נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ושואלים: מנא לן [מנין לנו דבר זה]? ומשיבים: מדדרש [ממה שדרש] רבא, דדרש רבא שדרש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו" (תהילים לה, טו) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ ("קרעו ולא דמו") שמפני רוב התעניות כחש בשרו עליו,

ולא עוד אלא, כמה מציקים לי שונאי, אפילו בשעה שעוסקין בזמן הלימוד בציבור בנגעים ואהלות, שהם מהלכות טומאה וטהרה, אומרים לי בשאלה שאיננה כלל מן הענין: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? כדי להזכיר לו שחטא באשת איש, באשת אוריה החתי. ואני אומר להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק (אם היו עדים והתראה) אבל יש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ומכאן שגדול עונש מביישי דוד, מחטאו של דוד עצמו.

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש וישרף בו, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן [מנין לנו דברים אלה] — מתמר, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כד–כה), שגם כאשר הוליכוה להישרף לא הודיעה לרבים שיהודה הוא שבא עליה, אלא רק רמזה לו שהוא עצמו יחליט בדבר, הרי שהיתה מוכנה ללכת לכבשן האש ולא להלבין את פניו.

א ועוד בהלכות אונאה, אמר רב חננא בריה [בנו] של רב אידי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) לשון זו, "עמיתו", משמעה עם שאתו, עם שאתך בתורה ובמצוות, אל תוניהו אדם השומר תורה ומצוותיה אל תצער אותו. אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו ואל תצער אותה, שמתוך שדמעתה מצויה והיא בוכה מיד, אונאתה (עונש על אונאתה) קרובה.

אמר ר' אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ואין תפילתו של אדם נשמעת עוד כמקודם, שנאמר: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (איכה ג, ח). ואולם אף על פי ששערי תפילה ננעלו — שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהלים לט, יג) — אינו מבקש שה' ישמע לדמעותיו, אלא מובטח לו שכן יהא.

ואמר רב כעין השלמה למה שאמר קודם: ומכל מקום כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל אשתו (מלכים א' כא, כה). אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים] כפתגם מקובל: אם איתתך גוצא [אשתך נמוכה] — גחין ותלחוש [גחון ולחש] לה והתייעץ עמה, משמע שראוי ללכת בעצת אשתו! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] — הא במילי דעלמא [זה בענייני העולם] אין ראוי לשמוע בעצתה, והא במילי דביתא [וזה בענייני הבית] כדאי להתייעץ עמה. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: הא במילי דשמיא [זה בענייני שמים] אין ללכת בעצתה, והא במילי דעלמא [וזה בענייני העולם] ראוי להתייעץ איתה.

אמר רב חסדא: כל השערים של שמים עשויים להיות ננעלים, חוץ משערי אונאה, שמי שציערוהו שערי שמים פתוחים לצעקתו, שנאמר: "והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך" (עמוס ז, ז), כלומר, כלי המידה, האנך, הוא הכלי שכביכול מצוי תמיד בידי ה', לראות אם לא נעשה עוול. ואמר ר' אלעזר: הכל, כל עבירות שנעשות, נפרע ה' בידי שליח, חוץ מאונאה, שנאמר: "ובידו אנך", שה' בעצמו נפרע ממנה.

אמר ר' אבהו: שלשה חטאים אין הפרגוד שבין העולם לשכינה ננעל בפניהם ותמיד מגיעה התלונה על כך, והם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה. וראיה לדבר: אונאה דכתיב [שנאמר]: "ובידו אנך". גזל דכתיב [שנאמר]: "חמס ושד ישמע בה על פני תמיד" (ירמיהו ו, ז), שתמיד ללא הפסק באה התלונה על חטא זה לפני ה', וכן עבודה זרה דכתיב [שנאמר]: "העם המכעסים אתי על פני תמיד זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים

"(ישעיה סה, ג). ואגב הדברים שנאמרו ביחסים בין אדם וביתו מביאים מה שאמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שתמיד תהיה תבואה בבית, לפי שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" (תהילים קמז, יד), שאם חלב חטים בבית — שלום בו. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים] כפתגם מקובל: כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תגרא בביתא [כאשר נגמרים השעורים מן הכד מקישה ובאה התיגרה בבית].

ואמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר שתהא תבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל "דלים" אלא על עסקי תבואה שנלקחה מהם, שנאמר: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם" (שופטים ו, ג) וכתיב [ונאמר]: "ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ" (שם ד). ונאמר "וידל ישראל מאד מפני מדין" (שם ו). אמר

ר' חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, ורמז לדבר, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר" (בראשית יב, טז). והיינו [וזהו] שאמר להו [להם] רבא לבני מחוזא עירו: אוקירו לנשייכו, כי היכי דתתעתרו [כבדו את נשיכם כדי שתתעשרו בזכות זאת].

ב עוד מעשה שהיה קשור בענייני אונאת דברים. תנן התם [שנינו שם במשנה]: תנור של חרס שחתכו חוליות חוליות לרוחבו, ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר, שלדעתו כיון שיש הפסק חול בין החוליות אין זה נחשב ככלי שלם, ואיננו מקבל טומאה. וחכמים מטמאין, שהרי בפועל תנור שלם הוא וראוי למלאכה.