבתלמוד וצ"ע:

בא"ד אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כו' מודה ר"י דלענין שבת דחייב כו' עכ"ל דלר"ש דמקלקל גמור בחבורה חייבה התורה לענין שבת ניחא בשוחט דלענין ע"ז מקלקל גמור הוא מותר לשחוט בסכין של ע"ז שהרי לא נהנה כלום אבל לר"י דמקלקל בחבורה פטור וע"כ שוחט מתקן הוא ולכך חייב בשבת וא"כ תקשי לך בע"ז נמי יהא אסור לשחוט בסכין של ע"ז ולזה הוצרכו למימר דלענין שבת חייב דהוי תיקון כיון דדרך לשחוט ואינו דומה לחובל ומבעיר דאין דרך לחבול כו' ומיהו לענין ע"ז הוי השוחט מקלקל כיון שהוא יתר על תקונו וק"ל:

בד"ה בחובל כו' וא"ת ור' אבהו כו' וא"ת צריך לכלבו כו' עכ"ל היינו לר' יוחנן לשיטת התוס' ויש לדקדק דמתוך הך קושיא אמאי לא דחו בפשיטות פירש"י בצריך לכלבו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ אמאי מחייב ר"ש דהא לא מחייב ר"ש מקלקל אלא בצריך לגופה וכן דחו התוס' פרש"י דהכא בר"פ הנחנקין ויש ליישב דהתוס' דהכא לא משמע להו לדחות פרש"י מכח זה דאיכא למימר לפרש"י בצריך לכלבו ודאי ר"י דמחייב משום דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ור"ש פוטר בזה אלא דר"ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיסורי הנאה ומשכחת לה בצריך לגופה שהיה סבור לבשל בו קדרה וכיוצא בזה בחובל א"נ מקלקל גמור בצורך מצוה שאינו מילה דמיקרי צריכה לגופה וחייב לר"ש אבל לר"י דפוטר כל המקלקלים פוטר נמי בצריכה לגופה ודו"ק:

בא"ד באיסורי הנאה כו' ולבשל בו קדרה כו' עכ"ל נקטו לבשל במקום שסבור ליהנות מאפרו משום דכל הנשרפין באיסורי הנאה יכול ליהנות מאפרו אבל לבשל אסור והוה שפיר מקלקל וק"ל:

בד"ה מ"ל לבשל כו' ובפ"ק דיבמות כו' דהוה ס"ד למשרי כו' עכ"ל ומיהו ילפינן נמי לר"י הבערה ללאו יצאת או לחלק מדכתיב לא תבערו דמשום דהוה ס"ד למשרי מק"ו כו' לא הוה אצטריך למכתב אלא לא תעשו מלאכה בכל כו' ועיין בתוס' פ"ק דיבמות וק"ל:

רש"י בד"ה כי כסתא כו' ומולל לפנים והתפירה מתיישבת הסיט כו' כצ"ל:

בד"ה הסיט כפול שבין אצבע לאמה כמו כו' כצ"ל:

בד"ה נראה בעיני כו' בחמתו ובאבלו ועל כו' ובאבלו ועל מתו כו' כצ"ל:

בד"ה והא מתו נמי קתני במתני' כצ"ל:

בד"ה ופרכינן ואי חכם הוא זה שמת חיובי וכו' כצ"ל והד"א:

תוס' אחר ד"ה לא צריכא כו'. נ"ב ד"ה שרגש עליהן ההר להורגן כו' משום שלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו שלשים יום במשה ואהרן ע"כ תוס' שנ"ץ:

רש"י בד"ה חוץ מחובל כו' פטור מכולם מפני כו' כצ"ל:

בד"ה וברייתא כו' עצים באור לקדרתו כו' כצ"ל:

בד"ה הצד כו' בלע"ז חייב דזו היא כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בחובל וצריך כו' אפי' באין צריך לכלבו כו'. נ"ב לאו דוקא אלא כלומר מקלקל גדול שאין בו תיקון כלל והשתא ס"ד אפי' באין צריך כו' אבל לפי האמת לא מחייב ר"ש אלא בצריך לכלבו אף לר' אבהו ומ"מ איירי בדלית ביה תיקון כלל כגון שהוא באיסורי הנאה אלא מחמת שהוא סבר שמותר ליהנות בו כו' וצריך לו הוי צריכה לגופה ור' יוחנן פוטר כה"ג אף לר"ש דסוף סוף מקלקל גמור בלי תיקון הוא ודו"ק:

רש"י בד"ה וברייתא ר"ש. הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל כו'. לכאורה קשה לפ"ז מ"ק מ"ט דר"ש הא א"ל דמינייהו גופייהו יליף דנמנו באבות מלאכות ומשום דהוו במשכן ולא משכחת בהו אלא במקלקל ועי' לעיל (צו ב') בתד"ה אית דגרסי:

במשנה ד"ה הצד. שיוצא דרך חלונות. צ"ע דמוכח בגמרא דהטעם משום דמשתמיט ע"ש:

גמ' פוק תני לברא. עירובין ט ע"א ביצה יב ע"א יומא מג ע"ב יבמות עו ע"ב סנהד' סב ע"א:

