נקרא גזלן, שכיון שעשה שלא כפי ההסכם, שהרי לכך לא קיבל רשות — נחשב כאילו גזל את הבהמה מבעליה, והרי הגזלן חייב בכל אונס שיארע.

ושואלים: הי [איזה] מדברי ר' מאיר מלמדנו שהוא מחזיק בשיטה זו? אילימא [אם תאמר] שזו שיטת ר' מאיר בענין הצבע, ששנינו במשנה: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אותו אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו הצבע לבעל הצמר את דמי צמרו.

ר' יהודה אומר: אם השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה יתר על היציאה (הוצאה) שהוציא הצבע — נותן לו בעל הצמר את היציאה בלבד, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח, שידו על התחתונה. ולכאורה אפשר ללמוד שר' מאיר סבור שכיון ששינה הצבע מדעת בעל הצמר — הרי זה כאילו גזלו, ומחזיר הכל.

אך יש לדחות: מכאן אין להוכיח, ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא שאני התם דקניא [שמא שונה שם שקנה] הצבע את הצמר בשינוי מעשה ולא בגלל השינוי מדעת הבעלים, אלא בגלל מעשה של ממש נחשב הדבר כגזילה.

אלא הא [זו] דברי ר' מאיר של מגבת פורים; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מגבת פורים — לפורים, שכסף שגובים בפורים לחלק לעניים לצורך הסעודה ניתנת רק לפורים. מגבת העיר, שגובים כסף עבור עניי העיר, נותנים אותו לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לצמצם בדיוק כדי צורך הסעודה. אבל לוקחין (קונים) מכסף זה את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר, אם נשאר מן הסכום יתר על דמי הסעודה, יפול לכיס של צדקה, וינתן למטרות צדקה אחרות.

ר' אליעזר אומר: אינו כן, אלא מגבת פורים לסעודת פורים בלבד, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר שיכול לעשות בכסף כרצונו, אלו דברי ר' יעקב שאמר משום (בשם) ר' מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל. משמע שאסור לשנות מדעתו של נותן הצדקה כלל.

ועדיין דוחים: דלמא התם נמי, דאדעתא [שמא שם גם כן, שעל דעת] פורים הוא דיהיב ליה [שנותן לו], אדעתא דמידי אחרינא [על דעת דבר אחר] — לא יהיב ליה [נתן לו], שהרי זה כתנאי מפורש בענין, ואז אם שינה מדעת הנותן — מובן מדוע ר' מאיר מחמיר.

אלא הא [זו] מדברי ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר: הנותן דינר לעני ליקח (לקנות) לו בו חלוק — לא יקח בו העני טלית, לקנות טלית — לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.

ודוחים: ודלמא שאני התם דאתו למחשדיה [ושמא שונה שם שיבואו לחשוד אותו, את הנותן], דאמרי אינשי [שאומרים אנשים], אמר פלניא [פלוני]: זבנינא ליה לבושא [אני קונה לבוש] לפלוני עניא [העני], ולא זבן ליה [קנה לו]. אי נמי [או גם כן] שהוא אומר: זבנינא ליה [אני קונה לו] גלימא ולא זבן ליה [קנה לו], שהרי הנותן חשב שהעני אכן קונה לבוש, והעני קנה דבר אחר, וכדי שלא ייחשד הנותן — אסור לעני לשנות.

ומשיבים: אם כן, זהו אם זה היה הטעם, ליתני [שישנה] בלשון: "מפני החשד", מאי [מה] משמעות הלשון: "מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית" — שמע מינה [למד מכאן] משום דשני [ששינה] הוא שאסור לו, וכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, והרי הוכחה שזו היא שיטת ר' מאיר.

א שנינו במשנה כי השוכר את החמור והבריקה אין האחריות על המשכיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "והבריקה"? ואומרים: הכא תרגימו [כאן, בבבל תרגמו] "נהוריתא", שהוא לובן הנכנס לאישון עינו של החמור ומעוור אותו בכך. רבא אמר: הכוונה היא לאבזקת, תולעים השורצים ברגלי החמור.

וכיון שנזכרה המלה "אבזקת", מסופר, ההוא דאמר להו [אדם אחד שאמר להם]: ראיתי אבזקת במילתא דמלכא [עש שאוכל את בגדי המלך], אמרו ליה [לו]: במאי [במה] ראית? האם בטלי [בכלי] כסף, כלומר, פשתן, או בטלי דהב [או בכלי זהב, בבגדי צמר]? איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי [בכלי] כסף אמר, וקטלוה [והרגוהו], משום שבכלים אלה אין התולעים מצויים. איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי דהב [בכלי זהב, בבגדי צמר] אמר, ושבקוה [והניחוהו].

ב שנינו במשנה: או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב: לא שנו שכן הדין אלא באנגריא חוזרת, כלומר, שלקחו את החמור רק לזמן מסויים, ואחר כך יחזירו אותו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, שהחרימו את החמור לגמרי, חייב להעמיד לו חמור אחר.

ושמואל אמר: בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת, אם בדרך הליכה ניטלה, שהוחרם החמור לצורך האנגריא וממשיך ללכת באותו כיוון שהלך בו זה מתחילה — אומר לו: הרי שלך לפניך. ואם לאו [לא] בדרך הליכתה ניטלה אלא לכיוון אחר — חייב להעמיד לו חמור [אחר].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה הבהמה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב לא קשיא [אינו קשה] מן הברייתא למשנה, שיכול להסביר כי כאן במשנה מדובר באנגריא חוזרת אינו חייב להעמיד לו אחר, כאן בברייתא באנגריא שאינה חוזרת. אלא לשמואל קשיא [קשה]!

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמואל נמי [גם כן] לא קשיא [קשה], שהרי הוא יכול לתרץ בצורה דומה: כאן שבדרך הליכתה ניטלה, כאן שלא בדרך הליכתה ניטלה.

הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם בדרך הליכתה ניטלה — אומר לו: הרי שלך לפניך, ואם לאו [לא] — חייב להעמיד לו חמור. מכלל הדברים אתה למד כי לדעת התנא קמא לא שאני ליה [הראשון אינו שונה] באיזו דרך ניטלה, וקשה לשמואל!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: לאו מי איכא [האם לא ישנו] ר' שמעון בן אלעזר דקאי כוותי [העומד בשיטתי]? אנא דאמרי [אני שאמרתי] כדברי ר' שמעון בן אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: כל הברייתא כולה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: השוכר את החמור והבריקה או נשתטית, אומר לו: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור אחר. במה דברים אמורים — שלא בדרך הליכתה ניטלה, אבל כאשר ניטלה בדרך הליכתה — אומר לו: הרי שלך לפניך.