|
טקסט הדף
ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו אין באין משל צבור וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו: רש"יומה אתה אומר. אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני: הכי קאמרי ליה מדבריך. דקאמרת ישמרם חנם: לדברינו. דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור: מתני' המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה''ר והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל: אין שורין טיט. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד: ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שיבשו: וגובלין טיט. לתת מיד בבנין: והבונה בונה. מקבל מיד המביא ובונה: מתקן. מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקין: גמ' וצוברו כל שלשים יום. משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה: מודה רבי יהודה וכו'. ומתני' נמי עצה טובה קאמר שלא יתחייב בנזקו: בנר חנוכה פטור. גבי הניח חנוני נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה בב''ק (דף סב:): מאי לאו ברשות ב''ד. אלמא כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור: כל אלו שאמרו וכו'. כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה''ר ולהשליכן לשם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בב''ק (דף ו.): אף מתקן הוא. וקאי אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום קודם לכן מתקן ופטור: היה מעמידו בעלייה. משנה היא בב''ב בלא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא''כ יש על גביו חלל גובה ד' אמות מפי התנור לעלייה: היה מעמידו בעלייה. עד שיהא תחתיו עובי מעזיבה שלשה טפחים: ובכירה. שאין היסק שבה גדול: טפח. מעזיבה יהא תחתיה: ואם הזיק. שדלק הבית והדליק את סביביו: חצב. החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה: סתת. הוא המרבעה ומחליקה: חמר. נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין: אדריכל. הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס: חייב. זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: כולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד: והתניא האחרון חייב. אדריכל שהניחה: בשכירות. האחרון חייב: בקבלנות. כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה: מתני' שתי גנות זו על גב זו. סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בינתים. בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים: של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו הוא מונח: למלאות גנתו עפר. משוה קרקעו לעליונה: אמר ר''מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות זה על זה. שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדאמר ר''מ הואיל ומעפרו היא חייה: והשאר של תחתון. ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט: גמ' בעיקרו. שרשי הירק: בנופו. לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו: תוספותמחוורתא מתני' דלא כר' יהודה. וא''ת ואמאי לא משני מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל כדמשני בהמניח (ב''ק דף ל. ושם) אמתני' דהתם וי''ל דהכא פשיטא ליה דאיירי שלא בשעת הוצאת זבלים ולהכי לא הוה קשיא ליה הא דמתני' מצרכת לזבל לאלתר ור' יהודה מתיר להניח ל' יום אלא להכי לא מצי אתא כר' יהודה משום דמחייב לשלם מה שהזיק אפילו הזיק בההיא שעה קטנה שיש לו רשות להניח ולרבי יהודה אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור ועי''ל דמתניתין משמע דאיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל והא דלא הוה קשה ליה דרבי יהודה שרי שלשים יום ומתני' לאלתר משום דאיכא למימר דמתניתין עצה טובה קמ''ל שימהר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק: |