א גמרא על המשנה תוהים: פתח בבור, "לא יחפור בור סמוך לבורו של חבירו", ומסיים בכותל "אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו", ליתני [שישנה]: אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים כמו בתחילת המשנה, ומדוע מזכיר כאן כותל?

אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: מכותל בורו שנינו וכך היא שנויה: "אלא אם הרחיק מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים", שאף חבירו הרחיק את חלל בורו מרחק שיעור כותל מן הגבול שביניהם.

ושואלים: וליתני [ושישנה]: אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים, וממילא מובן שהכוונה לכותל הבור! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בדרך אגב, שכותל בור צריך להיות לפחות שלשה טפחים, נפקא מינה [יוצא מכאן] תוצאה לדיני מקח וממכר; כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: האומר לחבירו "בור וכותליה אני מוכר לך" — צריך שיהא הכותל של הבור שלשה טפחים.

ב איתמר [נאמר]: הבא לסמוך באחד מכל הדברים הללו בצד המצר, על גבול שדהו, שאין שם בור של החבר — אביי אמר: סומך, ורבא אמר: אינו סומך. ומסבירים: בשדה חבירו העשויה לכך שיכרו בה בורות — דברי הכל אינו סומך, שהרי יודע שהשדה עשוי לכריית בורות. כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בשדה שאינה עשויה לבורות.

אביי אמר [אומר]: סומך, וטעם הדבר — דהא [שהרי] אינה עשויה לבורות; רבא אמר [אומר]: אינו סומך, דאמר ליה [שאומר לו] השכן: כי היכי דאת אימלכת [כמו שאתה נמלכת] בדעתך וחפרת בור, אנא נמי ממלכנא וחפרנא [אני גם כן אולי אמלך בדעתי ואחפור] ועתה לא אוכל לחפור סמוך לגבולי, כיון שאתה קירבת את בורך עד למצר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מחלוקת זו באופן אחר: בשדה שאינה עשויה לבורות — דברי הכל סומך, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בשדה העשויה לבורות. אביי אמר: סומך. ואפילו לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] במשנה להלן: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, שצריך לדאוג שלא יצמחו שרשי האילן שלו ויזיקו לבורו של חבירו בשדהו, ולכך על המזיק להרחיק את עצמו, התם [שם] הדין כך הוא משום דבעידנא דקא נטע איתא [שבזמן שהוא נוטע כבר ישנו] לבור, אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתא לבור [כאן בזמן שהוא חופר בשדהו אין הבור] של השכן קיים עדיין.

ורבא אמר: אינו סומך. ואפילו לדעת ר' יוסי דאמר [שאומר] באותה משנה: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ואינו צריך להרחיק מפני החשש שמא אילנו יתפשט ויזיק לאחר, הני מילי התם [דברים אלה אמורים דווקא שם], דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה [שבזמן שהוא נוטע אין עדיין שורשים שמזיקים לו] לבור, ונמצא שבשעת נטיעה לא גרם שום היזק, אבל הכא [כאן] — אמר ליה [יכול לומר לו]: כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית ליה לארעאי [כל מעדר ומעדר שאתה מקיש בו מרפה את הקרקע שלי] וכבר עכשיו אתה גורם לי נזק.

ומנסים להביא עוד ראיה, תנן [שנינו במשנתנו]: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלושה טפחים. ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם, דווקא, שיש שם] בור, הא ליכא [הרי אם אין] בור — סומך לכותל חבירו. ומעתה, בשלמא להך לישנא [נניח לפי אותה לשון] שאמרת שבשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אם כן אפשר להסביר כי מתניתין [משנתנו] עוסקת בשדה שאינה עשויה לבורות.

אלא להך לישנא [לפי אותה לשון] שאמרת: שבשדה שאינה עשויה לבורות פליגי [חלוקים הם], בשלמא [נניח] לאביי ניחא [נוח הדבר], כפי שדייקנו ממשנתנו, שכשאין בור — סומך, אלא לרבא קשיא [קשה], שהוא אומר שאסור לסמוך למצר בכל אופן!

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: אינך יכול לדייק דיוק זה ממשנתנו, שכן הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], אמר אביי ואיתימא [ויש שאומרים] שאמר זאת רב יהודה: מכותל בורו של חבירו שנינו. ומכאן שחבירו שחפר בתחילה צריך היה כבר להרחיק את חלל בורו שלושה טפחים מן המצר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הסבר זה כהוכחה נגד אביי. שנינו במשנה שמרחיק מבורו של חבירו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה], אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] רב יהודה: מכותל בורו שנינו ומכאן למדנו שחבירו כבר הרחיק כדי שיעור כותל מן המצר. ומעתה, בשלמא להך לישנא [נניח לפי אותה לשון] שאמרת: בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך, לפי זה מתניתין [משנתנו] עוסקת בשדה העשויה לבורות.

אלא להך לישנא [לפי אותה לשון] שאמרת: בשדה העשויה לבורות פליגי [חלוקים הם], בשלמא לרבא ניחא [לשיטת רבא נוח הדבר], אלא לאביי קשיא [קשה], הרי לא היה צריך חבירו להרחיק את בורו מן המצר!

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: מתניתין [משנתנו] מדברת באופן שבאו לחפור שניהם בבת אחת ואז צריכים שניהם להרחיק. אבל אם אין עדיין בור סמוך למצר, וחבירו אינו בא לחפור באותה שעה — רשאי לסמוך למצר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: סלע הבא בידים, כלומר, סלע רך שאפשר לחפור בו בידים בלבד, בלי כלי — זה חופר בורו מכאן, וזה חופר בורו מכאן, זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, משמע מכאן שאפילו הראשון צריך להרחיק גם כשאין עוד בור של השני! ודוחים: בא בידים שאני [שונה] כיון שהסלע רך מאד צריך להרחיק יותר.

ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה מה הקשה אותה]? הרי במפורש נאמר שכאן מדובר בסלע הבא בידים! ומשיבים: לדעתו מדברת הברייתא בכל סוג של קרקע, אלא בא בידים איצטריכא ליה [הוצרך לו] לתנא לומר ולהשתמש דווקא בדוגמא זו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שכיון שבא בידים ליבעי נמי רווחא טפי [יצטרך גם רווח גדול יותר], על קא משמע לן [השמיע לנו] שדי בשלושה טפחים.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת