לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו בדעת רב שנכס הסמוך לעיר יש בו ברכה, הרי זה באופן דמהדר ליה שורא ורתקא [שסובבת אותו חומה ומחיצה], הא [זה] שאמרנו להיפך, הרי זה באופן דלא מהדר ליה שורא ורתקא [זה שאין סובבת אותו חומה ומחיצה].

א אגב הדברים שהזכרנו בענייני ברכה וכיוצא בהם מביאים עניינים דומים אחרים. נאמר "והסיר ה' ממך כל חלי" (דברים ז, טו), אמר רב: "כל חולי" זו עין הרע. ומעירים: רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שרב סליק לבי קברי [הלך לבית הקברות], עבד מאי דעבד [עשה מה שעשה] כדי לברר על פי השבעה מה אירע לאנשים שמתו, אמר: תשעין ותשעה מאלה מתו בעין רעה, ורק אחד בדרך ארץ, כלומר, כדרך הטבע לגמרי.

ושמואל אמר: "כל חולי" זה הרוח ומעירים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: הכל ברוח. כלומר, כל הפגעים הבאים על בני אדם הם מחמת רוח שנכנסת בפצעים ובחלל הגוף. ושואלים: ולשיטת שמואל, הא איכא [הרי יש] הרוגי מלכות ושאר הנהרגים בפציעה וכיוצא בהם ולא ברוח! ומשיבים: הנך נמי, אי לאו זיקא, עבדי להו סמא וחיי [אלה גם כן, לולא הרוח היו עושים להם סם והיו מתרפאים], ומחמת הרוח אינם מתרפאים.

ר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צינה, שאמר ר' חנינא: הכל, כל המאורעות, באים על אדם בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, מדברים הבאים על ידי צינה שיכול אדם להזהר ולהתרחק מהם, ואינם בידי שמים. שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה).

ר' יוסי בר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צואה. שאמר מר [החכם]: צואת החוטם, כלומר, אותם לכלוכים המצויים באף, וצואת האוזן — רובן אם יוצאים הרבה הרי זה קשה ומזיק, ומיעוטן יפה.

ר' אלעזר אמר: "כל חולי" זו מרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה כך בברייתא גם כן]: "מחלה" זו מרה, ולמה נקרא שמה של מרה "מחלה" — שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: קוראים למרה "מחלה" — משום ששמונים ושלשה חלאים כמנין "מחלה" תלוין במרה. ומעירים: וכולן, אכילת פת שחרית במלח ושתיית קיתון (כוס גדולה) של מים — מבטלתן, שאוכל פשוט בסעודת שחרית מרפא את הגוף.

ב ואגב כך מביאים את מה ששנינו בברייתא. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה עשר דברים של שבח נאמרו בארוחת פת שחרית: מצלת את האוכלה מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין (הרוחות), ומן המזיקין, ומחכימת פתי, ואותו אדם זוכה בדין, וזוכה ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו,

ואין בשרו מעלה הבל (זיעה יתירה), והוא נזקק לאשתו בשעה הראויה, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ואף הורגת כינה שבבני מעים. כל כך מועילה ארוחה זו. ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. שכיון שבריאותו שלמה, אינו נוטה להתרגז ולריב עם הבריות.

דרך אגב מספרים שאמר ליה [לו] רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין אותם דברים שאומרים אנשים כפתגם מקובל]: שיתין רהיטי רהוט [שישים רצים רצו] ולא מטו לגברא דמצפרא כרך [הגיעו, השיגו, לאדם שאכל בבוקר]. וכן אמרו רבנן [חכמים]: השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה שיתחזק הגוף לשאת באלה.

שאמר ליה [לו]: מקרא הוא, דכתיב [שנאמר] "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (ישעיה מט, י), מדוע לא יכם שרב ושמש — כיון שלא ירעבו ולא יצמאו אלא השכימו ואכלו.

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת [אתה אומר] לי משום מהתם [משם] ואנא אמינא [ואני אומר] לך מהכא [מכאן], מפסוק אחר, שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה), וכך הוא מפרש: "ועבדתם את ה' אלהיכם" — זו קריאת שמע ותפלה, עבודת ה' שבכל יום. "וברך את לחמך ואת מימך" — זו פת במלח וקיתון של מים שאוכל בשחרית לאחר התפילה, מכאן ואילך מתקיים המשך הפסוק "והסרתי מחלה מקרבך" (שם).

ג אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד], שהיה במקצועו מודד שדות: לא תזלזל במשחתא [אל תזלזל במדידה] ואפילו בשטחים קטנים, שכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא [מעט ומעט ראויה לגדל בה כרכום תרבותי] שהוא יקר מאוד, ואם כן אין אתה רשאי לזלזל אף בקרקע קטנה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד]: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] העשוייה לצורך השקיית השדות ויוצאת מן הנהר — זלזל בהו [בהן] ואל תמדדן בדיוק, כשאתה מודד שטחם של שדות. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] לא תמשחנהו [אל תמדוד אותן] כלל, אלא שער במדה גדולה.

ומעירים: כי בענין זה רב יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב יהודה: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] — הריהן שייכות לבני אניגרא [ליושבים על יד התעלה]. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] — הריהן דכולי עלמא [שייכות לכול].

היה מכריז ר' אמי: מלא שיעור כתפי נגדי בתרי עברי נהרא [הנגדים מושכי הספינות בשני עברי הנהר] — קוצו [קצצו] את העצים שעל שפת הנהר כדי שלא יפריעו למושכי הספינות. מסופר: רב נתן בר הושעיא קץ שיתסר אמתא [ציוה לקצץ שש עשרה אמות] לכל צד של הנהר. אתו עליה [באו עליו] בני המקום משרוניא דפנוהו [והכו אותו] על שקצץ כה הרבה. ומסבירים: הוא סבר שאם עושים דרך צריכה היא להיות כרשות הרבים שרוחבה שש עשרה אמה, ולאמיתו של דבר ולא היא (ולא כן), אלא התם [שם] ברשות הרבים אכן בעינן כולי האי [צריכים כל כך הרבה] ואילו הכא [כאן] משום אמתוחי אשליהן [מתיחת החבלים] הוא, שיש למתוח כדי למשוך את האניות, וכמלא כתפי נגדי סגי [הנגדים, המושכים, מספיק].

מסופר: רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא [היה לו יער על שפת הנהר], אמרו ליה [לו]: ניקוץ מר [שיקצוץ אדוני] את העצים שעל שפת הנהר, שהרי שנינו שצריך לקצוץ כדי לעזור לנגדי הספינות! אמר להו [להם]: קוצו עילאי ותתאי [יקצצו עליונים ותחתונים], כלומר, אלה הנמצאים במעלה הנהר ובמורד הנהר מסביב לי ושייכים לאחרים, והדר ניקוץ אנא [ואחר כך אקצוץ אני], שהרי אין בכך תועלת אם אקצוץ אני קודם. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן] להמתין עד שיעשו אחרים? והכתיב [והרי נאמר] "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א), ועל כך אמר (דרש) ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והרי שצריך אדם קודם לעשות את הטוב והישר ואחר כך לייעץ לאחרים!

ומשיבים: התם אבא דבי פרזק רופילא הוה [שם היער של בית פרזק שר הצבא היה] וברור היה שהם לא ישמעו בקול החכם הישראלי, ולכן אמר: אי קייצו [אם יקצצו הם] אנשי השר הפרסי — קייצנא [אקצוץ], ואי לא קייצו [ואם אינם קוצצים] — אמאי איקוץ [מדוע אקצוץ], שהרי אין בדבר כל תועלת. דאי ממתחי להו אשלייהו [שאם יכולים הנגדים למתוח את החבלים] — הרי מסתגי להו [יוכלו ללכת] בצד זה של הנהר,