אבל בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא. ושמע מינה דדוקא לאחר שהשרישו דאיכא כחשא ומינה למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל בהכי מיירי דהא אמרינן דליכא בינייהו אלא חוץ לארץ ומיהא שמעינן לארץ ישראל האמור לעיל דמיירי בשהשרישו כדפירשתי לעיל. הריטב"א ז"ל.
בהלכות שדרו ממתיבתא וכו'. ויש לנו ללמוד מדברי המחברים האלו דבנטיעות אם אומר לו בעל הקרקע טול נטיעותיך משדה שלי דלא בעינא נטיעות כלל דיכול למימר דהשתא בבנין אבנים דלית ליה למימר שום טענה גלויה ומפורסמת שיטול עציו ואבניו אפילו הכי שמעינן ליה קל וחומר בנטיעות דיכול להטעים דבריו משום דיותר שוין לו זריעות השדה מפירות אילנותיו דשומעין לו ויש סיוע ממעשה דרב דכי אמר ליה נמי זיל שום ליה וידו על התחתונה אפילו הכי אהדר ליה לא בעינא ויטול נטיעותיו ויצא ושתיק ליה רב שמע מינה דדינא קאמר ליה. וצריך עיון איך למדו מן המתיבתא מטענה של בונה שמוחל ברצונו טרחו ועמלו והוצאתו טענה של בעל הקרקע שאומר לו טול עציך ואבניך להכעיסו ולהפסידו טרחו ועמלו דלא דמי לנטיעות דהתם בא לו מחמת טענה. ה"ר יהונתן.
כתוב בספר המאור מה שהשיב הריא"ף ז"ל על מה שכתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח וכו'. עד דלעולם שמין לו כרב דאמר ליה לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה ואף על גב דאמר ליה לא בעינא ואין לחלוק בדין בין בית לשדה וכו'. וכתב עליו הראב"ד זשל וזה לשונו: אמר אברהם תמה אני מה ראיה יש לו מכאן שהרי אף על פי שאמר לא בעינא הרי אמרו בשדה אין שומעין לו משום הכי בין שאמר הוא זיתי אני נוטל בין שאמר לו הלה טול זיתיך שמין לו וידו על התחתונה מעתה אין הפרש בין בית לשדה אלא מה שהפרישו בגמרא דבבית שומעין לזה ולזה ובשדה אין שומעין לזה ולזה ולדבריו הרי יש ביניהן שני הפרשין דבשדה אין שומעין לו ובבית שומעין לזה אבל לא לזה והנה הוא הפך מדבריו ויפה עשה הגאון שחזר בו.
עוד כתוב בספר המאור ופירוש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות. אמר אברהם: זה הפירוש לא בא לכלל מעולם שלא מצינו הפרש בין האומנין והפועלים בין טובים לרעים. עד כאן.
מאי שנא בימות הגשמים וכו'. פירש רש"י דקסלקא דעתין דטעמא מפני ששכר לימות הגשמים וקמשמע לן דסתם ימות הגשמים עד הפסח ולהכי פרכינן דאם כן סתם ימות החמה נמי עד החג. אלא לעולם כשהשכיר סתם לחדשים ובימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא למיגר. הריטב"א.
להודיעו קתני. והכי פירושו המשכיר בית לחברו סתם כלומר שאמר לו בכל חדש וחדש תתן לי כך וכך אך לא פסקו זה עם זה כמה חדשים ידור בביתו אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה כלומר צריך להודיעו בי"ג באלול שהוא חדש חסר ובששה עשר ימים שנשתיירו מאלול ובארבעה עשר ימים מתשרי לפני החג שהן בין הכל שלשים יום באלו הימים יבקש בית הראויה לו לדור בה. וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות אפילו בימות החמה אין יכול להוציאו אלא עד שלשים יום משעה שהודיעו משום דזמן מועט כזה יצטרך לבקש ולחזור אחר בית דירה. אבל זה החילוק יש בין בימות החמה לימות הגשמים דבימות הגשמים אין יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה ואם לא הודיעו קודם לכן שלשים יום בימות החמה אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ולא סגי ליה בהודעת שלשים יום אלא אם כן הודיעו בימות החמה אבל בימות החמה כל זמן שיודיענו שלשים יום קודם שיוציאנו יכול להוציאו ואפילו באמצע ימות החמה. והוא הדין נמי כי קתני שנים עשר חדש בכרכין להודעה קתני שצריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא. וכן נמי כי קתני שלש שנים להודעה קתנק שצריך להודיעו קודם שיוציאנו. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הרמב"ן: אמר רב יהודה צריך להודיעו קתני והכי קאמר. פירש רש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירות בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן שלשים יום והיינו ט"ו באלול. וממילא שמעינן דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו. ויש מפרשים בימות החמה נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח שלשים יום ואם לא הודיעו אינו יכול להציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילתא היא דהא במתניתין ימות הגשמים תנן ודוקא תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמים קאמר ואי סלקא דעתך ימות החמה נמי לישמעינן ימות החמה וכל שכן ימות הגשמים אלא שמו מינה כפירוש רש"י עיקר.
והראב"ד כתב דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי וזה לשונו: אמר רב יהודה להודיעו קתני והכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם פירוש לחדשים ולא אמר לו לשנה זו ולא עד יום פלוני אינו יכול להוציאו מן החג וכו'. פירוש כך היא פשוטה של משנה זו המשכיר בית לחברו משנכנס בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו בימות החמה מעיקרא שלשים יום אבל בימות החמה יכול להוציאו בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי. ובכרכים צריך להודיעו מתחלה שנים עשר חדש ואם הודיעו ולא נזהר אף על פי שנכנס בימות הגשמים מוציאו דאיהו פשע אנפשיה. עד כאן.
ונראה לי דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין שלשים יום קודם החג יצורך ימות הגשמים ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור אבל מאותו ומן ואילך לא ימצא ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: להודיעו קתני. פירש רש"י ז"ל דשלשים יום ושנים עשר חדש דקתני להודעה הוא והכי קאמר המשכיר בית לחברו וכלו ימי השכירות וכו' אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה שיחפש אחר בית וצריך להודיעו באלול שלא ירחיב לו זמן ושיחפש לו בית וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות בתוך ימי החמה שצריך להודיעו שלשים יום קודם לכן כדי שיטרח אחר בית ומיהו בשלשים יום סגי כיון דימות החמה הוא והדר קתני דבכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו. עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל. והוא הנכון. אלא כי מה שנראה מלשונו דמיירי מתניתין אפילו בקובע זמן לשכירות זה אינו דהתם לא צריך הודעה וכדברירנא. ויש שפירש שאף בימות החמה אינו יכול להוציאו בימות הגשמים ולא בימות החמה אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם כניסת ימות החמה או קודם כניסת ימות הגשמים. ואינו נראה כן מלשון רב יהודה. ופירוש רש"י י"ל הוא יותר נכון בזה. עד כאן.
אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול וכו'. והא אנן שלשים יום תנן. פירוש דדייקינן מדרב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים הוא דאינו יכול להוציאו הא לא נכנס יכול להוציאו והלא אמרנו שצריך להודיעו שלשים יום מתחלה. ושני ליה הכי נמי קאמר אם נכנס מהני שלשים יום אפילו יום אחד בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד הפסח. הראב"ד.
וקשה לי רב אסי מאי קמשמע לן מתניתין היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירושא דמתניתין קמשמע לן לימא לה אמתניתין כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ולא קשיא לעולם פירושא דמתניתין קמשמע לן וטובא איכא בתלמודא כהאי גוונא וחדא מינייהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתניתין קמשמע לן ואף על גב דמימרא באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפרק המפקיד אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי רבינו חננאל ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמים הגיע מאי טעמא כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמין ומתניתין כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרינן בגמרא הכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: אמר רב אסי אם נכנס יום אחד מימות הגשמים אינו יכול להוציאו. והוה משמע דכל שהודיעו קודם שנכנסו ימות הגשמים בהכי סגי ולהכי פרכינן דהא הנך שלשים יום להודעה תנן וכדפריש רב יהודה ומתניתא דתניא כוותיה. ופרקינן דהכי קאמר אם נכנס יום אחד פירוש וקמשמע לן רב אסי דשלשים יום גמורים בעינן ולא סגי לן ברוב שלשים יום דנימא דשלשים יום דתנן רוב שלשים קאמר. אי נמי דרב אסי דיוקא דמתניתין קמשמע לן וכדרב יהודה ואיהו אמתניתין אמרה ולא אדרב יהודה.
וכשם שהמשכיר צריך להודיעו בזמנים אלו הנזכרים זמנים חלוקים זה מזה כן השוכר צריך להודיעו למשכיר וכו'. וזמן ההודעה צריך עית אי בעינא לחנות של צבעים ושל נחתומין שלש שנים להודיע למשכיר או לא מי אמרינן מצי למימר משכיר אלו אודעתן שלש שנים הייתי טורח בביתי להכניס נחתומין וצבעים ששוכרים ביוקר ושוכרים הבית לזמן מרובה מה שאין כן בשאר בעלי אומניות ואף על גב דשאר בני אדם סגי להו בהודעה של שלשים יום לחנונים ולצבעים לא סגי להו בהני לפי שהם צריכים בתים רחבות הרבה ולא ימצאו בחדש ימים אלא בשלש שנים. ה"ר יהונתן.
לא צריכא דאיקור בתי. פירש רש"י דכל דאיקור בתי מרבה הוא לו בדמים לכל ימות הגשמים וכן דעת כל המפרשים. אבל מרי לא ניחא ליה דהא כיון שלא הודיעו הרי הוא כאלו השכירו לו עד הפסח ולמה ירבה לו בשכרו. לכך פירש דהכא בשהודיעו מיירי שהוא מניחו שם שלשים יום לחפש לו בית דכיון שכן. ואיקור בתי יש לו גם כן להרבות בדמים כי למה ידור בביתו בזול בעל כרחו שלא פשע מלהודיעו וכן פירש הא דאמרינן דכי נפל ביתא דמשכיר או דכלליה לבריה דמפיק ליה תוך שלשים יום של הודעה כשהודיעו כדאמרו רבנן. אבל רש"י ושאר המפרשים כתבו דאפילו בימות הגשמים מוציאו ואף על פי שלא הודיעו ונראין דברי רבינו. הריטב"א.
זבניה משכיר לביתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לההוא לוקח או מקבל מתנה לא עדיפת וכו'. קשיא לי מאי קמשמע לן פשיטא. ויש לומר דהא נמי אפשיטא דאמרינן מעיקרא קאי. עוד יש לומר דקמשמע לן אף על גב דזבניה לצורך מזונותיו כאלו יהביה או אורתיה. ומיהו בירושלמי נחלקו בזה דרבי אמי אמר לא עלה על דעת וכו' ולפום גמרא דילן הלכה כרבי אילא ורבי זעירא וכן בדין אף לפי הירושלמי דהא רבי אמי יחיד לגבי רבים הוא וכן פסק בספר העיטור. הריטב"א.
כלליה לבריה. פירוש המשכיר תיקן את ביתו הדר בו להשיא בו אשה לבנו והוא צריך לבית אחר לדור בו. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: כלליה לבריה. פירוש שצריך המשכיר לעשותו בית חתונה לבנו. חזינה אי הוה אפשר ליה לאודועיה הוה ליה לאודועיה ואי לא כלומר שנעשה החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר תופת בתה אמר ליה לא עדיפת מנאי. ודוקא בשוכר סתם וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.
ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ומיהו הני מילי בשלא שכרו לזמן ידוע אלא ששכרו סתם ולא הודיעו ובא להוציאו אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה ואפילו לצורך עצמו דשכירות ליומיה מכירה היא והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זירא ורבי אילא תרויהון אמרין מכל מקום מכור הוא לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד דימלי אטולסוס דיליה כלומר הזמן שלו. אתא עובדא קומי רבי נסא ולא קביל. מה ופליג. פירוש בתמיה והא מסתבר טעמייהו דרבי זירא ורבי אילא והיכי פליג עליהון. ומשני לא אלא ברתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא הוה ליה למפרקה ובגין כן אורי כרבי אמי. עד כאן.
ומשמע דקיימא לן כרבי זעירא ורבי אילא חדא דרבים נינהו. ועוד דמתמהינן אמר רבי נסא דסלקא דעתך דפליג עלייהו. הר"ן.
בהלכות ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום. כלומר מי ששוכר בית לחברו סתם אלא זה הלשון אמר לו ללינה אין פחות מיום אחד אף על פי שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפילו הכי אמרינן לילה ויום רצה לומר דכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לשביתה להוסיף יום אחד בא על לינה שהיה יכול לומר ללינה וזהו עניינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת. לנישואין אין פחות משלשים יום דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו משלשים יום כדקאמרינן בכתובות כל שלשים יומין בין אמר מחמת הילולא וכו' ואמרינן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ה"ר יהונתן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המשכיר בית סתם לחברו ולא קבע זמן עמו לכמה שנים הוא משכירה לו אלא דאמר לו בכך וכך לשנה כל כמה דתיקום בגווה מוגרנא לה גבך אינו יכול להוציאו בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג וכו'. והמשכיר בית בסתם כרכים אינו יכול להוציאו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שנה תמימה קודם לכן. ונראה לומר דבין אודעיה באמצע ימות החמה או באמצע ימות הגשמים או בתחלתן כי שלים שתא מיהא מצי לאפוקיה לאלתר ולא מצי עכוביה עליה אפילו חד יומא. וצריך עיון.
חנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיע זה לזה שלש שנים קודם מפני שהיקיפן מרובה כרבי שמעון בן גמליאל דכיון דיהיב בגמרא טעמא למילתיה מיחזי דהלכתא כוותיה והשוכר גם הוא צריך להודיע למשכיר שלש שנים מקודם כדי שיטרח וימצא נחתום או צבע שירצה להניח חנותו שהוא עומד בו ויבא ויעמוד בזה לפיכך צריך הוא לזמן ארוך כזה לפי שגם הנחתום והצבע שיכנס בחנות זה יצטרך לאותו זמן ארוך כדי לתבוע הקפותיו ולהודיע למכיריו שדעתו לצאת מחנות זה. ורבינו הגדול זק"ל לא פסק הלכה כדברי מי ומסוגיא דשמעתא לא מצינא למידע פסקא דדינא דליכא בגמרא מידי אחרינא אלא תנא מפני שהיקיפן מרובה והרמב"ם לא זכר דין חנות נחתומין וצבעין כלל. וצריך עיון.
ואפשר לומר דכיון דבמתניתין לא יהיב רבי שמעון בן גמליאל טעמא למילתיה לית לן למסמך אכלל דכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'. דלא אמרינן הכי אלא היכא דיהיב טעמא למילתיה. וכן כתב רבינו הגדול זק"ל בבתרא וצריך עיון.
ירושלמי ולא כתבו רבינו הגדול המשכיר בית לחברו ורצה המשכיר למכרו אמר רבי אמי לא עלה על דעת וכו'. אבן גיאת.
היכא דמית משכיר ברעב אי לית ליה מידי אחרינא לזבוני וכן נמי היכא דנשבה הוא או בניו וצריך למכור בית זה לפדיונו ולא מצא מי שיתן מעותיו באותו בית עד שיצא השוכר מתוכו מצי לאפוקיה לאלתר ומוריד בו הלוקח מיד. עד כאן דברי הרב.
תוספתא: השואל חלוק מחברו לילך לבית האבל או לבית המשתה כל אותו היום. לבית האבל ובית המשתה שלו אין פחות משבעה ימים רבי שטעון בן אלעזר אומר אין פחות משני שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שניה. גת כל שעת הגת. בד כל שעת הבד. ובית היוצר אין פחות משנים עשר חדש. אמר רבי נחמיה במה דברים אמורים בעפר שחור אבל לבן צובר גרנו ומסתלק. עד כאן.
האי מעשה דההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו'. אייתי ליה הכא משום דההיא איתתא אפיקתיה לחמרא לאלתר ולא אודעתיה כלל ואף על גב דאמרינן בכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא או בכל מקום בימות הגשמים שלשים יום ושואל כשוכר דמי אי נמי בעל לא גרע משוכר. הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות אושלא ליה ביתא כאשר עשה כן יעשה לו. הראב"ד. אפיקתיה ואותיבתיה לההוא חמרא בשוקא ואשתפיך חמרא ופטרוה דייני לההיא איתתא דכאשר עשה כן יעשה לו וכו'. הרמ"ך ז"ל.
מתניתין: המשכיר חייב בדלת. לפי שאפילו לא ישכרנו לאחר צריך הוא שיסגרנה שלא יהיה מערת פריצים ושלא תהא אשפה ליפנות שם. אבל דבר שאינו מעשה אומן נמצא שאינו צורך הבית אלא למי שהוא דר שם משום הכי עליו לתקנו. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא שכל אדם רגיל לעשות אותם מלאכות בביתו הכל על השוכר לעשות ואינו מחשב כלום למשכיר לפחות משכרו אף על פי ששכר פועלים לעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן. הרמ"ך ז"ל.
גמרא: לפתוח לו חלונות כשהיו שם חלונות ונסתמו ולא נפרצו פצימיהן או שהיה בית אפל וצריך לאורה. הראב"ד ז"ל.
להעמיד לו סולם וכו'. ואף על פי שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפילו הכי השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה אדם דר בו לא היה צריך למעקה. ה"ר יהונתן ז"ל.
הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בה דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.
חובת הדר היא. אין לפרש דמדאורייתא הדר בו חייב במזוזה אפילו אין הבית שלו דהא תניא בפרק התכלת השוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב והיינו מדרבנן משום דנראה כאלו הוא שלו כטלית שאולה דכל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והיינו מדרבנן דמן התורה טלית שאולה פטורה דכסותך כתיב והכא נמי ביתך כתיב ולא בית אחרים. ואף על גב דאמרו בפרק ראשית הגז אלא ביתך למה לי כדרבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש וכו' תרי ביתך כתיבי והכי פירושו חובת הדר היא כלומר אדם שיש לו בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבוע בהן מזוזה הילכך זה השוכר אם ירצה יעשה מזוזה. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרק קמא דעבודה זרה (דף כ"א ע"א).
וזה לשון הריטב"א ז"ל: חובת הדר היא. פירש ר"י דמדאורייתא תרתי בעינן שיהא הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר בו ואף על פי שאינו ביתו והביאו ראיה מפרק רבי אליעזר דמילה שאמרו שם שאני טלית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן וכבר כתבתיה שם. עד כאן.
אפשר בגובתא דקניא. כתב רש"י ז"ל ותולה אותה. ולא מחוור דהא אמרינן בפרק הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה. אלא הכי קאמר אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיכי. הר"ן ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו דהתם מיירי שנותנה מבחוץ והכא מיירי כשנותנה בתוך חלל הקנה ותולה הקנה דהשתא אינה נראית מבחוץ. ועוד יש לומר דהכא לא יתלה הקנה אלא יהא קנה קבוע ולא יהא זז ממקומו. עד כאן.
