דמתרצנא מתניתין כוותיה [שאני מתרץ את משנתנו לפי שיטתו] לפי הברייתות שהוא ערך.

דתני [ששנה] ר' אושעיא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו של החבר ואמר לו: תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח (לקנות) בהן חטין. ואמר לו הלווה: חטין יש לי שאני נותן לך, צא ועשאן (חשב אותן) עלי כשער החטים של עכשיו. הגיע זמן חטין למכור, אמר לו המלוה: תן לי חטין, כיון שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין. אמר לו הלווה: יש לי יין שאני נותן לך, צא ועשאן עלי (חשב את היין הזה) כשער של עכשיו.

הגיע זמן יין למכור, ואמר לו: תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי שאני נותן לך, צא ועשהו עלי כשער של עכשיו. בכל הדברים הללו כולם, אם יש לו ללווה באמת יין ושמן — מותר, לפי שהיתה זו מכירה ממש. אבל אם אין לו — אסור, כיון שאינו יכול עכשיו לתת לו סחורה — הרי אם היא בינתיים תתייקר יהיה בזה משום תשלום נוסף עבור דחיית פרעון החוב. ומאי [ומה פירוש] "לקח" שבמשנה — הכוונה לקח בהלואתו.

אמר רבא: שמע מינה [למד ממנה] מהלכה זו שאמר ר' אושעיא תלת [שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שמעמידין מלוה (הלוואה) על גבי פירות, כלומר, לווה יכול להבטיח לשלם למלוה דמי חובו מן הפירות במשך השנה לפי השער שנקבע בתחילת השנה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שדבר זה הוא שלא כאיסרו הבא לידו כעת, אלא כיון שיש פירות — הרי זה כאילו מסר לו עתה. ושמע מינה [ולמד מכאן] הלכה נוספת; שדבר זה מותר והוא שיש לו פירות אצלו. ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי איתא [יש] בסיס לדברי ר' ינאי.

שאמר ר' ינאי: מה לי הן מה לי דמיהן, שאם פסק עם חבירו לקבל תבואה לפי שער מסויים, יכול אחר כך לקחת לא את התבואה עצמה אלא אף את מחירה (דמיה), ואין בכך משום ריבית.

דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו, רב אמר: עושין אמנה בפירות שאדם יכול לעשות הסכם עם חבירו שימסור לו פירות לאחר זמן לפי השער שבשעת ההסכם. ואין עושין אמנה כעין זו כשאינו לוקח ממנו פירות אלא בדמים. ור' ינאי אמר: מה לי הן, ומה לי דמיהן. וכשם שיכול לקבל הפירות ולמכרם בעצמו, כן יכול לקבל דמיהן במישרים.

מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו: כולם, אם יש לו — מותר, משמע שכשיש לו אינו חייב לשלם בפירות עצמם! אמר רב הונא אמר רב: שם מדובר בשמשך ועשה קנין ממש באותם פירות. ותוהים: אי [אם] מדובר באופן שמשך צריכא למימר [נצרכה לומר]? הרי היה כאן קנין ממש! אלא כגון שיחד לו קרן זוית לפירות שפסק, ודי בכך לענין זה.

ושמואל אמר: זו שאמרו אם יש לו מותר הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: צד אחד ברבית מותר, שאם נעשתה עיסקה שבה אמנם עשוי המלוה לקבל תוספת על מה שהלוה, אלא שבשעת ההסכם אין ודאות שאכן יגיעו הדברים לידי ריבית — מותר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו הלווה את שדהו מכר עבור מנה זה. בזמן שהמוכר אוכל פירות במשך כל הזמן עד שיפרע חובו — מותר בוודאי. אבל אם הלוקח (הקונה) אוכל פירות — אסור, שהרי הלוקח (המלוה) מקבל ריבית (את פירות השדה) כל עוד לא ישולם החוב. ר' יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר.

ומסופר, אמר להם ר' יהודה לחכמים: מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי הוראתו של ר' אלעזר בן עזריה ובאותו מקרה לוקח אוכל פירות היה! אמרו לו: וכי משם מביא אתה ראיה?! להיפך היה מעשה: מוכר אוכל פרות היה, ולא לוקח.

ושאלו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], כלומר, באיזה עקרון נחלקו? אמר אביי: צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם] שלדעת ר' יהודה אם יש רק צד אחד בריבית — מותר. רבא אמר: רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעתו גם ר' יהודה לא התכוון שהלוקח־המלוה יכול ליהנות ולאכול את הפירות ללא כל תמורה, אלא שאם יפרע הלווה את החוב אכן ישלם המלוה תמורת הפירות שאכל, ואילו חכמים סבורים שכיון שלא נגמר המכר יש באכילת הפירות בינתיים משום ריבית.

אמר רבא: השתא [עכשיו] שאמר ר' ינאי: