סבר [סבור היה] ר' חנינא למימר [לומר]: ארעא [הקרקע] בחזקת יתמי קיימא [היתומים עומדת], שהרי בידם היא עכשיו, ולכן על בעל החוב להביא ראיה. אמר להו ההוא סבא [להם זקן אחד], הכי [כך] אמר ר' יוחנן: על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא [מה טעם]? — ארעא [הקרקע], כיון דלגוביינא קיימא [שלגביה היא עומדת] — כמאן דגביא דמיא [כמו שהיא גבויה נחשבת] וכאילו היתה כבר ברשות בעל החוב, ולכן על היתומים להביא ראיה.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] כעין זה לגבי האילן הנטוע סמוך לעיר, ששנינו שיש לקצוץ אותו, אלא שאם קדמה העיר לאילן — קוצץ בלי לשלם תמורתו, ואם הוא קדם לעיר — קוצץ אותו ומקבל תשלום עבורו. ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים.

אלמא [מכאן]: כיון דלמיקץ קיימא [שאילן זה להקצץ הוא עומד] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] אתה ראיה ושקול [וקח], אף שהעץ עדיין ברשותו ולא נקצץ. הכא נמי, האי שטרא [כאן גם כן, שטר זה] כיון דלגוביינא קיימא [שלגביה וא עומד] — כמאן דגביא דמיא [כמו שהוא גבוי נחשב] ועל היתומים להביא ראיה

אייתו יתמי [הביאו היתומים] ראיה דאינהו אשבחו [שאכן הם שהשביחו], מה עושים? סבר [סבור היה] ר' חנינא למימר [לומר]: כי מסלקינן להו [כאשר מסלקים אנו אותם] — בארעא מסלקינן להו [מסלקים אותם בקרקע], כלומר, נותנים להם חלק מן הקרקע דמי השבח.

ומעירים על כך: ולא היא (אין כן הדבר), בדמי מסלקינן להו [בכספים מסלקים אותם] ואנו מסתמכים בכך על דברי רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר שמואל: שלשה שמין (מעריכים) להם את השבח שהשביחו בקרקע, ומעלין אותן בדמים (מחשיבים אותם בכסף) ולא בקרקע עצמה, ואלו הן: בכור לפשוט, שהרי הבכור מקבל פי שניים בנחלת אביו, ואם השביחו הבנים את הקרקע המשותפת לפני שחלקו, אין לבכור זכות כפולה בשבח, אלא מתחלקים בנחלה כרגיל (ביחס של שני שליש ושליש), והבכור משלם לאחיו את חלקו היחסי בשבח שבחלק הנוסף בכסף (ולא בקרקע), והוא רבע מכלל השבח שעלה לחלקו.

ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים, שאם היתומים השביחו בנכסי אביהם ובא בעל החוב או האשה לגבות את המגיע להם — משלמים הם כסף ליתומים על מה שהשביחו, אבל לא קרקע. וכן בעל חוב ללקוחות, שאם מכר הלווה את הקרקע, והלקוחות החזיקו בינתיים את הקרקע והשביחוה — המלווה ששטרו קודם טורף מהם את הקרקע ומשלם להם את מה שהשביחו בכסף ולא בחלק מן הקרקע.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: למימרא דסבר [האם לומר שסבור] שמואל כי בעל חוב נותן את השבח ללקוחות? ומי אית ליה שבחא [והאם יש לו שבח] ללוקח לדעת שמואל? והאמר [והרי אמר] שמואל שבעל חוב גובה גם את השבח ולא רק את גוף הקרקע! וכי תימא [ואם תאמר]: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאינו גובה הוא בשבח, הרי זה בשבח המגיע לכתפים, בשבח שכבר הגיעה התוספת לדרגה כזו של גידול עד כדי שכבר יכולים לקחת אותו משם על כתפי הסבלים, כאן — בשבח שאין מגיע לכתפים. והא [והרי] מעשים היו בכל יום במקרים כאלה, וקא מגבי [והיה מגבה] שמואל לבעל חוב הכל, ואפילו בשבח המגיע לכתפים!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — דמסיק ביה [שהיה נושה בו] בלווה הראשון כשיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח יחד] ובכגון זה אינו מחזיר ללקוחות דבר, הא [זה] — דלא מסיק ביה [שאינו נושא בו] שיעור ארעא ושבחא [קרקע והשבח], ונמצא שמקבל יותר משמגיע לו, ואז משלם השבח ללקוחות.

