בשעה שאין גמר מלאכה עדיין, או בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, וכן עושה בדבר שאין גידולו מן הארץ.

א גמרא על המשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שמותר לפועל לאכול במחובר לקרקע, מה מקור דין זה בכתוב? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (דברים כג, כה). ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו מכאן] כרם, כל מילי מנא לן [דברים, שאר גידולים, מנין לנו] שגם בהם הדין כך?

ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] בדרך הלימוד של בנין אב מכרם: מה כרם מיוחד בכך שהוא דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע — בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

ומקשים: מה לכרם שיש בו צד מיוחד — שכן חייב במצות הפרשת עוללות, ואם כן שמא מיוחד הוא אף בדינים אלה! ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] מקמה. ושואלים: בקמה גופה מנא לן [עצמה מנין לנו] שהדין כן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך

"(שם כו). ויש לדחות: מה לקמה — שיש בה דין מיוחד שכן העיסה שעושים ממנה חייבת בהפרשת חלה! על דחיה זו שואלים: וממאי דהאי [ומנין שזו] הקמה שנאמרה בכתוב זה קמה שמתחייבת בחלה היא? דלמא [שמא] כל קמה קאמר רחמנא [אמרה תורה], כל יבול, כל דבר שגדל!

ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קמה" "קמה": כתיב הכא [נאמר כאן] "כי תבא בקמת רעך" וכתיב התם [ונאמר שם] "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה..."(דברים טז, ט). מה התם [שם] "מהחל חרמש בקמה" הוא בקצירת עומר ושעורים (כמבואר בספר ויקרא) והיא קמה דמיחייבא [שמתחייבת] בהפרשת חלה, אף הכא נמי [כאן גם כן] קמה דמיחייבא [שמתחייבת] בחלה.

דחינו איפוא את השאלה הצדדית הזו, ולכן עדיין עומדת השאלה הראשונה, שהרי איכא למיפרך [יש מקום להקשות] על מה שלמדנו מכאן, ואפשר לומר: מה לקמה שכן חייבת בחלה! ומשיבים: אם כך — כרם יוכיח, שאינו חייב בחלה ופועל אוכל בו! ודוחים: מה לכרם — שכן חייב בעוללות. ואומרים: אם כן — קמה תוכיח, שאינה חייבת בעוללות ופועל אוכל בה.

ובסופו של דבר חזר הדין (חוזר הדיון — השיקול) בענין זה על עצמו, ועלינו להגיע למסקנה: לא ראי זה כראי זה, כלומר, אין זה דומה לזה, שלא דין הקמה כדין הכרם, ולא דין הכרם כדין הקמה. הצד השוה שבהן — שכן שניהם דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, ומכאן נסיק: אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שאי אפשר ללמוד ממנו על כל הדברים כולם, שכן יש בהן צד מזבח — ששניהם כאחד יוצאי דופן, שכן גם מן הכרם וגם מן הקמה מביאים למזבח (לנסכים יין מן הכרם, וחלה למנחות מן הקמה) ויש בהם איפוא יחוד. ואמנם אתא נמי [בא, נלמד, גם כן] מכאן זית, דאית ביה [שיש בו] גם כן צד מזבח שאף משמן הזית מעלים למזבח. אבל לא נלמד לשאר גידולים!

אגב כך שואלים: וזית האם בדרך הלימוד של "מה הצד השווה ביניהם "אתי [בא, נלמד]? הלא הוא גופיה [עצמו] "כרם" איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים טו, ה)! אמר רב פפא: אף על פי כן צריך ללמוד ב"מה הצד", כי אמנם "כרם זית" — אקרי [נקרא], "כרם" סתמא [סתם] — הוא לא אקרי [נקרא].

ומכל מקום קשיא [קשה], שהרי אין ללמוד מכאן על דברים שאינם באים למזבח! אלא אמר שמואל: יש לדחות את דרך הלימוד שאמרנו, ויש לומר כך: מה שאמר קרא [הכתוב] "וחרמש לא תניף" (דברים כג, כו) — הרי זה בא לרבות כל בעלי חרמש, כלומר, לרבות כל הדברים הנקצרים בחרמש.

