ימות הגשמים — איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת תנא קמא כל ימות השנה ובכללם ימות הגשמים, ולדעת חכמים אינו כולל ימות הגשמים, שבהם אין הזבל מצוי.

א שנינו במשנה: ופוסק עמו כשער הגבוה (הזול), שיכול לקבוע מחיר ולומר כי אם יוזל המחיר יקנה לפי השער הזול יותר.

מסופר: ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה [אדם אחד שנתן כסף לנדוניה בשביל בית חמיו], שחותנו המיועד עשאו שליח לקנות את התכשיטים שישמשו חלק מן הנדוניה, לסוף זל [ולבסוף הוזלה] הנדוניא, שירד המחיר של המתנות שקנה, ורצה אותו אדם לחזור בו מן הקניה. אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא להתדיין. אמר ליה [לו]: אי [אם] פסקת עמו כשער הגבוה — שקיל כהשתא [קח כמו המחיר עכשיו] שהרי התנית על המחיר הזול ביותר. ואי [ואם] לא — שקיל כי מעיקרא [קח כמו מתחילה] ובאותו מחיר שקבעת.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: ואי [ואם] לא — פסק שקיל כמעיקרא [יקח כמתחילה]? הלא מעות נינהו [הם], שנתן ומעות בלבד לא קנו! אמר להו [להם]: אף אני לא התכוונתי שהקנין גמור, אלא אנא נמי לקבולי עליה [אני גם כן לקבל עליו] קללת "מי שפרע" קא אמינא [הוא שאמרתי]. אי [אם] פסק כשער הגבוה הצדק עם הקונה, ואם כן המוכר קא הדר ביה [הוא שחוזר בו] מן העיסקה, ולכן מקבל עליה [יקבל עליו] המוכר "מי שפרע", אי [אם] לא פסק [פסק] — הלוקח קא הדר ביה [הוא זה שחוזר בו] ולכן מקבל עליו הלוקח "מי שפרע".

אמר ליה [לו] רבינא לרב פפא: וממאי [וממה, מהיכן] יודע אתה דרבנן [שכשיטת חכמים] היא אותם דפליגי עליה [שחלוקים עליו] על שיטת ר' שמעון דאמרי [שאומרים] מעות לא קנו, ואפילו הכי [כך] מסכימים הם: אי [אם] פסק כשער הגבוה — שקיל כדהשתא [לוקח כמו השער של עכשיו], אי [אם] לא פסק — שקיל כדמעיקרא [לוקח כמו מתחילה],

דלמא [שמא] כשיטת ר' שמעון היא, שאמר מעות קונות קנין גמור, ואז פשוט וכי [וכאשר] פסק כשער הגבוה — שקיל כי השתא [לוקח כמו עכשיו], אי [אם] לא פסק — שקיל כמעיקרא [לוקח כמו מתחילה] וטעמו אינו משום שפסק מראש אלא משום דקני להו זוזי [שקנה להם הכסף]. אבל לרבנן [לשיטת חכמים], בין שפסק בין שלא פסק — שקיל כי השתא [לוקח כמו עכשיו], דדעתיה דאיניש אתרעא זילא [שדעתו של אדם על השער הזול], וכיון שאין הוכחה בדבר ראוי היה ללכת בעקביות אחר שיטת חכמים!

אמר ליה [לו]: אימור [אמור] שאמר ר' שמעון בחד תרעא [בשער אחד], כלומר, שלא השתנה המחיר בינתים, שאז הכסף גומר את הקנין, ואולם בתרי תרעי מי [בשני שערים האם] אמר? ודאי גם הוא יודה שיכול לחזור בו כשנשתנה השער. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שאף לדעת ר' שמעון יש אפשרות של חזרה, אם כן "מי שפרע" בלוקח — לר' שמעון לית ליה [אין לו] כלל, כיון שנתן כסף אינו יכול להתחרט!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שבאמת אינו סובר שיש "מי שפרע" בזה, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו חכמים "מי שפרע" וכו'.

ונברר: מאי [מה פירוש] מכל מקום? לאו [האם לא] שלא שנא [שונה] אם היה זה לוקח ולא שנא [שונה] אם היה זה מוכר מקבל עליו קללת "מי שפרע"? אלא, בהכרח יש לומר: כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון שכסף קונה — הרי זה בחד תרעא [בשער אחד], ואולם בתרי תרעי [בשני שערים] כשהשתנה השער לא אמר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ותיפוק ליה [ותצא לו] לרב פפא הלכה זו מטעם פשוט יותר: ששליח שוייה מעיקרא [עשה אותו מתחילה], וכיון שהיה חתן זה שליח בלבד, יכול החותן־המשלח לומר לו: לא שלחתיך על מנת לקלקל, ובטלה שליחותך, וממילא בטל גם המקח! אמר ליה [לו]: כאן מדובר כשלא עשאו החותן שליח ממש, אלא בתגרא דזבין ומזבין [בתגר שקונה ומוכר], וכיון שידע בו שעשה מסחר מובן שלא תמיד ירויח במסחרו, ועל דעת כן עשה.

ב משנה מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לשם זרע ובשעת הקציר יוסיפו לו האריסים על חלקו גם את התבואה שהלוה להם, באותה כמות. אבל לא ילוה חיטים לאכול שיש בכך חשש ריבית, שמא יעלה המחיר. והוצרכו חכמים לומר הלכה זו כיון שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע, ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו — היה נוטל מהן תמיד כשער הזול. ובאו חכמים ללמד שלא עשה כן מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. במה דברים אמורים — שלא ירד עדיין האריס לשדה להתחיל לעבדו, אבל אם ירד כבר — אסור. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] התנא דידן דלא קא מפליג [שלנו במשנתנו שאינו מחלק] בין ירד ובין לא ירד, ומאי שנא [במה שונה] התנא ברא דקא מפליג [החיצון, של הברייתא, שמחלק] בין ירד ובין לא ירד?

אמר רבא: ר' אידי אסברה ניהלי [הסביר לי] את הדבר: באתרא [במקום] של התנא דידן [שלנו] אריסא יהיב ביזרא [האריס הוא שנוהג לתת את הזרעים משלו] ולכן, בין ירד ובין לא ירד — כמה (כל עוד) שלא יהיב ביזרא מצי מסליק ליה [נתן האריס את הזרע בשדה יכול המשכיר לסלק אותו מן השדה] ולכן כשנותן לו זרע הריהו גומר בכך את עיסקת האריסות, וכי קא נחית [וכאשר הוא יורד] לשדה — לבציר מהכי קא נחית [לפחות מזה הוא יורד], שיפחית מחלקו ביבול ויתן למשכיר את זרעיו.

ואילו באתרא [במקום] של התנא ברא מרי ארעא יהיב ביזרא [החיצון בעל הקרקע הוא שנותן את הזרעים] אי [אם] לא ירד עדיין דמצי מסליק ליה [יכול המחכיר לסלק אותו] כיון שנתן לו זרעים, כי קא נחית [אם כאשר הוא יורד] — לבציר מהכי קא נחית [לפחות מזה הוא יורד], אבל אי [אם] ירד דלא מצי מסליק ליה [שאינו יכול לסלק אותו עוד] — הרי זה אסור. שכיון שקיבל על עצמו לרדת לשדה ולעבדו מראש בלא קבלת זרעים מבעל השדה נמצא שזרעים אלה הם כהלוואה.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: אומר אדם לחבירו: