מנין לערום שלא יתרום תרומה? ענה לו: דכתיב [שנאמר]: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג, טו), שאין לומר דבר קדושה כשהערוה גלויה, ואם כן אינו יכול לברך על הפרשת התרומה.

אחר כך אמר ליה [לו] רבה בר אבוה לאליהו: וכי לאו [לא] כהן הוא מר [אדוני]? ואם כן, מאי טעמא קאי מר [מה טעם עומד אדוני] בבית הקברות? אמר ליה [לו] אליהו: וכי לא מתני מר [למד אדוני] סדר טהרות? והתניא [והרי שנינו שם בברייתא] שר' שמעון בן יוחי אומר: קבריהם של גוים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, לא), ללמד: אתם קרויים "אדם", ואין גוים קרויים "אדם". וכיון שבטומאת אהל המת נאמר בכתוב "אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) נלמד מכאן שכל טומאת אהל המת אינה חלה על גוי.

אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: וכיצד אדע ברייתא זו, הרי בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא [בארבעה סדרים הנלמדים כרגיל אין אני יכול ללמוד, ובשישה אוכל]? אמר ליה [לו] אליהו: ואמאי [ומדוע] זה אינך יכול ללמוד הכל? אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: דחיקא [דחוק] לי מילתא [הדבר], כלומר, דחוק אני בפרנסה, ומשום דוחק הפרנסה איני יכול ללמוד כראוי. דבריה ועייליה [הוליכו והכניסו] לגן עדן, אמר ליה [לו] אליהו לרבה בר אבוה: פשוט את גלימך [גלימתך], ספי שקול מהני טרפי [לקט וקח מן העלים הללו] שמונחים שם. ספא שקל [לקט ולקח].

כי הוה נפיק [כאשר יצא] שמע קול דקאמר [שאומר]: מאן קא אכיל לעלמיה [מי אוכל, מכלה את עולמו, עולם הבא שלו] כרבה בר אבוה הנהנה מזכות עולם הבא בעולם הזה. נפץ שדנהו [פרש את גלימתו וזרק את העלים]. ואפילו הכי [כך] אתייה לגלימיה [הביא את גלימתו] ונתברר כי סחט גלימא ריחא [הגלימה קלטה ריח] כל כך טוב מן העלים ההם, עד שזבניה בתריסר אלפי דינרי [מכרו בשנים עשר אלף דינרים], אבל כיון שידע זה הוא מחלקו לעולם הבא לא רצה להנות מהם, פלגינהו לחתנוותיה [חילק אותם בין חתניו].

א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו" (דברים כד, יג), ומשמע: הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב]. עד כאן לשון הברייתא. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה פירוש הדברים? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר]: ואם איש עני הוא — לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא החזירנו לו עם בא השמש. הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב] ועבוטו אצלך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. לשון ברייתא זו סתומה, ולכן שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירושה? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את הדברים: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו — אסיפא [על סופם] של הדברים נאמר, כלומר, מי שאינו מחזיר עובר בכל האזהרות הכתובות בענין זה בתורה.

רבא אמר: הכי קאמר [כך אמר] החכם בברייתא זו, כך יש להבין: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. במה דברים אמורים — שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אלא לוקח משכון כדי להכריחנו לשלם, אבל אם משכנו בשעת הלואתו שאז המשכון ניתן כערבון להלוואה — אינו חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו כוונתו ארישא [על הקטע הראשון], שאינו רשאי למשכנו.

תני [שנה] רב שיזביקמיה [לפני] רבא ברייתא זו: מה שנאמר "אם חבול תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב, כה) — זו כסות לילה, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" (דברים כד, יג) — זו כסות יום. אמר ליה [לו] רבא: תמוה הדבר, כסות דיממא בליליא [של יום בלילה] למה לי, ודליליא ביממא [ושל לילה ביום] למה לי, ומדוע יחזירן לו?

אמר ליה [לו] רב שיזבי: האם איסמייה [אמחוק אותה]? כלומר, האם לדעתך משובשת היא ברייתא זו וצריך למחוק אותה מגירסתי? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש: "עד בא השמש תשיבנו לו" — זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה וצריך להחזירה ביום, ואילו "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" — זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום, וצריך להחזירה בלילה.

ב אמר ר' וחנן: משכנו ומת — שומטו המלוה את המשכון שהחזיר מעל גבי בניו, שאין עליו חובה להשאיר את המשכון אצל הבנים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין? על שאלה זו תוהים: למה מחזירין?! רחמנא אמר אהדר [התורה אמרה החזר]! אלא כך יש לשאול: מאחר שמחזירין