א לאחר שאגב הדברים עסקנו בנושאים שונים אנו חוזרים למעשה הראשון של ר' אלעזר בר' שמעון שגרם לאותו כובס מחוצף למות, ובדק בעצמו ונוכח שצדיק הוא. ואפילו הכי [כך] לאחר נסיון זה לא סמך ר' אלעזר בר' שמעון אדעתיה [על דעתו], קביל עליה יסורי [וקיבל על עצמו יסורים] לכפר על עוונו. באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי [בערב היו מקפלים לו שישים מצעות של לבד], לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא [בבקר היו מוציאים מתחתיו, למרות הלבד, שישים כלים של דם ומוגלה].

למחר, כלומר, בכל בוקר, עבדה ליה דביתהו שיתין מיני לפדא ואכיל להו וברי [עשתה לו אשתו שישים מיני ליפתן ואכל אותם והבריא]. ולא הות שבקא ליה דביתהו למיפק לבי מדרשא כי היכי [הניחה לו אשתו ללכת לבית המדרש כדי] שלא לדחקוהו רבנן [ידחקוהו חכמים] משום שחששה לבריאותו.

והוא היה ממשיך לנהוג באותו אופן, באורתא [בערב] אמר להו [להם] ליסוריו: אחיי ורעי, בואו! בצפרא [בבוקר] אמר להו [להם]: זילו [לכו] מפני ביטול תורה. יומא חד שמעה דביתהו [יום אחד שמעה אשתו] מה הוא אומר, אמרה ליה [לו]: את קא מייתית להו עילויך [אתה הוא שמביא אותם עליך]! כלית ממון של בית אבא במחלתך זו שאתה הוא הגורם לה — אימרדה, אזלה לבית נשא [מרדה בו והלכה חזרה לבית אביה] והוא נשאר בלא מי שיטפל בו, ובלא כסף.

סליקו ואתו הנך שיתין ספונאי [עלו ובאו שישים ספנים], עיילו ליה שיתין עבדי כי נקיטי שיתין ארנקי [ובאו ששים ספנים, והכניסו, הביאו, לו ששים עבדים כשהם מחזיקים בידם ששים ארנקים], ועבדו ליה שיתין מיני לפדא ואכיל להו [ועשו לו שישים מיני ליפתן ואכל אותם] שהיו אותם ספנים בסכנת טביעה, ונדרו שאם ינצלו בזכותו יביאו לו מתנות אלה. ונמצא שגם אחרי שהלכה אשתו היה מי שיטפל בו ברווחה.

יומא חד [יום אחד] אמרה לה אשתו לברתה [לבתה]: זילי בקי באבוך מאי קא עביד האידנא [לכי בדקי באביך מה הוא עושה כעת]? אתיא [באה] אליו, אמר לה: זילי [לכי] ואמרי לאמך: שלנו, רכושנו שלנו בבית כעת, גדול משלהם משל בית משפחת אמך. קרי אנפשיה [קרא על עצמו] פסוק זה: "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" (משלי לא, יד). אכל ושתי וברי נפק לבי מדרשא [ושתה והבריא ויצא לבית המדרש], שהרי בזמן זה לא היתה אשתו שם שתמנע אותו.

אייתו לקמיה שיתין מיני דמא [הביאו לפניו שישים מיני דם] שהביאו נשים כתמי דם, שהיה ספק בידן אם זה דם נדה והן אסורות לבעליהן, או היה זה דם מסוג אחר — טהרינהו [וטיהר אותם] את כולם. הוה קא מרנני רבנן ואמרי [והיו חכמים מרננים אחריו ואומרים]: סלקא דעתך לית בהו חד [עולה על דעתך שאין בהם אחד] שיש בו ספק?! ומן הסתם טעה במשהו. אמר להו [להם]: אם כמותי הוא — יהיו כולם כל הילדים שיוולדו עכשיו מנשים אלה שטהרתי לבעליהן זכרים, ואם לאו [לא] — תהא נקבה אחת ביניהם. ואכן נתברר כי היו כולם זכרים. ומספרים: ואסיקו להו [וקראו להם] "אלעזר" על שמיה [על שמו] לזכרון אותו מעשה.

תניא [שנויה ברייתא] אמר רבי: כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו — אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון מישראל, שהרי כשלא הניחה אותו לבוא לבית המדרש, כמה וכמה נשים לא היו טהורות לבעליהן מחמת הספק, שלא היה איש בקיא כמותו לטהרן.

ב כי הוה קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, עמד למות] ר' אלעזר, אמר לה לדביתהו [לאשתו]: ידענא בדרבנן דרתיחי [יודע אני בחכמים שהם כועסים] עלי, ולא מיעסקי [יתעסקו, יטפלו] בי שפיר [יפה בקבורתי]. אוגנין בעיליתאי ולא תדחלין מינאי [השכיבי אותי לאחר המיתה בעליית הגג ואל תפחדי ממני] שלא תארע בגופו כל תקלה וכל סרחון. אמר ר' שמואל בר נחמני: אישתעיא [אמרה, סיפרה] לי אימיה [אימו] של ר' יונתן, דאישתעיא [שאמרה, סיפרה] לה דביתהו [אשתו] של ר' אלעזר בר' שמעון: לא פחות מתמני סרי [משמונה עשרה], ולא טפי מעשרין ותרין שנין [יותר מעשרים ושתים שנה] אוגניתיה בעיליתא [הניחה אותו כך בעלייה] ובכל זאת,

כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא [כאשר הייתי עולה לבדוק בשערותיו, כאשר היתה נתלשת שערה היה יוצא דם], כלומר, נשאר כבשעת מותו ממש. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה [יום אחד ראיתי תולעת היוצאת מאזנו], חלש דעתאי [חלשה דעתי] מצער, שהנה רימה שולטת בגופו. איתחזי [נראה] לי בעלי בחלמא [בחלום] ואמר לי: לא מידי [דבר] הוא, אין בכך ולא כלום, כי זהו עונש מיוחד משום שיומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן [יום אחד שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם] ולא מחאי כדבעי [מחיתי כפי שהיה ראוי] לי, ולכן נענשתי באוזן, מידה כנגד מידה.

ועוד מספרים: כי הוו אתו בי תרי לדינא [כאשר היו באים שנים לדון] אחרי מותו, הוו קיימי אבבא, אמר מר מילתיה ומר מילתיה [היו עומדים על הפתח, היה זה אומר את דבריו וזה אומר את דבריו] נפיק קלא מעיליתיה [והיה יוצא קול מן העלייה], ואמר: איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי. מספרים: יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא [יום אחד התקוטטה אשתו עם שכנתה], אמרה לה השכנה בלשון קללה: תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה. וכשנשמע המאורע ברבים, אמרי רבנן [אמרו חכמים]: כולי האי [כל כך הרבה] ודאי לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא, ובוודאי חייבים אנו לטפל בו כראוי לו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שדבר אחר גרם, שר' שמעון בן יוחאי אביו איתחזאי להו בחלמא [נראה להם בחלום], והוא אמר להם: פרידה אחת (דבר אחד, גרגיר אחד) יש לי ביניכם, ואי [ואין] אתם רוצים להביאה אצלי ולקוברו לידי? אזול רבנן לאעסוקי ביה [הלכו חכמים לעסוק בו בקבורתו] ולא שבקו [הניחו] להם בני העיירה עכבריא ששם היה מונח ר' אלעזר. שכל שני דהוה ניים [השנים שהיה 'ישן'] ר' אלעזר בר' שמעון בעיליתיה [בעלייתו] לא סליק [באה] חיה רעה למתייהו [לעירם, למקומם] והבינו שזכותו מגינה עליהם, ולא רצו שיצא ותיבטל מהם הגנתו.

יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה, הוו טרידי [יום אחד ערב יום כיפורים היה והיו הכל טרודים]. שדרו רבנן [שלחו חכמים] לבני העיירה בירי הסמוכה ואסקוהו לערסיה [והוציאו את מיטתו] ואמטיוה למערתא דאבוה [והביאו אותו למערה שבה היה קבור אביו, ר' שמעון]. אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא [מצאו נחש המקיף את המערה] ולא נתן לאנשים להיכנס. אמרו לה: עכנא עכנא [נחש נחש]! פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו. פתח להו [להם] וקברוהו.

ועוד מספרים בשבח; לאחר מותו של ר' אלעזר שלח רבי לדבר באשתו של ר' אלעזר בר' שמעון שתינשא לו. שלחה ליה [לו] תשובה: כלי שנשתמש בו קודש הוא ר' אלעזר ישתמש בו חול כמוך? תמן אמרין [שם בארץ ישראל אומרים] שבפתגם עממי זה השתמשה: באתר דמרי ביתא תלא זייניה כולבא רעיא קולתיה תלא [במקום שבעל הבית היה תולה את חרבו, הרועה הבזוי תולה את סלו]. כלומר, וכי ראוי אתה להיות במקומו של בעלי? שלח לה: נהי [אם אמנם] שבתורה גדול היה ממני, אבל במעשים טובים מי [האם] גדול היה ממני? שלחה ליה [לו]: בתורה מיהא [אם אמנם] היה גדול ממך לא ידענא [אין אני יודעת], ואולם במעשים טובים ידענא, דהא קביל עליה יסורי [יודעת אני שהרי קיבל על עצמו יסורים].

ושואלים: בתורה מאי היא [מה הוא], מדוע היה רבי סבור שר' אלעזר בר' שמעון גדול ממנו? ומספרים: דכי הוו יתבי [שכאשר היו יושבים] רבן שמעון בן גמליאל ור' יהושע בן קרחה שהיו גדולי הדור אספסלי [על הספסלים] יתבי קמייהו [ישבו לפניהם] ר' אלעזר בר' שמעון ורבי שהיו אז צעירים לימים אארעא [על הארץ] כתלמידים,

מקשו ומפרקו [היו מקשים ומתרצים], שהיו נושאים ונותנים בהלכה ומחדשים דברים חשובים. אמרי [אמרו] החכמים: מימיהן אנו שותים, כלומר, מתורתם אנו למדים והם יושבים על גבי קרקע?! צריך לכבדם ולהושיבם עם החכמים למרות גילם הצעיר, עבדו להו ספסלי אסקינהו [עשו להם ספסלים והעלו גם אותם] לשבת בין גדולי חכמים.

אמר להן רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: פרידה אחת (גרגיר אחד) יש לי ביניכם בני רבי יהודה, ואתם מבקשים לאבדה הימני? שנראה שאתם רוצים לאבד את בני, שאם יושיבוהו בראש בגיל צעיר זה תשלוט בו עין הרע, אחתוהו [הורידוהו] את רבי לפי בקשת אביו, וישב שוב על הקרקע. אמר להן ר' יהושע בן קרחה: אם כן מי שיש לו אב כרבן שמעון בן גמליאל יחיה, ומי שאין לו אב, כר' אלעזר ימות? הרי צריך לחשוש גם לר' אלעזר! אחתוהו נמי [הורידוהו גם כן] את ר' אלעזר בר' שמעון. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של ר' אלעזר, שנעלב משום שלא ידע את טעם הדברים, ואמר: קא חשביתו ליה כוותי [אתם חושבים אותי שהוא כמוני]? הלא אני גדול ממנו.

כיון שכך, עד ההוא יומא כי [אותו יום כאשר] אמר רבי מילתא [דבר] הוה מסייע ליה [היה מסייע לו] ר' אלעזר בר' שמעון בהוכחות, מכאן ואילך כי הוה אמר [כאשר היה אומר] רבי: "יש לי להשיב" (להקשות) בנושא מסויים אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר' שמעון: כך וכך יש לך להשיב, שהיה מקדים את הדברים ומנחש מה בדעתו של רבי, ומיד היה אומר לו: וזו היא תשובתך, כלומר, כך יש לדחות את דבריך. והשתא [ועכשיו] אילו היית שואל זאת היקפתנו תשובות חבילות שאין בהן ממש.

חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע] רבי על שכך הוא נוהג בו. אתא [בא] ואמר ליה לאבוה [לו לאביו]. אמר ליה [לו]: בני, אל ירע לך שהוא גדול כל כך, שהוא ארי בן ארי, שהרי גם אביו ר' שמעון היה גדול הדור, ואתה ארי בן שועל, שהקטין רבן שמעון בן גמליאל עצמו, ואמר שכיון שהוא קטן בחכמה מאביו של ר' אלעזר לכן אין פלא שהבן חריף כל כך. ועל כל פנים אז הכיר רבי לדעת את גדולתו של ר' אלעזר בתורה.

ומעירים, והיינו [וזהו] שאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, שהם גדולי עולם בענוה, ואלו הן: אבא, רבן שמעון בן גמליאל