גמ' תני וכו' כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומזיק.
ש"ע יו"ד (סי' ב' ס"ה) מומר להכעיס אפילו לד"א או שהוא מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:
א)
דש לעיין במומר לחלל יוה"כ בפרהסיא אי דמי לשבת והוי ג"כ מומר לכל התורה כולה או לא, ובאה"ע (סי' קכג) משמע דיוה"כ דינו כשבת לענין זה, דאיתא שם (בסוף סי') בהגה"ה דסופר שכתב גט בזדון בשבת וביוה"כ הגט בטל מדאורייתא, והוא מדברי הב"י שם, דהוציא כן מדברי הרמב"ם (ספ"ג מהלכות גירושין) וזהו באמת ראיה ברורה דדעת הב"י והרמ"א דמומר לחלל יוה"כ בפרהסי' הוי מומר לכל התורה כולה, [וראיתי בתבואת שור (סעיף טז) רמז ג"כ לסי' קכ"ג בש"ע הנ"ל].
אולם עכ"ז דבר זה צריך ראיה גדולה מהש"ס, כי בפשוטו מסתבר דדוקא בשבת ומטעמא דפירש"י פ"ק דחולין דהוי ככופר ומעיד עדות שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית משא"כ ביוה"כ דל"ש כן:
ב)
תו יש לעיין לדינא במומר לחלל שבת בפרהסיא במלאכה דרבנן אם הוי מדרבנן כמומר לכה"ת ושחיטתו אסורה מדרבנן, ונחלקו בזה גדולי האחרונים הבית הלל כתב דהוי כמומר לכה"ת, והפר"ח בק"א חולק עליו:
ג)
ונ"ל בהקדם דברי תוס' פרק האורג שבת (דף קו ע"א) ד"ה חוץ מחובל וכו', תוכן דבריהם דלר' יוחנן גם לר"ש מקלקל גמור בחבורה פטור, ולא מחייב רק בצריך לכלבו, ולר' יהודה גם בזה פטור, וכתבו שם לחלק לר"י בין חובל וצריך לכלבו לבין כל שוחט דעלמא בשני פנים, אם משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו. אם משום דחובל וצריך לכלבו אין התיקון מיד בשעת הקלקול, אלא לאחר מיכן דלאחר שעשה החבורה בא הדם, משא"כ בשוחט דמיד בשעת הקלקול בא התיקון להוציא מידי אבר מן החי עיי"ש:
ד)
ולבאר ב' אופנים האלו, נקדים דברי התוספות פרק קמא דחולין (דף יד) ד"ה השוחט בשבת דהעלו אף השוחט בשבת בפרהסיא במזיד שחיטתו כשרה דמשום פעם אחד לא נעשה מומר, הר"ן בחידושיו לחולין כתב בשם תוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששחט בשבת בפרהסיא לא נאסרה שאינו נעשה מומר עד גמר השחיטה, וראיה לזה מהא דפ' אותו ואת בנו, דאמרינן ראשון לשולחנו והשני לע"ז דחייב משום אותו ואת בנו, וא"א דשחיטתו הראשונה שחיטת מומר משוינן לה אמאי מחייבי רבנן, והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא, א"ו משמע דלאו שם שחיטת מומר עליו אלא מאותו שחיטה ואילך, ויש דוחין דלא דמי שבת לע"ז, דבשוחט לע"ז דאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה, הדין הוא דנכשיר שחיטתו הא' דנעשית בהכשר, אבל שוחט בשבת הרי בתחילת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא, הלכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר, ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי אינו חייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור, אלא שדוחין עוד דאפשר דשחיטת מומר נהי דמתסרא באכילה, מ"מ לא הוי כשחיטת נכרי לטמא במשא, דמ"מ אינו כנכרי דהרי קידושיו קידושין, ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיטה הראשונה מ"מ חייב לרבנן משום או"ב דשחיטה שאינה ראויה מקרי שחיטה, כיון דמטהר מידי נבילה, עכ"ל:
ה)
והנה אע"ג דדחה הר"ן הסברא הא' בב' ידים, מ"מ מצינו לפה קדוש אומר כן הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת דבמזיד שחיטתו אסורה דבתחילת שחיטה נעשה מומר. עיי"ש, נמצינו למדים דג' שיטות בזה, דעת רמב"ם דבשוחט בשבת במזיד בפרהסיא אותה שחיטה הוי שחיטת מומר דבתחילת שחיטה נעשה מומר, והר"ן ס"ל דשחיטתו כשרה דלא נעשה מומר עד גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל, ודעת אחרונה בהר"ן הנ"ל ויכונה בדברינו אלו בשם יש דוחים דשחיטתו הראשונה לע"ז, וכן בשבת הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ויש בזה צד חומרא דשחיטתו הראשונה אסורה באכילה, וצד קולא דאף שחיטתו השני' אינה מטמא במשא, גם למדנו מדברי הר"ן הנ"ל דהיכא דמטמא במשא כנבילה לכ"ע לא הוי שחיטה וכנחירה בעלמא הוא, אבל היכא דמתסרא באכילה ואינה מטמא במשא הוי בכלל שחיטה שאינה ראויה דאפליגו בה ר"ש ורבנן:
ו)
והנה לכאורה ראיה ברורה לדעת הפר"ח הנ"ל דמומר לחלל שבת בדרבנן לא הוי מומר לכה"ת מדרבנן, מדברי הר"ן הנ"ל דשחיטה הראשונה בשבת בפרהסיא דמותר דלא הוי מומר עד גמר השחיטה דהוא מקלקל, והרי מ"מ מקלקל הוי מלאכה מדרבנן, ע"כ ברור דס"ל דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר לכה"ת, ומדברי הרמב"ם בפי' המשניות ליכא ראיה בהיפוך, די"ל דכוונת הרמב"ם דתחילת שחיטה הוי מלאכה דאורייתא כיון דהוא אדעתא דגמר שחיטה הוי כמקלקל ע"מ לתקן, [וכ"כ הכו"פ בפשיטות, ולא הביא כלל דברי הר"ן הנ"ל]:
ז)
אמנם נ"ל ראיה ברורה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן דמקרי בתחילת שחיטה מקלקל, וממילא מוכח הא דס"ל להרמב"ם דמקרי מומר משום תחלת השחיטה היינו דמשום מלאכה דרבנן מקרי ג"כ מומר לכה"ת וכדעת הבית הלל, ומתחילה נאמר מה דיש לנו לתמוה לכאורה על סברת היש דוחים הנ"ל מסוגיא דב"ק (דף עא ע"א) דפריך הש"ס אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא וכו' לוקמי בטבח בפרהסיא דאסור באכילה ואינה מטמא במשא, והוי בכלל שחיטה שא"ר, ומש"ה מחייב ר"מ ורבנן פטרי, אע"כ מוכח דשחיטת מומר מטמא במשא משום נבילה והוי כנחירה, וא"כ שפיר פריך הש"ס, לא מיבעי לדעת הר"ן דגם בשבת בשחיטה הראשונה לא הוי שחיטת מומר ומותר באכילה, אלא אף להרמב"ם דהוי שחיטת מומר, מ"מ פריך שפיר כיון דמטמא במשא והוי כנחירה אמאי מחייב לר"מ, דהא כה"ג לכ"ע לא הוי שחיטה, אע"כ דמיירי בשחט שלא בפרהסיא ושפיר פריך שחיטה ראויה היא, אבל לומר דשחיטתו הראשונה הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ודאי התמיה קיימת דלוקי דשחט בפרהסיא, ולר"מ חייב כמו בכל שחיטה שא"ר, וזה תמיה עצומה לכאורה, ויבואר לפנינו בעזה"י.
ח)
ומעתה אנופף ידי להוכיח כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דשחיטה ראשונה דשבת אסורה, והוא, דלכאורה באמת יפלא על הר"ן הנ"ל דדחה דבתחילת שחיטה הוא מקלקל, הא באמת הוא מקלקל ע"מ לתקן, ואמרתי דתלי בב' פנים של תוס' שבת (ק"ו הנ"ל) דלסברתם א' דחובל וצריך לכלבו פטור משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, ממילא התחלת שחיטה, דדרך לעשות כן כדי לגמור השחיטה מחייב מיד בהתחלת שחיטה, אבל לסברתם הב' דמש"ה פטור דאין התיקון מיד בשעת הקלקול, ה"נ בתחילת שחיטה אף דהוי תיקון כדי לגמרו, מ"מ אין התיקון מיד, דהא עדיין לא יצא מידי אבר מן החי עד גמר שחיטה:
ט)
ובהיות שכן אי נימא כשיטת הר"ן הנ"ל, עדיין יקשה על פרכת הש"ס, לוקמי בטבח בפרהסיא, ור"מ מחייב דלא הוי שחיטת מומר דהא לא מחייב עד גמר שחיטה, דמקודם הוא מקלקל, ורבנן דפטרו הא אמרינן שם מאן חכמים ר"ש, ולר"ש לשיטתי' דמחייב בחובל וצריך לכלבו מכ"ש דמחייב בתחלת שחיטה משום דצריך לו לגמור שחיטתו ונעשה מומר מיד, ומיקרי שחיטת מומר, אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם, דאף לדידן הוי שחיטת מומר, וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי שלא בפרהסיא ושפיר פריך:
י)
ולפ"ז הא לכאורה מוכח דאפילו מדאורייתא השחיטה אסורה, דמיד בהתחלת השחיטה הוי מלאכה דאורייתא, דאי נימא דהוי רק דרבנן דהוי מקלקל, והוי מומר דרבנן כדעת הבית הלל, עדיין לא יתיישב סוגיא דב"ק הנ"ל דהא לענין ד' וה' אזלינן בתר שחיטה דאורייתא כדפרכינן אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי, וא"כ עדיין קשה לוקמי דטבח בפרהסיא ולר"מ דמקלקל בחבורה פטור הוי רק מומר דרבנן, וחכמים דהם ר"ש לשיטתו דמקלקל בחבור' חייב והוי מומר דאורייתא אע"כ דגם לדידן הוי מומר דאורייתא.
וכיון שכן מוכח לכאורה כסבר' א' דתוס' שבת הנ"ל דחובל וצריך לכלבו פטור רק משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, דאלו לסברתם ב' מהראוי דלא יהא מומר מה"ת מיד, כיון דאין התיקון בא מיד, וכמש"ל:
יא)
אמנם אין להקשות מזה על סברא ב' דתוס', דנ"ל ברור דכל הויכוח דהר"ן אם שחיטת שבת אסורה משום דנעשה מומר בתחילת שחיטה, זה רק לפ"מ דנקט הר"ן דטעמא דבשחיטה ראשונה לא הוי מומר, משום דאינו נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה ונעשה השחיטה בהכשר, מש"ה בשבת י"ל כיון דבתחלת שחיטה נעשה מומר נעשה הגמר ע"י מומר וכשחיטה אחרת דמי. אבל למה דנקטו בתוס' חולין דבפעם אחת לא נעשה מומר, ולפי ראייתם מההיא דב' אוחזין בסכין וכו' מבואר דס"ל דמה ששוחט אח"כ ג"כ לא נאסר, וע"כ הטעם דלא מקרי מומר אלא ברגיל בכך ומועד לעבור, א"כ בודאי שחיטה דשבת בפרהסיא אף אם תחלת שחיטה הוי מלאכה גמורה מ"מ לא מקרי בשביל זה רגיל בכך לומר כיון דבכל פורתא ופורתא מחלל שבת הוי כעושה הרבה פעמים, דמ"מ כל כוונתו רק למעשה שחיטה זה בפעם א' ולא מקרי מועד לעבור בכך, זה נ"ל ברור, וא"כ שפיר י"ל דחובל וצריך לכלבו פטור. דאין התיקון בא מיד, ובאמת גם תחלת שחיטה הוי מקלקל, ומ"מ לא הו"ל לש"ס לשנויי דטבח בשבת בפרהסיא דאף לר"ש דס' חובל וצריך לכלבו חייב ונעשה מומר בתחלת השחיטה, ומ"מ לא מקרי שחיטת מומר. דאפילו מה שישחוט אחר כך שרי והוי שחיטה ראויה:
יב)
ולכאורה נראה להביא ראיה לתוס' חולין הנ"ל, עפ"מ דתמהו תוס' בכתובות (דף לד ע"א) לשנויי דהש"ס כי פטרי רבנן אשארי, א"כ למה נקט טבח בשבת, הא ר"מ דמחייב בשחיטה שא"ר, מכ"ש דחייב בשחיטה ראיי' עיי"ש, ונראה ליישב, דיי"ל הברייתא מלתא דפסיקא נקט טבח לע"ז וטבח בשבת חייב בכל ענין אפילו טבח בפרהסיא וא"כ אי הוי תנא רק טבח לע"ז הוה אמינא דוקא בזה כיון דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה, מש"ה לא הוי שחיטת מומר דכנחירה דמיא, דכיון דלא הוי מומר רק עם גמר שחיטה כבר נעשה השחיטה בהכשר, אבל בטבח בשבת בפרהסיא ס"ד לומר דמיד בתחילת שחיטה נעשה מומר והוי גמר שחיטה כנחירה, לזה קמ"ל דמ"מ חייב בד' וה', והיינו אי משום דהוי מקלקל או אף דהוי מתקן, מ"מ בפעם א' כיון דלא רגיל בכך לא נעשה מומר, וכ"ז לשיטת תוס' חולין, אבל למה דנקטו הראשונים דרק אותה שחיטה מותרת ומטעם דנעשה בהכשר קודם שנעשה מומר, ממילא מוכח מפרכת הש"ס בב"ק מדלא מוקמי בטבח בפרהסיא, היינו דגם לדידן הוי מומר מיד דלא מקרי מקלקל וכנ"ל, ומדמחייב ר"מ מוכרח דלא מיירי בפרהסיא, וכיון דמוכח כן ישאר קושיית תוס' דלמ"ל דנקט טבח בשבת, אע"כ מוכח לכאורה כשיטת תוס' הנ"ל, וממילא נתקיימה בטוב סברא ב' דתוס' שבת הנ"ל:
יג)
אמנם נראה ליישב קושיית תוס' באופן אחר, בהקדם סוגיא דסנהדרין (דף עד ע"א) הבא במחתרת וכו' והלכתא דשדינהו בנהרא, ועי' ברמב"ן במלחמות דדוקא בשיבר בעודו במחתרת אבל ביצא ואח"כ שיבר חייב דבשעה ששיברם לא הוי קלב"מ, וכן בגונב כיס מיירי כגון ששלשל ידו ועשאם קטפרס וקיבל וזרק מיד, אבל בזרק לאחר מיכן חייב דבשעה שזרקו לא הוי קלב"מ עיי"ש, ועי' בב"ח חוה"מ (סי' שנ"א) שכתב שגם דעת הרמב"ם כן, ודייק מלישנא דהרמב"ם (פ"ג מהל' גניבה) שכתב או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהיא מרשות היחיד לרה"ר ואבדו שם הרי זה פטור, הרי דדקדק למנקט אבדו שם היינו מיד אבל לא לאחר מיכן עיי"ש, וזהו ג"כ דעת תוס' בב"ק (דף ע' ד"ה כמאן כרע"ק) ועיי"ש, והנה בדרישה סי' הנ"ל כתב מדכתב בטור גבי מחתרת בשם הר"ר ישעי' דבעינן דוקא שובר בעודו במחתרת, ולא ב"כ מקודם גבי גונב כיס דבעי' השליכו מיד, ע"כ דס"ל לחלק דוקא במחתר' דמיד דיצא מהמחתר' אזלא לחיוב מיתה דעתה אסור להורגו, ולא שייך תו קלב"מ, משא"כ בגונב כיס דחיוב שבת ע"י שחילל שבת עוד עלי' קאי ולא פקע מני', מש"ה אף בשדינהו לאחר מיכן פטור, ויעויין בדרישה (סי' ש"ן) בההיא דכתב הטור שם גנב ומכר בשבת אם נעשה המכירה באיסור כגון דא"ל עקוץ תאנה וכו' פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד, וכן טבח בשבת או לע"ז פטור, וכתב עלה בדרישה דלא כתב רבינו דמיתה ותשלומין באין כאחד משום דבאמת אין באין כאחד, דמיד כששוחט סי' א' נתחייב מיתה אלא דמ"מ פטור כיון דנתחייב מיתה באותו מעשה בתחלה לא מחייבתו ממון על אותו מעשה, וכדמוכח סברא זו (בסי' שנא) [והיינו כדבריו הנ"ל גבי גונב כיס לדעת הטור] עיי"ש, ודברי הדרישה תמוהים, דאם מדברי הטור בטבח בשבת יהי' מוכרח דאף דנתחייב בתחלת השחיטה מיתה לא מחייב ממון א"כ יקשה מזה על סברת הרמב"ן הנ"ל בגונב כיס, דהא הך מלתא דטבח בשבת פטור היא סוגיא ערוכה בב"ק, ואיך יתיישב זה להרמב"ן, ורציתי לדחוק בכוונת הדרישה דלהרמב"ן י"ל דס"ל דלא נתחייב מיתה קודם הגמר שחיטה דהוי מקלקל וכדעת הר"ן בחידושיו שכתבנו לעיל ורק מדקדוק לישנא דהטור מדלא כתב גם בטבח דמיתה ותשלומין באים כאחד, מש"ה בנה יסודו דס"ל להטור דלא הוי מקלקל ואינם באים כאחד, ומ"מ פטור מתשלומין:
יד)
אמנם מלבד דדחוק ורחוק בכוונת הדרישה דמבואר בלשונו דמפשט פשיטא ליה זה דנתחייב מיתה בתחילת שחיטה גם עדיין אינו מספיק ליישב שיטת הרמב"ן דא"כ עדיין יקשה מסוגיא דבב"ק הנ"ל דפרכינן ומי מצית מוקמית לה כר"מ וכו' מכלל דבכולה מתני' מודה ובזה יקשה הא ר"ש לשטתיה דסבר בחובל וצריך לכלבו דחייב, וממילא כ"ש דבתחלת שחיטה חייב, וכמ"ש לעיל בארוכה מש"ה מחייב בטבח ביוה"כ דכבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה:
טו)
ולזה במחכ"ת של הדרישה נ"ל דטובח בשבת לא דמי כלל לגונב כיס דדוקא בגונב כיס דלאחר שהוציאו לרה"ר אינו מחלל עוד שבת ומתחייב מיתה רק על מה דעשה כבר, מש"ה מחוייב בהשליכו אח"כ דענ מעשה ההשלכה זו אינו מחוייב מיתה כלל, וה"נ כוונת תוס' בב"ק ד"ה כמאן כרע"ק דמיד שבא לאויר החצר מלמעלה ונתחייב משום קלוטה ונגמר מלאכת שבת, ובמה שיורד אח"כ החפץ בתוך חלל כותלי החצר אין כאן חיוב שבת כלל, דכבר הונח מקודם, משא"כ בטבח בשבת דאף דמתחייב מיתה על תחלת השחיטה, מ"מ גם על הגמר דבא חיוב התשלומין באותו מעשה, ג"כ מתחייב מיתה דהוא ג"כ חובל, ואף דלא התרו בו שנית, מ"מ הוי מחייבי מיתות שוגגין דקיי"ל דפטור [וסברא זו הובאה גם כן בהקדמת הפ"י לכתובות בחידושי חתנו הגאון מוה' בערוש ז"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש]:
טז)
אמנם עדיין יש לעיין במ"ש הרמב"ם (פ"ג מגניבה) טבח ביוה"כ והתרו בו פטור, דאין לוקה ומשלם. בזה יקשה הא כבר נתחייב מלקות תחלת השחיטה והוי הגמר אח"כ בלי התראה, דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבים, וא"כ יתחייב ד' וה' על הגמר למה דכתב הב"ח הנ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כהרמב"ן בגונב כיס, ודאי בפרכת הש"ס מכלל דבכולה מתני' מודה ר"ש, שפיר כתבנו דהרי כל הסוגיא זו אזיל לר"ש דחייבי מלקות שוגגים פטורים, ולדידו קיימא סברתנו דגם בשמת הגמר הוא חובל ויש בו מלקות, [אאב"ה ובפרכת הש"ס ר"פ אלו נערות והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם עי' לאבא מארי בכתבים חלק א' בסי' קס"ד] אבל לדינא יקשה על הרמב"ם כנ"ל:
יז)
ולזה מוכרח בהחלט דדעת הרמב"ם דבתחלת השחיטה מחייב איתה דהוי מקלקל, ולפ"ז יקשה איך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות דשוחט בפרהסיא בשבת אסורה השחיטה, דמיד בתחלת שחיטה נעשה מומר, הא הוכחנו דהרמב"ם ס"ל דמקרי מקלקל, אע"כ דטעמא דהרמב"ם דכיון דעכ"פ איסורא דרבנן איכא מקרי מומר מדרבנן, ומוכח היטב כדעת הבית הלל, דבמומר לחלל שבת בדרבנן, הוי מומר לכה"ת מדרבנן:
יח)
ולפ"ז יש ליישב קושיית תוס' כתובות על מה דאוקמי כי פטרי רבנן אשארא דלמ"ל דתני כלל טבח בשבת, דהנה לכאורה אף דמשני באומר בגמר זביחה עובדה, מ"מ למה דמסקינן גבי שור הנסקל במסרו לשומר וכו' ממילא א"צ לאוקימתא דבגמר זביחה עובדה, די"ל דמסר לשומר אף דנאסרה מתחילת שחיטה ולאו דמרי' הוא, הא מ"מ הי' יכול לומר הש"ל כדמוכח בשור הנסקל דקודם גמר שחיטה יכול לומר הש"ל והוי גורם לממון, וכיון שכן י"ל אי הוי נקט רק טבח לע"ז, לא היינו מוכרחים לאוקמי בטובח ע"י אחר דיש לאוקמי בהיפוך דאומר דעובדה רק בתחילת זביחה, ובגמר אינו עובדה מש"ה לא הוי קלב"מ, דבשעת הגמר לא מחייב מיתה וכההיא דגונב כיס הנ"ל, וגם ממה דלא הוי גמר שחיטת מומר דהוי כנחירה ליכא למידק דמיירי דאומר בגמר זביחה עובדה, די"ל דמיירו בשוגג דלא הוי מומר, וא"כ לא הי' נשמע הדין דטובח ע"י אחר חייב לזה נקט טבח בשבת דבזה מתחייב מיתה גם על הגמר ומוכח דמיירי בטובח ע"י אחר, וק"ל.
ומעתה שביררנו דדעת הרמב"ם בזה כהר"ן דבתחלת שחיטה ליכא חילול דאורייתא ורק שחיטתו אסורה מדרבנן, דמדרבנן הוי כמומר בתחלת שחיט', צריכי' אנו ליישב מה דהקשינו לעיל מה פריך הש"ס שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דלמא מיירי במזיד ובפרהסיא דר"מ מחייב כיון דמה"ת שחיטתו כשרה ור"ש לטעמי' דמקלקל בחבורה והוי שחיטת מומר דאורייתא:
ונלענ"ד למ"ש הב"ש (סי' קמא סמ"ז) דמומר לאו בר שליחות כמו עכו"ם וכתב שכן משמע מהרמב"ם, וכ"כ במג"א (סי' קפט), א"כ י"ל דא"א לאוקמי דטבח בפרהסיא, כיון דע"כ מיירי בטובח ע"י אחר, א"כ מיד בתחלת שחיטה נעשה מומר ובטל השליחות וא"א לחייב על הגמר מדין שליחות, ואף דכתבנו דלענין תשלומי ד' וה' תליא בדאורייתא כדמוכח בפרכת הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן, נלענ"ד דדוקא לענין שחיטה ראויה בזה הסברא דכל השחיטה עשה פעולה דאם יאכלנו לא עבר אדאורייתא זהו עצמו מקרי בכלל שחיטה ראויה, וכן לענין שחיטת מומר כיון דהועיל השחיטה דאינו מטמא מדאורייתא שם שחיטה עליו ולא מקרי נחירה. משא"כ בענינים אחרים כל דמדרבנן לא נתקיים הענין ממילא פטור מהממון (אאב"ה עי' במל"מ רפ"ז מהל' תרומות) וא"כ י"ל לענין שליחות אף היכא דהוא רק מומר מדרבנן כיון דמדרבנן בטלה השליחות, ואין שם בעליו עליו לא מתחייב בד' וה', וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי בטבח בצנעה ושפיר פריך הש"ס:
כ)
(אאב"ה אעתיק פה מה דמועתק אצלי מגליון הש"ע א"ח מאבא מארי ני' במג"א (רסי' תמ"ג) דכתב בשם תשו' משאת בנימין דנכרי לנכרי יש שליחות, נ"ב, נראה ראייה לזה מסוגיא דגיטין (דף כג ע"א) נכרי לאו בר היתרא, ובתוס' שם הקשו הא בלא"ה אין שליחות לנכרי, ולזה אפשר ליישב ויעויין באבן העוזר (סי' קפט) דהשיג על המג"א והעלה אף דמומר לא מקרי בן ברית מ"מ נעשה שליח, מדהקשו בגמ' הנ"ל (דף כג ע"ב) דעבד יהי' פסול לגיטין דנימא מה אתם ישראל ומשני דדרשינן מה אתם בני ברית וגם עבד בכלל, ואי נימא כמהג"א דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו ב"ב, וקשה מנ"ל למדרש מה אתם ב"ב לרבות עבד ולהוציא מומר, דלמא בהיפוך מה אתם ישראל ונרבי מומר ונמעט עבד, גם קשה דנמעט תרווייהו ונדרוש מה אתם ישראל ובן ברית, אע"כ דהוי כמו רבוי ומיעוט ורבוי וריבה הכל וממעטינן הפחות מה שאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי דאינו דומה כלל לאתם בשום דבר, אבל עבד דדמי עכ"פ בחד צד בן ברית לא ממעטינן, וה"נ מומר דדמי עכ"פ בחד צד דהוא ישראל לא ממעטינן עיי"ש, וא"כ י"ל באם הדין כהמ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, ה"נ נכרי לישראל מומר דדמי בחד צד דשניהם אינם ב"ב, ולענין זה דמי לשליחות נכרי לנכרי, ורק נכרי לישראל דאין השליח דומה להמשלח בשום צד הוא דלא הוי שליח, ולפ"ז מיושב קושיית תוס' דלא הו"מ למנקט טעמא בנכרי דאין שליחות לנכרי, היאך נקט מתני' מלתא דפסיקא דנכרי אין כשר לשליחות הגט הא משכחת במומר דמגרש אשתו דיכול לשויי' לנכרי לשליחות הולכה, מש"ה הוצרך למנקט הטעם דלא בר היתרא, עוד הקשיתי למאי צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי דלאו בר שליחות הוא, הא למ"ש תוס' יומא (דף נד ד"ה כרובים וכו') בסוף הדיבור דחיות ושרפים אסור אפילו באחרים עושי' לו דכתיב לא תעשו תרי זימני, א"כ מזה מוכח דאין שליחות לנכרי מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים, הא בלא"ה אסור ע"י נכרי דהוי כשלוחו, ואי דאין שליח לדבר עבירה, הא לחד לישנא פ"ק דמציעא דאם השליח לאו בר חיובא לא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה, א"כ בנכרי דלאו בר חיובא על לאו דלא תעשון ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי דודאי עביד ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, ועי' במ"ל הל' מלוה ולוה (פ"ה הי"ד), וא"כ מוכח דמדין שליחות אין איסור דאין שליחות לנכרי וצ"ע, ע"כ לשונו בגליון):
כא)
ולפ"ז הי' נראה דמיושב ג"כ מה דהקשינו על היש דוחים מסוגיא דב"ק די"ל ג"כ הכי אף דלא ס"ל בזה כהרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה, מ"מ י"ל כיון דלדידהו השחיטה ראשונה דשבת בפרהסיא אסור, כיון דהכשר שחיטתו ועשייתו מומר בהדי הדדי קאתי מקרי שחיטת מומר, ה"נ י"ל לענין שליחות, כיון דבאותו שליחות בגמר שליחותו נעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר, וכעין שכתבו תוס' כתובות (דף יא ע"ב) בגר קטן כיון דבאותו מעשה שליחות נעשה ישראל לא הוי בכלל אין שליחות לנכרי, ה"נ י"ל בהיפוך דאם באותו מעשה נעשה מומר הוא מכלל אין שליחות למומר:
כב)
אך מ"מ לא ניחא לי בזה כ"כ, דלאותם היש דוחים דס"ל דאין שחיטת מומר נבילה ולא הוי כעכו"ם, א"כ אנו בכלל עכו"ם ג"כ לענין ביטול שליחותו ויש לחלק, עכ"פ על הרמב"ם שפיר י"ל כדברינו באופן דמחלוקת הבית הלל והפר"ח במומר לחלל שבת בדרבנן אם מקרי מדרבנן מומר לכה"ת תלי' במחלוקת גדולי רבותינו, דלהר"ן י"ל דלא הוי מומר, ולהרמב"ם הוי מומר.
כג)
אמנם באמת אין תירוצנו מספיק על הרמב"ם בההיא דטבח ביוה"כ ואתרו בי' דמש"ה פטור דחיוב מלקות בא רק על הגמר דמעיקרא הוי מקלקל אינו מספיק דהא הרמב"ם פסק דחובל וצריך לכלבו חייב א"כ מכ"ש בחובל בתחלת שחיטה וצריך לה כדי לגמור שחיטתו, ואף להרמב"ם דחובל אינו חייב משום נטילת נשמ' רק משו' מפרק וצריך לדמו, מ"מ הא הרמב"ם כתב דבאינו צריך לדמו פטור דהוי מקלקל, אבל הכא בשחט וצריך לגמור לשחיטתו ולא מקרי מקלקל הוי כמו צריך לדמו, ואף דהוי מלאכה שא"צ לגופה הא הרמב"ם פסק דמשא"צ לגופה חייב, וא"כ עכ"פ ביצא בתחלת שחיטה דם כגרוגרת נתחייב משום תחלת שחיטה ויתחייב ד' וה' על גמר שחיטה, ובהכרח לומר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הדרישה בדעת הטור, כיון דנתחייב מיתה באותו מעש' בתחלת המעש' שוב אינו מתחייב ממון ה"נ לענין מלקו', או דנדחוק כמ"ש הרמב"ם והתרו בו היינו שהתרו בו במפורש על חיוב דנטיל' נשמ' ולא אתרו בי' משו' מפרק והוי ההתרא' רק על הגמר, או דהתרו בו משו' תרתי מפר' ונטיל' נשמ' דגם על הגמר יש חיוב מלקות, וכיון שכן ממילא דברי הרמב"ם בפירו' המשניו' דשחיט' שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר, תחילת שבת הוא כפשטי' דהוי מומר דאורייתא, דלא מקרי מקלקל דהוי כחובל וצריך לכלבו, גם אף דסתמא קאמר הרמב"ם אף בשוחט עוף הקל ולא יצא דם כגרוגרת תחלת השחיטה מ"מ הוי איסור דאורייתא מדין חצי שיעור אסור מה"ת, עי' מ"ל (ר"פ י"ח) מהל' שבת, וא"כ אין ראייה מדברי הרמב"ם אלו דסבר דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי מומר לכה"ת, ממילא קשה ראייתנו מהר"ן בחידושיו די"ל דלא הוי מומר כיון דלא מצינו מאן דפליג עליה ודוק.
כד)
ומעתה אחר דהוכחנו בראי' ברורה מסוגיא דב"ק דגם לדידן שחיטת שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר בתחלת שחיטה אי דאורייתא אי מדרבנן ובטל השליחות מדרבנן, ואם כהפוסקים דיש שליחות למומר מוכח באמת דהוי מומר תחלת שחיטה מדאורייתא, א"כ יקשה למאי צריכים לאוקמי מתני' דטבח ביוה"כ כר"מ דלוקה ומשלם, לוקי בטובח ע"י אחר, (ועי' מהרש"א) והא דטבח בשבת פטור, היינו דמיירי בפרהסיא ופטור משום דהוי שחיטת מומר והוי נחירה, או דבטלה השליחות קודם גמר השחיטה וכנ"ל. ע"כ מוכח דיוה"כ הוי כשבת לענין זה דמומר ליוה"כ הוי כמומר לכה"ת ומוכח דמיירי בצנעא, ומדמחלק בין יוה"כ לשבת ע"כ דלא מיירי ע"י אחר ובשבת פטור משום קלב"מ וביוה"כ חייב משום דאתיא כר"מ דלוקה ומשלם, ודוק:

תני ר' אבוה קמי' דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. בירושלמי אמתני' דחוץ מן הפתילה שהוא עושה פחם פליגי אי שוחט הוא האב מלאכה וחובל תולדה או בהיפוך. ודאי למ"ד שוחט הוא האב קרוב לשיטת ר"ת דחובל משום נטילת נשמה שמחליש האבר ומה לי קטלי' כולה או פלגא. אמנם שיטת רש"י דהוה צובע והקשו תוס' פ"ק דכתובות מהאי אומנא דלא מייץ לקמן קל"ג ע"ב והתם מאי צביעה שייך. ולרמב"ם הוא משום מפרק תולדת דש ובעי שיוציא דם כגרוגרת ע"ש. ולפע"ד במילה אית בי' נמי משום גוזז כחותך יבלת מבעל חי. ועיין בהרז"ה בסופו דמייתי מדרש רז"ל כבכורה בתאנה בראשיתה שהוא כקציצת העוקץ ע"ש וא"כ ה"ל גוזז. ולמ"ד דמיקרי תיקון גברא אית בי' משום מכה בפטיש. ומ"מ צל"ע לא לישתמט מאן דס"ל מקלקל בצובע או במפרק שיהי' חייב כיון שחובל הוא משום צובע למר או משום מפרק למר. או משום גוזז הנ"ל א"כ יהי' המקלקל בכל אלו המלאכות חייב ולא לישתמט מ"ד הכי אלא מקלקל בחבורה. ע"כ צ"ל אה"נ אין שום מלאכה מיוחדת לזה אלא כל מלאכה ומלאכה שנעשית ע"י חבורת בעלי חיים חייב אפי' מקלקל אבל לא בשום מלאכה ידועה משא"כ במבעיר שהיא אב מלאכה ידועה שהמקלקל חייב בה ואין כן חובל. ויש לחקור טובא לרש"י ליכא הבערה דלאו מקלקל ודלא כר"ת בס' הישר שכ' דמבעיר להאיר ולחמם הוה תיקון ולטעמי' אזיל שכ' דעיקור הטעם משום שהתיקון אינו בא מיד בשעת הקלקול ובלהאיר ולחמם גופו בא מיד התיקון משא"כ לרש"י אין חילוק וליכא שום הבערה שיהיה תיקון למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור. ולפ"ז צל"ע כיון דסתם מלאכה שבמלאכות שבת היינו מלאכת התיקון ולא קלקול ואי לאו דכתיב לא תבערו לא הי' בכלל מלאכה כלל וא"כ השתא נמי דכתיב לא תבערו מנ"ל דאיכא כרת וסקילה דילמא לאו בעלמא. ומאי האי דאמרי' הבערה בכלל כל מלאכות הי' והיכן הי' בכלל. בשלמא בחבורה ליכא למימר מנ"ל מדאיצטריך מילה שיהי' בכרת דילמא בלאו בעלמא. דז"א דמנ"ל לחדות לאו שלא נזכר בשום מקום אלא נימא מדאיצטריך מילה ש"מ שהיא בכלל מלאכה דשבת. אבל בהבערה דכתיב לאו בהדי' מנ"ל שיהי' בכרת כיון שאינו בכלל מלאכה ויהיה הבערה כמו תחומין למ"ד דאוריית' מדכתיב אל יצא איש ממקומו לוקין עליו כדאיתא סוף פ"ק דעירובין. ומכל מקום כרת ליכא משום שאינו בכלל מלאכה וה"ה הבערה וצע"ג לכאורה:

