"קח לך עבדים וירחצו במרחץ", "קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד"! ואין העני יכול לומר לאחיו: "קנה את חלקי"! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] "גוד" איכא ["קצוץ" יש כאן], שאכן יכול האח העשיר לקנות מאחיו, ואולם "אגוד" ליכא ["אקצוץ" אין כאן], שהרי אין האח העני יכול להציע לקנות את חלקו של האח העשיר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקום אחר, ששנינו בברייתא: כל שאילו יחלק ועדיין ישאר שמו עליו — חולקין, ואם לאו [לא], שנשתנה שמו כתוצאה מהחלוקה — מעלין (מעריכים) אותו בדמים (בכסף), ומשמע שעושים זאת משום "גוד או אגוד", שיקנה האחד את הכל! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היה מקום שאין בו כדי חלוקה לשנים ואמר אחד לחבירו: "טול אתה שיעור הראוי לחלוקה, כגון ארבע אמות שלמות, ואני פחות" — שומעין לו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין שומעין לו.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדתני [אם תאמר כפי ששנויה] בדיוק — מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל, מדוע אין שומעים לו אם הוא מסתפק בפחות? אלא לאו חסורי מחסרא [האם לא נאמר שחסרה הברייתא] והכי קאמר [וכך אמור, כך יש לשנותה]: "טול אתה שיעור ואני פחות" — שומעין לו לדעת הכל. והוסיף התנא של הברייתא: ו"גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"] — נמי [גם כן] שומעין לו, ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: במקרה הראשון אכן שומעים לו, ואולם במקרה של "גוד או אגוד" אין שומעין לו, ואם כן מחלוקת תנאים היא זו!

ודוחים: לא, לעולם תפרש כדקתני [כפי ששנה] בדיוק, ודקאמרת [ומה שאמרת] מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שאין אחד מהם יכול לומר שיחלקו ויסתפק הוא בפחות? — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] השני: אי בדמי [אם בדמים], שאתה רוצה שאוסיף לך על מה שאקבל יותר ממך — לית לי דמי למיתן [אין לי כסף לתת] לך, ואם רצונך לתת לי במתנה — לא ניחא [נוח] לי, דכתיב [שנאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). הרי הוכחנו מן הברייתא שאכן יש דין "גוד או אגוד", וכדברי רב יהודה.

ובהמשך לדברים אלו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [דבר זה] שאמר רב יהודה — של שמואל רבו היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: וכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים לחלק — לא יחלוקו. ואמר שמואל: לא שנו אלא שהם בכרך אחד, אבל כאשר הם בשני כריכות — חולקין, וכל אחד מן השותפים נוטל אחד מהם לחלקו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר לית דינא [שאין דין] של "גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"], מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] בכרך אחד? אפילו בשני כריכין נמי [גם כן] לא יחלקו, שהרי אין החלקים שווים ובהכרח צריך אחד להוסיף!

תרגמא [תרגם, הסביר זאת] רב שלמן: כאן מדובר בששניהן רוצין ואז מחלקים, אבל אם רק אחד מהם רוצה — אין מכאן הוכחה שיכול לכפות את חבירו.

אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: אית דינא ד"גוד או אגוד" [יש, מקבלים אנו את הדין של "קצוץ או אקצוץ"], וכדברי רב יהודה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [זו] שאמר רב נחמן החולק על רב יהודה, והוא סבור שאין דין "גוד או אגוד", מאי [מה] יהיה איתה? אמר ליה [לו]: לא שמיעא לי [שמעתי אותה], כלומר, כוונתו היתה: לא סבירא לי [איני סבור כן]. ושואלים: ולא? האם אין ההלכה כך? והא [והרי] מעשה היה שרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי אמהתא [הניח להם אביהם שתי שפחות], חדא ידעא אפיא ובשולי [אחת מהן יודעת לאפות ולבשל], וחדא ידעא פילכא ונוולא [ואחת מהן יודעת לעבוד בפלך ובאריגה], ורצה אחד מן האחים שיטול כל אחד מהם שפחה שתהא כולה שלו, תמורת חלקו בשפחה השניה, ואתו לקמיה [ובאו לפני] רבא, ואמר להו [להם]: לית דינא [אין דין] של "גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"]!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו [שלזה נחוצות לו שתיהם ולזה נחוצות לו שתיהן], ולכן כי קאמר ליה [כאשר הוא אומר לו] אחד האחים לאחיו: שקול את חדא ואנא חדא [קח אתה אחת ואני אחת] — לאו "גוד או אגוד" [לא "קצוץ או אקצוץ"] הוא. ושואלים: וכי לא מצי למימר הכי [אי אפשר לומר כך]? והא [והרי] כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו [ששניהם צריכים אותם] ואמר שמואל: לא שנו אלא בכרך אחד, אבל בשני כריכין — חולקין, אף שאין שני הכרכים שווים בתוכנם! ומשיבים: הא תרגמא [הרי כבר תרגם, הסביר זאת] רב שלמן שמדובר כאן בשרצו לחלק.

א ומכאן עוברים לענין ספרי הקודש בכלל. תנו רבנן [שנו חכמים]: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד ועושה אותם ספר אחד, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: כורך תורה בפני עצמה, נביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד מספרי נביאים וכתובים נכרך בפני עצמו.

ואמר ר' יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה ספרי נביאים מדובקין כאחד בכרך אחד, והוא עשה זאת על פי ר' אלעזר בן עזריה. ויש אומרים שלא היו לו אלא כל אחד אחד היה כרוך בפני עצמו, כדברי חכמים. אמר רבי: מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום, שפסק כדעת ר' מאיר.

ואומרים: כשהספרים כרוכים יחד צריך שיהיה בין חומש לחומש של תורה — ארבעה שיטין (שורות) ריקות לרווח, וכן בין כל נביא לנביא רווח ארבע שורות, ובנביא של שנים עשר (תרי עשר) מכיון שהם נחשבים לספר אחד — מניח רק שלש שיטין (שורות) הבדל בין נביא לנביא. ומסיים מלמטה, כלומר, יכול לסיים את הספר מלמטה בסוף הדף, ומתחיל את הספר הבא מלמעלה בראש העמוד הבא, בלי לעשות רווח.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד — מדבק את כולם יחד, ועושה בראשו של הכרך הזה חלק ריק בלא כתיבה, רחב דיו כדי לגול (לגלול) חלק זה על גבי עמוד שכורך עליו את ראש הספר. ובסופו משאיר דף חלק גדול כדי לגול היקף, כלומר, עד שיכול לגלול בדף זה את כל היקפו של הספר. ומסיים ספר מלמטה בסוף העמוד ומתחיל מלמעלה,