ושואלים: והאי [והלא זו] המלה "חרמש" מיבעי ליה [צריכה לו] ללימוד אחר: שבשעת חרמש שהיא שעת גמר מלאכה — אכול, שלא בשעת חרמש — לא תיכול [אל תאכל]!

ומשיבים: ההוא [אותו ענין] מ"ואל כליך לא תתן" (שם) נפקא [יוצא, נלמד], כפי שנבאר להלן. ומקשים על שיטת שמואל: תינח [נניח] בכל דבר שהוא בר [בן] חרמש, דברים שניתנים לקצירה בחרמש, שהם יכולים להילמד מביטוי זה, ואולם דבר דלאו בר [שאיננו בן] חרמש שאיננו נקצר בחרמש מנא לן [מנין לנו] שגם בו יש דין זה?

אלא נדחו דברי שמואל ואמר ר' יצחק: מה שאמר קרא [הכתוב] "קמה" — הרי זה בא לרבות כל בעלי קמה, כלומר, כל הגידולים. ומקשים: והא [והרי] אמרת קודם "קמה" "קמה" ולמדנו מגזירה שווה זו שמדובר בקמה דמיחייבא שמחוייבת בהפרשת חלה ולא יותר!

ומשיבים: הני מילי מקמי דניתי [דברים אלה אמרנו לפני שבא] הלימוד של "חרמש", השתא דאתי [עכשיו שבא] הלימוד של "חרמש" — איתרבי ליה [נתרבה לו, ממנו] כל דבר הניתן לקצירה בחרמש, ואף על גב דלא מיחייב [ואף על פי שאיננו מתחייב] בהפרשת חלה, אם כן נמצא איפוא שהמלה "קמה" אינה באה לצמצם את המשמעות ולא ללמד בגזירה שווה, אם כן המלה "קמה" למה לי — הרי היא באה לרבות כל בעלי קמה.

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיוצא לנו] שלומדים את ההלכה כולה מ"חרמש" ומ"קמה", הפסוק האחר "כי תבא בכרם רעך"... (דברים כג, כה) למה לי?

אמר רבא: פסוק זה נאמר להלכותיו המיוחדות בו. ב כדתניא [כפו ששנינו בברייתא] הדורשת פסוק זה כולו: "כי תבא", נאמר כאן לשון "ביאה", ונאמר להלן לשון "ביאה", "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו), מה להלן ב"לא תבא" בפועל הכתוב מדבר, אף כאן — בפועל הכתוב מדבר ולא בכל אדם הבא לכרם.

ועוד: "בכרם רעך" — ולא בכרם גוי. ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] גזל גוי אסור — היינו דאיצטריך קרא [זה הטעם שהוצרך הפסוק] למישרי [להתיר] בפועל, אלא למאן דאמר [לעת מי שאומר] שגזל גוי מותר — השתא [עכשיו, הרי] גזילה עצמה מותר, פועל מיבעיא [נצרכה לומר]?!

ומשיבים לשיטה זו: מוקים לה [מעמיד, מסביר אותה] כך: "בכרם רעך" — ולא של הקדש ששם אסור לפועל לאכול. "ואכלת" — ולא מוצץ ומשליך את השאר, אלא צריך לאכול ממש. "ענבים" ולא ענבים ודבר אחר, שאסור לו להוסיף תבלין לפירות כדי שיוכל לאכול הרבה מהן.

"כנפשך" פירושו: כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. לומר: מה נפשך — בעל הכרם — אוכל ופטור מן המעשרות, שהרי עדיין לא הגיעו הפירות לגמר מלאכתן, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.

"שבעך" בא ללמד: ולא אכילה גסה שאדם אוכל אחרי ששבע כבר, ודוחק עצמו לאכול בעל כרחו. "ואל כליך לא תתן" ללמדנו: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בגמר מלאכה — אז אתה אוכל, ובשעה שאי [שאין] אתה נותן לכליו של בעל הבית שהפועל עובד עבודה אחרת בכרם ולפני הבציר — אי [אין] אתה אוכל.

ג אמר ר' ינאי: אין הטבל (תבואה שלא הפרישו ממנה עדיין את המעשרות) מתחייב בהפרשת מעשר ממנו