ושואלים: וכי לא מסיק [וכאשר אינו נושה] בו שיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח], דיהיב ליה זוזי [שנותן לו כסף] ללוקח ומסלק ליה [אותו], הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שגם אי אית ליה זוזי [אם יש לו כסף] ללוקח לא מצי מסלק ליה [אינו יכול לסלק אותו] את בעל החוב ולשלם לו את חובו בכסף, אלא יכול בעל חוב לגבות בקרקע, ולשיטה זו שיש למלוה זכות גמורה בקרקע עצמה — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אית ליה זוזי [שאם יש לו כסף] ללוקח מצי מסלק ליה [יכול וא לסלק אותו] את בעל החוב בכספים ולהחזיק בקרקע, אם כן במקרה זה, ונימא ליה [ושיאמר לו] כך: אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף מזומן] הוה מסליקנא לך מכולא ארעא [הייתי מסלק אותך מכל הקרקע], השתא דלית [עכשיו שאין] לי זוזי [כסף] עבור כל הקרקע, כיון שאתה צריך להחזיר לי כסף עבור השבח, על כל פנים הב [תן] לי גריוא דארעא בארעאי [חלקת אדמה בקרקע שלי] כשיעור שבחאי [שבחי]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כגון דשויא ניהליה [שהחייב עשה לו את הקרקע הזו] אפותיקי, שאמר ליה [לו]: לא יהא לך פרעון אלא מזו ולא מכל קרקע אחרת. ולכן רוצה בעל החוב לקבל את כל הקרקע כולה, שהרי שיעבודו רק על קרקע זו ואם יתברר שיש עוד תביעות בידו לא יוכל לקבלן ממקום אחר.

א משנה המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד (למשך זמן של שבע שנים רצופות, שמיטה אחת) בשבע מאות זוז, הרי שנת השביעית מן המנין ואינו יכול לטעון שבשנת השמיטה לא עבד את האדמה כלל, ולכן מגיעה לו שנה אחרת. ואולם אם קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז — אז אין השביעית מן המנין ויושב בה גם שנה נוספת תמורת שנת השמיטה.

ומכאן לנושא הלכתי אחר, לענין תשלום שכר פועלים: שכיר יום גובה שכרו מבעל הבית כל הלילה שלאחר עבודתו. שכיר לילה — גובה את שכרו כל היום שלאחריו. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. שכיר שבת [שבוע], שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — אם יצא (סיים עבודתו) ביום — גובה כל היום, אם יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום שלאחריו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לשכיר יום שגובה את שכרו כל הלילה שלאחריו? — תלמוד לומר: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג), משמע שעד הבוקר משלם לו שכרו, ועד אז אין זו הלנת שכר. ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום — שנאמר: "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו).

ושואלים: אימא איפכא [ואמור להיפך] ששכיר לילה מקבל כל הלילה, ושכיר יום מקבל כל היום! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולכן תחילת זמן תשלום השכירות הוא רק לאחר שגמר השכיר את העבודה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר: "לא תלין פעלת שכיר אתך" איני יודע שהכוונה היא "עד בקר"? והלא זו המשמעות הפשוטה של "תלין"! אם כן מה תלמוד לומר "עד בקר" — מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ב"לא תלין" ואינו עובר על כך לאחר מכן.

ושואלים: מכאן ואי לך מאי [מה דינו]? אמר רב: עובר משום "בל תשהא". כלומר, אף שאינו עובר עוד משום "בל תלין" יש עבירה בהשהיית השכר. אמר רב יוסף: מאי קראה [מהו הכתוב] שממנו מקור לעבירה נוספת בהשהיית התשלום — שנאמר: "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (משלי ג, כח).

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים — שניהם אין עוברין משום "בל תלין" אם לא שילמו מיד. זה, בעל הבית, לפי שלא הוא עצמו שכרן, ואין הם שכיריו במלוא משמעות המלה,