ואולי י"ל כיון דכתיבא ל"ט מלאכה ומלאכתו וכתיב אלה הדברים למספר ל"ט מלאכות כדלעיל ר"פ הזורק ומסברא כי הבערה מלאכה חשובה היא אין לנו להכניס מלאכה אחרת במקומה ועיין תוס' לעיל מ"ט ע"ב ד"ה כנגד וכו'. ועיין ש"ס לעיל דף ע"ד ע"א כן נ"ל ליישב. ולפ"ז לפמ"ש לעיל ק"ג ע"א במתני' לרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו לר' יוסי ב' אבות מלאכות הם כותב ורושם ולת"ק חדא היא. וכתבתי לר' יוסי הבערה ללאו יצאה אפיק הבערה ועייל רושם. ואפשר גם רש"י מודה דלר' יוסי הוה רושם אב מלאכה בפ"ע אלא שכ' נפקא מיני' אחריתא לדינא בין ר' יוסי לת"ק אבל אמת הוא דלר' יוסי אפיק הבערה ועייל רושם. הרוחנו בזה יישוב לקושי' א' מצאתי בס' יד דוד דלעיל ל"א ע"ב מסיק ר' יוחנן דר' יוסי ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור וא"כ ס"ל מקלקל בהבערה חייב לרש"י והרז"ה וא"כ מנ"ל דהבערה ללאו יצאת הא איצטרך קרא לחייב מקלקל. ולהנ"ל לק"מ אדרבא מדס"ל מקלקל בהבערה חייב משום דליכא הבערה בלא קלקול א"כ לא היה בכלל מלאכת שבת מעולם ולית בי' כרת ועייל רושם במקומו. והא דאמרינן ללאו יוצאת לשון יציאת הוא לאו דוקא דלעולם לא הי' בכלל מלאכה אלא איידי דנקיט לר"נ לחלק יצאת ואיהו אפשר ס"ל משאצ"ל חייב ומקלקל בהבערה פטור ושייך שפיר יצאה נקיט נמי לר"י יצאה:

ועיין מ"ש תוס' בב"ק ל"ד ע"ב דאיכא מאן דס"ל מקלקל בהבערה חייב ומלאכה שאצ"ל נמי חייב ע"ש. וא"כ צ"ע לעיל ע' ע"א דחיק ש"ס דשמואל ס"ל הבערה ללאו יצאה ה"ל למימר ס"ל כר"ש דצריך הבערה למקלקל וכמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה מה לי וכו' דר"ש ס"ל כשמואל ה"נ נימא בהיפוך אע"ג דשמואל ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ מצי סבר מקלקל בהבערה חייב לתוס' ב"ק הנ"ל. וי"ל בשנבין מנ"ל לר"ש למילף מקלקל בחבורה והבערה נילף מיני' מלאכה שאצ"ל ומינה לכל מלאכת שבת וכר' יהודה. וי"ל א"כ ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד דלכתוב רחמנא מילה ושוב לא תעשה מלאכה בכל מושבתיכם ארציחת ב"ד וכמ"ש תוס' לעיל ע' ע"א ד"ה הבערה. ומדפרט הבערה ה"ל חבורה והבערה ב' כתובים וליכא למילף מיני' מלאכה שאצ"ל בכל מלאכת שבת ומדפרט מלאכה שאצ"ל בכל מלאכת שבת ממילא הוה חבורה והבערה מקלקלין כפירש"י ואינהי חייבי במקלקל ולא שארי מלאכות. ואמנם ר' יהודה לטעמיה ס"ל ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ויליף מהני תרי לכל מלאכת שבת לחייב במלאכה שאצ"ל ולית כאן מקלקל כן י"ל. וממילא מיושב קושי' הנ"ל דע"כ שמואל ס"ל הבערה ללאו דאל"כ תיקשי הא דאית לי' מלאכה שאצ"ל חייב הא הוו ב' כתובים ואנן הא ס"ל ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אע"כ איצטריך הבערה ללאו וממילה יליף מלאכה שאצ"ל לכל מלאכת שבת וליכא ב' כתובים ועדיין צריך עיון:

ועיין רז"ה דס"ל דמצינו עוד ב' מלאכת שבת שהם כעין מלאכה שאינה צ"ל והוא זורה ובורר שכל מגמתם להסיר הפסולת. וכ' שהסרת הערלה נמי כי האי גוני הוא שכל הכונה להסיר הערלה אע"פ שעי"כ יתוקן גברי בהסרת הפסולת ממנו מ"מ אינו אלא כעין זורה ע"ש. וברשב"א משמע במילה הוה התיקון בגברא גופי' באכילת פסח ותרומה ולא משום ההסרה ומ"מ לא הוה זה תיקון גמור לר"ש ע"ש. אבל למאן דפוטר מקלקל ס"ל תיקון גברי אפי' בכי האי גוני כמו בפסחי' להוציאו מידי אמה"ח אבל לר"ש לא מיחשב זה תיקון. וצל"ע דא"כ בודאי מי שיש לו מכה או מורנא וחותך האבר להציל נפשו הוה תיקון גמור ואמרינן פרק ראד"מ בשר ערלתו אפי' יש שם בהרת יקוץ פי' דילפינן האי בשר בגז"ש מבשרו נגע צרעת וא"כ ביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום אפי' בשבת הוה כאלו כתיב אפי' בשבת יקוץ בשר צרעת מערלתו וא"כ מיירי קרא מתיקון גמור ואיך קאמר מר איצטריך למשרי מילה. אמנם להרז"ה א"ש דעכ"פ לא הוה אלא הסרת המכה והוה כמו זורה ובורר דהוה מלאכה שאצ"ל ועדיין צע"ג:

