אם אינו ענין לנשך כסף במובן המצומצם של המונח, שהרי כבר נאמר "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג, כ) — תנהו ענין לרבית כסף שהיא קרובה בעניינה לנשך.

אין לי ראיה מן הכתוב לאיסור זה אלא בלוה שאסור לו לשלם ריבית ("תשיך" — תתן לאחר לנשוך), במלוה מנין ראיה לאיסור?

ומשיבים: שנאמר איסור "נשך" בלוה, ונאמר "נשך" במלוה, והם למדים זה מזה לגבי תוכנם. מה "נשך" האמור בלוה — כבר הוכחנו כי לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית, שהכל אסור. אף "נשך" האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית. מנין לרבות כל דבר שיש בו מעין ריבית שהוא אסור — תלמוד לומר: "נשך כל דבר אשר ישך" (שם).

רבינא אמר: לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא [צריכים כתוב מפורש], דאי כתיב [שאילו נאמר]: "את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית" — שמחלק הפסוק בין נשך ומרבית, היה הפירוש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], והשתא דכתיב [ועכשיו שנאמר]: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" — משמע שאין נשך ומרבית חלוקים, קרי ביה הכי [קרא בו, את הפסוק, כך]: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית", וכן "ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך".

על הסברו של רבינא מקשים: והא [והרי] התנא "נאמר" "נאמר" קאמר [אמר], שנראה שהוא לומד בדרך של גזירה שווה, וכיצד יכול רבינא לפרש בצורה שונה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך הכוונה]: אילו לא היה נאמר קרא [הכתוב] בסגנון מיוחד זה, הייתי אומר גזירה שוה, עכשיו שנאמר קרא [הכתוב] כך — גזירה שוה לא צריך. ושואלים: אם כן, אלא גזירה שוה זו שבאה להשוות את שני הפסוקים למה לי? ומשיבים: ל"נשך כל דבר אשר ישך" (שם) שלא כתב [נאמר] המקרא בפסוק הנזכר במלוה אלא בלווה בלבד, והגזירה־שווה מלמדתנו שגם במלוה קיים איסור זה.

א אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [שכתבה התורה] לאו (איסור "לא תעשה") גם באיסור ריבית וגם לאו בגזל וגם לאו באונאה?

והלא לכאורה כולם הם פרטים של איסור אחד — להזהיר שלא יקח אדם ממון שאינו שייך לו! ומשיבים: צריכי [צריכים הם] להיאמר, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק לאו ברבית, הייתי אומר שאין ללמוד ממנו משום שחידוש הוא, שיש בדין זה צד חריג משאר דיני התורה — שאפילו בלוה אסרה רחמנא [התורה]. שהרי איסור גזל וגניבה חלים רק על הגזלן, ואילו בריבית חל האיסור גם על הלווה.

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק לאו בגזל לא הייתי לומד מכאן, שהייתי סבור שהוא חמור יותר, משום שהוא לוקח ממון מהנגזל בעל כרחיה [כרחו] אבל אונאה שעיקר העיסקה נעשתה ברצון — אימא [אמור] שלא יהא בכך איסור.

ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] רק לאו באונאה, הייתי אומר שהוא חמור משום דלא ידע דמחיל [שאינו יודע שרימוהו ולכן אינו מוחל], ואילו בריבית, למשל, שיודע ומוחל, אינו כן.

ומעירים: חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, אינה נלמדת] שאין אפשרות ללמוד איסור אחד מחבירו, ואולם, תיתי חדא מתרתי [שתבוא, תלמד, אחת משתים אחרות]. ושואלים: הי תיתי [איך תבוא]? נניח כי לא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] לאו ברבית ותיתי מהנך [ותלמד מאלה] מגזל ואונאה, ואולם אפשר לדחות: מה להנך [לאלה] שכן שלא מדעת, שהרי הם נלקחים שלא מדעת ולא מרצון, תאמר ברבית דמדעתיה [שמדעתו] הוא נותן.

ומצד אחר שלא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] לאו באונאה ותיתי מהנך [ותלמד מאלה], מגזל וריבית, אפשר להקשות: מה להנך [לאלה] שכן אין דרך מקח וממכר בכך, אבל אונאה הרי היא נעשית בדרך המסחר הרגילה.

אלא נאמר שלא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] לאו בגזל ותיתי מהנך [ותלמד מאלה]; דמאי פרכת [שכן מה תקשה]? אם תקשה: מה לרבית שכן חידוש — אפשר לטעון כנגד זה: אונאה תוכיח שאין בה חידוש.

ואם תטען מה לאונאה שכן לא ידע ומחיל [אינו יודע כדי שימחל] — אם כן רבית תוכיח, שהרי יודע ומוחל!

וחזר הדין, כלומר, הטיעון סובב וחוזר מצד זה לצד זה, ועיקרו של דבר אפשר לסכם: לא ראי זה כראי זה, אין דבר זה נראה ודומה לדבר זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שכן גוזלו, שלוקח מאדם ממון שלא כדין, אף אני אביא גזל!

אמרי [אומרים]: הכי נמי [אכן, כך הוא גם כן], שבאמת לאו זה אינו נחוץ, וניתן היה ללמדו מאחרים. ושואלים: אלא אם כן לאו בגזל למה לי? ומשיבים: איסור זה נצרך לא לגזילה ממש אלא לכובש שכר שכיר, למי שאיננו משלם לשכיר את שכרו, שהוא שונה מגזל אחר שהרי אינו לוקח ממנו בפועל ממש, אף כי אינו משלם לו את חובו.

ומקשים: כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] "לא תעשק שכיר עני ואביון" (שם כד, יד)! ומשיבים: אף על פי כן נצרך גם הלאו שנאמר בגזל כדי לעבור עליו בשני לאוין, שהעושה כך עובר גם משום "לא תגזול".

ושואלים: אם כן, ולוקמה [ושיעמיד, שייחס] את הלאו הזה לענין רבית ואונאה, ולעבור עליו בשני לאוין, שהלוקח ריבית או מאנה את רעהו עובר גם משום גזל! ומשיבים: הרי זה דבר הלמד מעניינו, מהקשר הכתובים, שאיסור גזל נוגע ושייך לענין עושק השכיר,