א מסופר: ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי [אוניה אחת שהיו רבים עליה שניים], האי [זה] אמר "דידי [שלי] היא" והאי [וזה] אמר "דידי [שלי] היא", אתא חד מינייהו לבי דינא [בא אחד מהם לבית הדין] ואמר: תיפסוה אדמייתינא סהדי דדידי [עד שאביא עדים ששלי] היא, ונשאלה השאלה: האם תפסינן [תופסים אנו] בשבילו, או לא תפסינן [אין אנו תופסים]? רב הונא אמר: תפסינן [תופסים אנו]. רב יהודה אמר: לא תפסינן [אין אנו תופסים], שאין מקום כאן לבית הדין להתערב.

ושואלים: אם תפסו בית דין את האניה, ואחר כך אזל [הלך] אותו אדם ולא אשכח סהדי [מצא עדים], אמר להו [להם] לדיינים: אפקוה [הוציאו אותה] מרשותכם, וכל דאלים גבר [החזק יגבר], כלומר, נעמיד את הדבר הזה כדין כל ספק שאין לו הכרעה מכח חזקה או עדות, האם מפקינן [מוציאים אנו] או לא מפקינן [אין אנו מוציאים]? רב יהודה אמר: לא מפקינן [אין אנו מוציאים], רב פפא אמר: מפקינן [מוציאים אנו]. והלכתא [והלכה היא]: לא תפסינן [אין אנו תופסים] מלכתחילה במקרה של ספק בעלות, והיכא [ובמקום] שתפס — לא מפקינן [אין אנו מוציאים].

ועוד דין בענין זה: שנים שנתווכחו ביניהם על דבר, זה אומר "הדבר של אבותי" וזה אומר "של אבותי", ואין בידם חזקה או ראיות, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר [החזק יגבר] ויקח, שאין בית הדין מתערב בענין זה. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] משני שטרות היוצאין ביום אחד, שיש לשני אנשים שונים שני שטרות קנין על שדה אחד, והם כתובים באותו תאריך,