עוד יש לי לחקור לפי המבואר לקמן פרק ראד"מ דמציצה מלאכה דאורייתא היא דדם מיחבר חבר א"כ מימהל היכי מהלינן בצפרא דשבתא ומחללינן שוב שבתא במציצה נמתין עד סמוך לחשיכה ותהי' המילה בסוף היום והמציצה בלילה או אפי' בין השמשות ועכ"פ ביום לא נחלל שבת וכי משום זריזים מקדימים נחלל שבת. וי"ל אה"נ משום זריזין מקדימין מחללין שבת גם במציצה כיון שכבר ניתן שבת לדחות בחבורה ע"י מילה חיתוך ופריעה שוב לא איכפת לן בהוספת חבורה ע"י מציצה כדי להקדים המצוה וכעין זה מבואר במנחות סוף פרק ר' ישמעאל גבי איברים ופדרים משום שכבר דחתה שחיטה את השבת ע"ש מכ"ש הכא דהכל מלאכה א' עשיית חבורה ודחי' א' היא. וגם אפשר שיחתוך ויפרע וימציץ בלי סלוק ידיו כלל והכל מלאכה א' יחשב כנלע"ד. ובזה נתיישבה לי קושי' אחת ונמצא בס' שאגת ארי' ומטו בה משמי' דגברא רבא הגאון מו"ה ברוך פרענקעל נ"י אב"ד דק"ק לייפניק יע"א מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דלמא במילה גופא דהוה קלקול לא הוצרך קרא להתיר דתיקון מצוה לאו תיקון הוא אלא משום מציצה שאחרי' שהיא בודאי תקוני גברא להצילו מסכנת נפשות. והרי רשב"א ס"ל אשתפוך חמימי אחר המילה אין מולין אותו משום שיצטרך לחלל עליו שבת וה"נ ה"א שלא למולו משום מציצה קמ"ל. ולהנ"ל לק"מ דאי ס"ד ליכא במילה משום חבורה ולא ניתן שבת לדחות במלאכת חבורה א"כ ע"כ ימול סמוך לחשיכה וימוץ בלילה ולזה לא צריך קרא כנ"ל אע"כ יש במילה גופא דחיית שבת וכנ"ל:

מיהו בלאה"נ לק"מ לרז"ה ורשב"א הנ"ל למעיין בר"ן ר"פ ראד"מ ששם מקורם. דע"כ לא פליגי אהרמב"ן אלא במכשירין שאחר המילה שאפשר לעשותן מע"ש אבל מכשירין שא"א לעשותן מודו להרמב"ן כמו שהוכיח הרז"ה מהפשטת הפסח ושארי מכשירין עיין בהרז"ה וגם מוכח מדברי רשב"א שם שאין חילוק בין מצוה שיש בעשייתה דחיית שבת כגון פסח ובין מצוה שאין בעשייתה דחיית שבת כגון שמחת י"ט דהרי מייתי מלא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן ע"ש. ואין שייך דחיית יו"ט בשוחט דלענין אוכל נפש הוה יו"ט כמו חול כמ"ש ר"ן פ"ב דביצה ורא"ש ס"פ יה"כ וא"כ ה"נ אפי' אי נימא דמקלקל בחבורה פטור ואין בעשיית מילה דחיית שבת ויש במכשירין שאחר המילה כגון מציצה דחיית שבת מ"מ כיון שא"א לעשותו מע"ש. אמרינן אין למצוה אלא מקומה ושעתה ובזה מודה לרמב"ן ז"ל ומלין ואח"כ עושין המכשירין שא"א לעשותן מע"ש אפי' יש בהם חלול שבת כיון שהוא פקוח נפש וא"כ למה לי דכתב רחמנא ביום השמיני אע"כ משום מילה גופא ומקלקל בחבורה חייב:

מ"ש מג"א אהטור בסי' רע"ח הכל לשיטת רמב"ם דחובל משום מפרק וצריך שיעור כגרוגרת דם אבל אם יסבור טור כר"ת דמשום נטילת נשמה וחלישת כח וידוע דהחובל בחברו מחמת מריבה רוצה וצריך לגופי' דהחלשת כחו של אותו האבר שחובל בו והוה שפיר צריכא לגופי' ולזה נתכוין מהרש"ל ביש"ש דב"ק דמייתי מג"א ופשוט:

יש להבין קצת לשיטת ר"ת בסוף דבריו דכיבוי הוה מקלקל אלא שהוא לצורך תיקון גדול להבעיר אח"כ. יש לתמוה הרי הבערה גופא קלקול הוא ואיך שייך לחייב מכבה ומקלקל לצורך מקלקל אחר. והנה במכבה לעשות פחמין י"ל דמיירי שאינו מכבה לגמרי שיבעיר גחלים אח"כ דזה ליתא דהוה מקלקל לצורך מקלקל. אך מיירי מכבה הלהב להשאיר הגחלים לוחשות ואין כאן מקלקל בהבערה. אך מפתילה שצריך להבהבה שמכבה לגמרי קשי' לכאורה. אלא י"ל לר"ת לשיטתו בספר הישר דהדלקה לצורך חימום או להאיר שנהנה גופו מיד הוה תיקון גמור וא"ש:

והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים. צ"ע מאי קושי' הא קיי"ל ר"פ בכל מערבין אין למדין מן הכללות. מיהו לשיטת תוס' י"ל אה"נ לר' אבוה דמקלקל חובל ומבעיר חייב א"כ י"ל כל המקלקלים פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואין למדין מן הכללות. אבל קושי' הש"ס לר' יוחנן דגם חובל ומבעיר בכלל כל המקלקלין פטור אלא שדינם חלוק דבהני סגי' בתיקון כ"ש א"כ לא הוה לי' למתני' למיכללינהו בחדא כללא כל המקלקלין דנפיק מיניה חורבא. ובזה דהקושי' רק לר' יוחנן ומשני מתני' ר' יהודה אין צריך לדחוק רישא ר"ש אלא רישא דלא עביד למירמא אימתא דהוה מקלקל גמור כמ"ש תוס' ד"ה לא צריכא וכו'. וש"ס דלא אמר הכי דקאי לר' אבוה ולדידי' איכא רווחא טפי לאוקמי' כר"ש כמ"ש תוס' לעיל הנ"ל אבל לר' יוחנן י"ל כנ"ל וק"ל:

פיסקא וכל המקלקלין פטורין תני רבי אבהו וכו' מתני' ר"י ברייתא ר"ש ופירש"י דלא איתפרש היכא ונראה לי לפרש דמתניתין ר"י היא דאמר מלאכה שאצ"ל חייב וכו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דכתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וקמיבעיא להו אי דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר אי הלכה כר"ש במקלקל או כר"י וכו' ע"ש וכתבתי שם דמסוגיא דהתם יש להקשות על פירש"י דהכא וכתבתי ליישב לפי שיטתו ושם כתבתי ג"כ מאי דקשיא מסוגיא דהתם על פי' ר"ת דהכא ע"ש הכל באריכות שמתוכם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין ובעיקר שיטת רש"י ורבינו שמואל שהביאו התוס' כאן הארכתי עוד בחידושי ב"ק בס"פ המניח דף ל"ד ותוכן פירושי דמאי דמשמע שם מלשון מהרש"א ז"ל לענין מלאכה שאצ"ל בחובל ומבעיר שייך לחייב יותר במקלקל מבמתקן והעליתי שם שזה אינו עולה על דעת כלל אלא שיש לפרש שיטת התוס' בענין אחר דמאן דחשיב תיקון מצוה תיקון גמור לענין מקלקל הכי נמי בעיקר מלאכה שצריכה לגופה כיון דאיכא צורך מצוה ע"ש באריכות כי שם עיקר מקומו וכאן אין להאריך:

במשנה רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו' כל הסוגיא פירשתי יפה באריכות בריש פרק אין צדין ע"ש ותמצא נחת:

מתני' כר"י וכו'. מצאתי כתוב בכתבי הרב המובהק השקדן בתורה מהר"ר יהוסף קונקי זלה"ה ולהיות דובב שפתי ישנים אעתיק דבריו כמות שהם וז"ל פירשו התוס' דר"י ס"ל דמקלקל פטור ולהכי חובל ומבעיר פטור ור"ש ס"ל דמקלקל חייב ולהכי חובל ומבעיר חייב וקשה דבכריתות אמר רב אשי כגון שנתכון לכבות העליונות והובערו מאליהן ות"ק ס"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר והשתא היכי מוקי לת"ק דמחייב כר"י הא ר"י פוטר מקלקל בהבערה והכא מבעיר הוא ופטור וכן ק' לר"ש דס"ל מבעיר חייב וא"כ היכי מוקי לר"א דפטר כותיה איפכא הול"ל ת"ק כר"ש ור"א כר"י ועיין ביומא דף ל"ב ד"ה הני מילי עכ"ל. (לא עמדתי בענין):

(קו א) חובל בצריך לכלבו.—והא דתנן לקמן רפי"ד דח' שרצים "החובל בהן חייב" והיינו אע"פ שלא יצא דם דאי בשיצא אף בשאר שרצים חייב, וגם הביאו שם (קז ב) ברייתא "נצרר הדם אע"פ שלא יצא דם" חייב - ההכרח לומר כמו שכתבו התוס' לעיל (עה א ד"ה כי היכי) דמאחר שנצרר הדם סופו לצאת. אלא שהדבר סותר את המציאות, כי רואים אנו כמה פעמים בחבילת אנשים שנצרר הדם ונשאר במקומו ולא יצא. אבל לירושלמי שיטה אחרת, דכל חובל בשבת אינו חייב אלא אם כן יצא דם כדין שחיטה שהיא תולדת חבורה, עי' שם פ"ב ה"א (ה ע"א): בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם וכו'^*[ועי' הגהת המחבר ב"שערי תורת ארץ ישראל", עמ' 155.]. ועוד שם פ"ז ה"ב [י רע"ג]: המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ועוד שם ה"ג [י סע"ג]: רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא. וכן מוכח למעיין בסנהדרין (פי"א ה"א, ל ע"א), אלא שלפנינו שם נתחלפו הדברים ותקננו בחדושנו שם^*[שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 531.]. ומ"מ גם בעושה חבורה ולא יצא דם חייב משום צובע. עי' שבת פ"ז ה"ב [י רע"ג]: מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב.