כל ימי גריד (ימי היובש) — שיעורם אחד. שמי שהסכים לעבוד יום תמורת יום מחשיבים אנו את ימי הגריד כאילו היו באותו אורך בדיוק (למרות ההבדל הקטן בין יום ליום), וכן כל ימי רביעה נחשבים לתקופה אחת, אבל לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה וכיוצא בזה.

א ולענין הגדרת תחומה של ריבית: רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, ושתיהן אסורות. כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו (ממנו), שרצונו ללוות מחבירו, והוא משלח לו כסף או מתנה ואומר: הריני נותן לך מתנה זו בשביל שתלוני — זו היא רבית מוקדמת, שהרי משלם לו יותר על ההלוואה אף כי עדיין לא לוה. וכן אם לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו אחר כך מתנה ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות מלהרויח עבורך והיו אצלי — זו היא רבית מאוחרת.

ר' שמעון אומר: יש רבית לא רק בכסף ושווה כסף, אלא גם בדברים. וכגון: לא יאמר לו הלווה למלוה "דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני" כשהוא יודע שהמלוה היה מעונין בידיעה זו, שכיון שמתכוון לעשות הנאה למלווה, ונמצא כמשלם לו תמורה נוספת על הכסף שהלווהו, ויש בכך משום ריבית.

ב ואלו עוברין במצוות "לא תעשה" שבריבית: המלוה, והלוה, והערב על שטר זה, והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר הכותב את השטר. משום איסורים אלה עוברים המשתתפים בהלוואה, כל אחד לפי עניינו משום "את כספך לא תתן לו בנשך" (ויקרא כה, לז), ומשום "אל תקח מאתו נשך ותרבית" (שם לו), ומשום "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב, כד), ומשום "לא תשימון עליו נשך" (שם), ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד).

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל בדרך כלל להקדים לו שלום למלוה, שאסור לאחר ההלוואה להקדים לו שלום — תלמוד לומר: "נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג, כ) — לומר: אפילו דיבור ("דבר") אסור, שגם הוא יש בו משום ריבית.

ד שנינו במשנה: ואלו עוברין משום ריבית, ורשימה של לאוין האמורים בענין זה. אמר אביי: מלוה בריבית עובר בכולן, בכל מצוות לא תעשה הללו. לוה עובר משום "לא תשיך לאחיך" (שם), שהרי הוא מסייע לאחיו לנשוך. והוא המשיך: ועוברים משום "ולאחיך לא תשיך" (שם כא), ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), הערב והעדים אין עוברין אלא משום "לא תשימון עליו נשך".

תניא, ר' שמעון אומר: מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים — מפסידים, שהרי לבסוף ייענשו בידי שמים. ולא עוד אלא שבעשיית הלוואה כזו יש משום חילול השם שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת. כלומר, אמר בלשון נקיה וכוונתו שבמעשיהם שמים הם ללעג את משה ותורת משה, ואומרים: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו, שיש איסור בכך, ונמצא שלא רק שעברו על המצוה אלא אף זלזלו בתורה. ועוד מביאים דברים אחדים בענין ההלוואות בכלל.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו לחבר לשלם שאסור לעבור לפניו שלא יתבייש ולא יצטער החבר — תלמוד לומר: "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב, כד), שגם אם אינו נושה ותובע — הריהו כנושה, ומצער אותו.

ור' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מי שמצער את חבירו הרי זה כאילו דנו בשני דינין, בשני מיני יסורים, שנאמר: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" (תהילים סו, יא), שאם נעשה לו כנושה הרי זה כאילו מביאו באש ובמים.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים — עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שעלול להגרם מכשול בדבר שמא יתפתה אותו אדם ולא ירצה לפרוע. וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז

"(תהלים לא, יט), שהרי כשיבוא המלוה לתבוע, ולא תהיה בידו ראיה, יאמרו הבריות שהעליל לחינם על אחר, ונמצא שהביא קללה על עצמו מידי הבריות. אגב כך מספרים, אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: קא מקיים רבינא את כל מה דאמור רבנן [שאמרו חכמים] דבר קטן ודבר גדול. רצה רב אשי לנסותו, שלח ליה [לו] שליח בהדי פניא דמעלי שבתא [סמוך לערב של יום ששי] קרוב לשבת, בשעה שהכל טרודים, לומר לו: לישדר [ישלח] לי מר [אדוני] עשרה זוזי [זוזים] בהלוואה דאתרמי [שהזדמנה] לי קטינא דארעא למזבן [חלקה קטנה של קרקע לקנות] ואני זקוק לכסף. שלח ליה [לו]: ניתי מר סהדי ונכתב כתבא [שיביא אדוני עדים ושיכתוב כתב], שטר על ההלוואה הזאת. שלח ליה [לו] רב אשי: אפילו אנא נמי [אני גם כן]?! האם גם בי אתה חושד שלא אשלם? שלח ליה [לו]: כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי [אדוני שהוא טרוד בלימודו ועלול באמת לשכוח] ונמצא אני גורם קללה לעצמי.

בדומה לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה צועקין ואינן נענין כיון שהם גרמו לעצמם, ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו.

ומסבירים: קונה אדון לעצמו מאי היא [מה הוא מה עניינו]? איכא דאמרי [יש אומרים]: תולה נכסיו בגוי, שלעיתים רצונו להשתמט ואומר על נכסיו שהם של גוי, ומזדמן שהגוי משתמש בהודעה זו, ובא ולוקח את נכסיו. איכא דאמרי [יש אומרים] שהכוונה היא לזה הכותב (נותן במתנה) נכסיו לבניו בחייו, שעושה אותם אדונים עליו, ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא [מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת] שנמצא שהוא גרם לעצמו את הצרה.

א משנה השוכר את האומנין והטעו זה את זה — אין להם זה על זה אלא תרעומות, ואולם אין כאן מקום לגבות כספים על הנזקים שנגרמו. אבל אם שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין (מוטות לאפיריון), או חלילים לנגן לכבוד הכלה או למת, או ששכר פועלין להעלות את פשתנו מן המשרה (המים שהפשתן שרוי בהם כשלב ראשון של עיבוד), וכן כל דבר שאבד אם לא יעשוהו בזמנו, וחזרו בהן אלה, אם היה זה מקום שאין שם אדם אחר לעשות מלאכה זו — שוכר עליהן במקומם אנשים בשכר מרובה או מטען (מטעה ומרמה אותם) כדי שיחזרו לעבודה.

ודין אחר: השוכר את האומנין לעשות מלאכה וחזרו בהן באמצע המלאכה — ידם על התחתונה, כלומר, הם יצטרכו לשלם באופן שלעולם לא יפסיד הוא בכך.