דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר: ואין רבית ואונאה להקדש. אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש היכי דמי רבית דהקדש: דין אונאה להדיוט. שתות: ואין דין אונאה להקדש. דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר: היינו דקתני כו'. בתמיה והא חומרא דהקדש הוא: ומשני כי קתני חומר דהדיוט ארבית קאי: אאונאה. ומשום אונאה ליתני נמי זה חומש בהקדש: אלא הקדש זה חומר ותו לא. בתמיה: דאוזיף. שהלוה להדיוט: והלא מעל. שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש: והוו ליה דהדיוט. של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש: הכא במאי עסקינן. האי דקתני אין רבית להקדש לאו בהלואה קאי אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער עדיין לארבע פוסקין: רב פפא אמר. לעולם בהלואה דאוזיף מאה במאה ועשרין ודקשיא לך הלא מעל: באבני בנין. עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דאין בהן מעילה ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא: דאמר שמואל בונין בחול. כשהן בונין בניני הקדש לא היו קונין האבנים והטיט ממעות הקדש כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שיבנו בחומה ומשהן בנויות בחומה נותנין מעות הקדש ולוקחין אותן והוא הקדשן או אם התנדב אדם אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא שם הקדש עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר: על כל דבר פשע. סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו: ולא תשלומי שלשה וארבעה. שלשה לשה וארבעה לשור דכיון דאימעיט מכפל בצר להו חדא שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ד' וה': וכי יתן וגו'. לקמן בהשואל (דף צד:) אמרינן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתוב בפרשה ראשונה ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה בהמפקיד (לעיל דף מא:): שקליהן. שקלים של אדר לקרבנות צבור: ונגנבו. מן השלוחין: אם משנתרמה התרומה. אם כשבאו לדין כבר נתרמה התרומה שהיו תורמין הלשכה בג' קופות:

דאפילו כל שהוא חוזר. ודוקא הקדשות אבל קרקעות עד פלגא אינו חוזר: בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא. פי' זהו חדוש שהדיוט חומר אבל בהקדש זה חומר בתמיה פי' מה חידוש הוא שמצאנו חומר בהקדש מבהדיוט ולא גרסינן תו לא שהרי אף בהדיוט איכא טובא שומר חנם אינו נשבע וכל הנך דמתניתין: כיון דמעל הגזבר נפקא להו לחולין. ולא מצי למימר דאוזפיה במזיד דלא נפקא לחולין דא''כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם: לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. תימה היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א''כ בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל מעות הקדש וליכא למימר שיחלל על פרוטה דהא אע''ג שזהו ריוח הקדש שמתנה לתת ארבע סאין בסלע להקדש כל השנה כיון דבשעת חלול מחלל על דבר שאינו שוה זהו זילותא דאם לא כן אמאי הדר ביה ממאי דאוקי דאוזיף במאה כו' ומזה הטעם נמי אין לומר לב ב''ד מתנה עליהם להתחלל בשביל ריוח הקדש דא''כ בחנם חזר בו משנויא קמא וי''ל כגון שהתנדב אדם לתת ק' סלעים ולא הקדישם עדיין ונתנם לנחתום כדי לתת להקדש ארבע סאין בכל סלע ויצא השער של לקוטות אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט ועמדו אחר כך משלש וכן בזוזי אם נתן ק' זוזי לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפילו מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו כמו (קדושין דף ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשוב כאילו קבלה ממנו והא דשרי בסמוך דאוזיף אבנים במאה ועשרים היינו שהגזבר עצמו נותנן וגם אבנים הם דמוכחא מילתא שהם של הקדש אבל דרך מקח וממכר שנתן על הסלתות וגם יצא השער של לקוטות שרי להקדש: . שומר חנם אינו נשבע. נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (דף מב:) ונסבה אגררה דהתם: רעהו ולא של הקדש: ובריש מרובה (ב''ק דף עו.) ממעט מוגונב מבית האיש.: כי יתן איש אל רעהו כלל. בריש ג' מינים (נזיר ד' לה.) דריש בפרט וכלל ופרט ובת''כ דריש בכלל ופרט לחודא ונראה דכל הני כללי ופרטי אסמכתא דבמרובה. דרשינן מעל חמור שור ושה חד למעוטי עבדים וחד למעוטי קרקעות וחד לשטרות בין מכפל בין משבועה והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לט: ושם ד''ה מה) מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב כו':

כגון שקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. פירש"י ז"ל בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו בשלש ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער לארבע פוסקין.
ואיכא למידק, האי רבית דרבנן הוא ואנן רבית קצוצה קאמרי' דכתיב אחיך ולא הקדש ולהא לא אצטריך קרא דמדאוריתא אפילו בהדיוט שרי, ועוד קשה אף בזה מענל הגזבר שנתן לו מעות של הקדש ולא חללן על שום דבר אלא פסק על הפירות לזמן, וי"ל שחללן על מקצת הסלתות ופסק על השאר כדי דמיהן לספק מארבעה סאין בסלע, ומיהו ברייתא דקתני אין רבית להקדש רבית דרבנן נמי קתני ואנן ברייתא קא מפרשים, ומיהו כי איצטריך קרא כגון שקבל עליו מעצמו ליתן סאה לסלתות ועמד הגזבר והרויח לו הזמן כדי שיתן שתי סאים וכן במעות.
וי"מ שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכה"ג משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות:

ת"ר על כל דבר פשע כלל וכו'. הוא אחד מן המקומות שנמצא בתלמוד הדברים שלא בדקדוק ובמקום עיקרן מתבררין בע"א שהרי בריש פרק מרובה אסיקנא טעמא משום דכתיב כל דרבוייא הוא והני מימעטי מפריטי דכתיבי בה דהכי אמרי' התם מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו וכו' ואי ס"ד האי על דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא נכתבינהו רחמנא להני פרטי פי' דשור וחמור ושה דמימטטי עופות טמאים לגבי האיך כלל ופרט דכי היכי דממעטינן להו מדין דטוען טענת גנב ממעטינן להו ודאי מתשלומי כפל דכתיב בקרא קמא על כל דבר פשע למה לי ש"מ רבויא הוא, ואקשי' התם והשתא דאמרת כל רבויא הוא כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים פי' הינו חצי רמון וחצי אגוז.
וי"מ דבר שאינו במדה ובמשקל ובמנין כגון כיס מלא מסרתי לך דפטור משבועה דמודה מקצת כדאיתא בשבועות (מ"ב ע"ב) ופטור נמי מכפל.
ומיהו איכא למידק בה היכי אקשינן נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי כי יתן הא אי כתב הכי הוה אמינא דגבי שומרין נמי מפטר בעופות טמאים וכן גבי כפל והשתא לא מפטר מדין חיוב שומר חנם ולא מכפל דכתיב בקרא קמא אלא משבועת מודה מקצת דכתיב בהאי קרא בלחוד הוא דפטרי' ליה, ומדלא אמרי' הכי ש"מ דכל דמפטר גבי שבועה דקרא בתרא מפטר מכפל ומדין השומרין ושבועתן דכתיב בקרא קמא.
והשתא קשיא לי א"כ היכי דרשינן חד למעוטי דבר שאינו מסוים מקרא בתרא דהינו שבועה דמודה מקצת לימעיט נמי מקרא קמא דהינו דין השומרין וליפטר נמי מכפל.
ואיכא למימר כיון דאשכחן בשומר שכר דרבי רחמנא כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל ופרט ואע"פ שאינו מסוים ש"מ דהכא נמי לא פטרוה מדין חיוב השומרין כלומר שאם פשע בהן יהא פטור ולא משבועת השומרין ואע"ג דאיכא למיפרך לא פרכינן דהא לאו מילף הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכי מיעט רחמנא דבר שאינו מסוים לענין שבועת מודה מקצת מעטיה ולא לפטרו מחיוב שומר חנם כי היכי דלא [ממעטינן] משומר שכר כל דבר המטלטל וגופו ממון תדע דהא דרשינן בשבועות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כםף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולא אמרי' הכי אלא לפוטרו משבועה דמידה מקצת אבל לפטור מחיובו של שומר חנם ומשבועת השומרין לא דליכא למימר דאי אפקיד גביה פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרין אחרים רבי רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשתיה וזו כדברי האומרים דלא בעינן שתי כסף בשבועת השומרין.
ויש לפרש דבר שאינו מסוים חצי כלי ואינו שוה שתי כסף ופטור בכל השומרין משבועה ואע"ג דאמרי' יצאו כלים למה שהן דוקא בשלם וכענין זה אמרו מה כסף דבר חשוב אף כל'ם דבר תשוב, ומיהו לא שימעטי מחיוב השומרים דהא רבינהו בשארא ואהני מיעוטא לשבועה ואהני רבויא לחיוב בכולהו ועוד דכולהו מיעוטי דהך פרשתא לשבועה ולכפל משתמע דהא לא כתיב ואם פשע ישלם כדכתיב בשארא אלא קרקעות ושטרות דממעטינן לגמרי משום דכתיבי בשאר השומרין הוא וזה דעתנו ומפורש עוד במסכתא שבועות, וכן גנב עצמו חייב כפל בפחות משתי כסף דאתרבי בפרשתיה משור עד חמור עד שה, ולא אימעיט הכא אלא לשבועה ולכפל דשומר עצמו:

וכיון דמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין. ואע"פ שהיה הגזבר מתכוין לתועלת ההקדש. ואוקמה רב אושעיא, כגון שקבל לספק סלתות מארבע ועמדו על שלש, ופירש רש"י ז"ל יחיד שקבל מעות מן הלשכה לספק כל השנה סלתות מד' סאין בסלע, והוקרו ועמדו על ג' ומספק מד', דאלו להדיוט הוי רבית דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. ויש (להקל על הפירות) [להקשות על הפירוש], דכיון דהגזבר הוציא מעות לסלתות ולא קיבל הסלתות מעתה, אם כן גזבר מעל, שהרי לא נתחללו מעות על [שום] דבר, וכיון שכן מעל אע"פ שהיה מתכוין להנאת הקדש, וכענין שאמרו במלוה מעות מאה בק' ועשרים. וי"ל דכל כי הא לב בית דין מתנה עליהן, כיון שצריכים כל יום (לעשות) להוציא מעות לסלתות ומשום ריוח ההקדש, מה שאין כן במלוה מעות במעות. ואי נמי י"ל כשקבל עכשיו קצת הסלתות וחילל עליהן. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאנן רבית דאורייתא קאמרינן, דמקרא ממעטי הקדש מרבית, ואילו הכא רבית דרבנן, ואפילו להדיוט בכי האי גונא שרי דבר תורה. וי"ל דברייתא דקתני ואין רבית להקדש, אפילו רבית דרבנן קאמר, ואנן ברייתא קא מפרשינן, ומיהו כי אצטריך קרא, כגון שקבל על עצמו נדבה ליתן סאה סולת להקדש, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ב' סאין, וכן במעות.

רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן וכדשמואל, דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין. וא"ת אם כן הוו להו דהדיוט ואסור כדאמרינן לעיל. לא היא, דהתם מעל ויצאו לחולין וקמו להו ברשותיה, הילכך דידיה חשבינן ליה לגמרי, אבל הכא לצורך התקדש הוא מלוה, וגזבר לאו לכיס דידיה קא מוסיף, הלכך שרי. וא"ת האיך קדושת הדמים מתחללת על האבנים אחרי שנבנו בבנין, והא אמרינן לעיל (בבא מציעא נד, א), דאין הקדש מתחלל על (ההקדש) [הקרקע] דכתיב ונתן הכסף וקם לו. י"ל דהכא הואיל ועושה הבנין במקדש, ואם [לא] יתחלל קדושת הדמים עליהם עומדים ליעקר, הרי הן כתלוש, ואפילו למאן דאמר (עי' חולין טו, ב) בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי.

שומר חנם אינו נשבע. פירש רש"י ז"ל (נו, א ד"ה אינו נשבע), לא הזקיקו התורה לישבע עליהן. נראה מדבריו, דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא (בשבועה) [בפשיעה] פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע (כמזיד) [כמזיק] הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' שכירות ה"ג). ומשום הכי לא קתני שומר חנם אינו משלם, [אלא] שומר חנם אינו נשבע. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה, (צ"ז) המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהן ונאבדו, פטור מן התשלומין. וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע, היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב בכל אחד בפרשתו, ולומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור, ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור, והוא הדין בשומר (שכר) [חנם] דמכל מה שמתחייב במטלטלין שגופן ממון ובהדיוט, כאן פטור. ופושע לאו מזיק הוא, שהרי פשיעה בבעלים פטור, ואלו מזיק בבעלים חייב.
הא דלא קתני נמי שואל אינו משלם, לאו למימר דשואל חייב, דאיהו נמי בכלל ופרט זה (נמי) איכא לאפטוריה, דו"ו מוסיף על ענין ראשון (לקמן בבא מציעא צה, א), אלא משום דהא (אסיפא) [ארישא] קאי. דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והא לא קאי אלא בהקדשות ובגונב בהמה של הקדש דוטבחו כתיב, ואלו בהקדש לא שייכא ביה שאלה.
ומדמקשינן בגמרא מבני העיר ששלחו את שקליהן, דקתני ואם משנתרמה התרומה נשבעין לגזבר, ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו, שמעינן מינה דכל הני פטורים משבועה לגמרי, ואף משבועה שאינה ברשותו.

אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזבר. פירש רש"י ז"ל, אם כבר נתרמה התרומה כשבאין לדין, נשבעים השלוחים לגזברים שלא פשעו בהן, שהן בעלי דינין, שכיון שתרמו הלשכה אין אחריות האבדה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמן (בבא מציעא נח, א), תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ונאבד ואינו יודע עכשיו שאבד. ובתוספות (שם, ד"ה נשבעין) פירשו, על האבוד שבא ללשכה ואבד, ועל הגבוי ביד שליח אע"פ שלא בא עדיין ללשכה, וכגון שלא אבד בשעת התרומה, דאי אבד קודם שנתרמה התרומה חייבים בעלים באחריות, והיינו דמפליג הכא בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך, ועל העתיד לגבות וכגון שנגנבה לבסוף. והא דאמרינן בנדרים (לג, א) ובפרק בתרא דכתובות (קח, א) גבי מודר הנאה מחבירו, שוקל לו את שקלו משום דמצוה קעביד, ולא מהני ליה ולא מידי, כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי, היינו כגון ששוקל לו את שקלו תחת אותו שבא ללשכה ואבד קודם התרומה, או שהיה גבוי ביד שליח ואבד לאחר התרומה, דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות.

גזבר של הקדש אסור לו להלוות מעות של הקדש ברבית האסור מן התורה כגון קצוצה ואם הלוה מאה במאה ועשרה מ"מ מעל שהרי הוציא מעות של הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן כיום להקדש והרי הוא שוגג שהיה סבור שמותר לעשות כן להרויח את ההקדש אבל אם נתן מעות לאחד לספק לו סלתות למנחות של צבור כל השנה והיו באותה שעה ארבעה סאין בסלע ונתיקרו ועמדו על שלש מותר ואין כאן צד מעילה שהרי הכניס תחתיהן משכון וכמו שאמרו בשקלים ואינו מקבל את המעות עד שיהא המזבח מתרצה ופירשו בו מתרצה במשכון וכשהוא בדרך זה מותר אע"פ שלא יצא השער מה שאין כן בהדיוט עד שיצא השער כמו שיתבאר:

הלוה אבני בנין מאה במאה ועשרים אסור מ"מ כמו שביארנו אלא שאין כאן מעילה שאבני בנין לא היו מקדישין אותן עד שיושקעו בבנין שכל שהיו בונין במקדש הן עצים הן אבנים הן שאר דברים לא היו לוקחין אותם ממעות הקדש ולא היו בונין על דעת הקדש שמא יהנה בישיבה על אבן או קורה או בעמידה בצל הבנין אלא הכל לחולין ואחר שישלם הבנין היו מחללין מעות של הקדש על הבנין כמו שיתבאר במקומו:

ויש מתירין רבית בהקדש בכל צד שלא יצאו המעות לחולין כפשוטה של שמועה זו ולמדו ממנה להתיר הלואת מעות של הקדש בזמן הזה ברבית ואין הדברים כלום שאף לדבריהם לא נאמר אלא בהקדש בדק הבית אבל הקדש עניים הרי הם בכלל אחים ואסור להלוות מעות שלהם אלא בקרוב לשכר ורחוק להפסד כדין יתומים על הצד שיתבאר בפרק נשך אלא שאף לעיקר הענין נראה לי לפסוק שאף בהקדש כל רבית של תורה אסור שאע"פ שרב פפא שהוא מן האחרונים פירשה להתר יראה שלא על דעת עצמו אמרה אלא לפרש הברייתא ר"ל שמועת רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש ולענין פסק נוח לנו לפרשה בספוק סלתות שהוא רבית דרבנן על הדרך שתירצוה בגמרא תחלה:

ומ"מ זה שנהגו בקצת מקומות שהצבור לווים מן היחידים שבהם לרבית יראה שהוא אסור ויש מתירין בדרך מחילת חלקו מן המס הואיל ואין הרבית בא לידו והצבור יכולין למחול לו חלקו וכן אפשר להתירו במקום מצוה ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של מועד קטן לווין לחבורת מצוה ולקדוש החדש ואע"פ שיש לפרשה ברבית דגוי אין נראה כן שאף לדבר הרשות אין נראה לאסור אלא אף מישראל ואע"פ שאין יד גוי באמצע מותר ללוות ממנו למצוה שהיא צורך רבים כגון קדוש החדש וחבורת מצוה שבה וכיוצא בה אמרו שם בדברים האסורים שהיו סומכין עליהם להיתר אמר ר' אבא אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בשר בכור לימכר בליטרא וכן הייתי מתיר מלאכה במועד וכן אמרו שם קובלין לרשות ליפטר מבולו כלומר שאם ראשי הצבור מעותים עליו את הדין להטיל עליו מס ביתר ממה שאין ראוי לו יש לו רשות להיות קובל לשלטון גוי כדי ליפטר מחלקו המוטל עליו ומלת מבולו מלשון בלו והלך ויש לפרשו לשון עשיר מלשון פרס בולי ובוטי כלומר קובל עליו להצילו מיד העשיר שידו תקפה עליו:

בשלמא זה חומר בהדיוט וכו'. אי גרסינן ותו לא יש לומר דהחומרא דאונאה שכיח אבל חומרא דכפלא וארבעה וחמשה ושבועת שומר חנם ותשלומי שומר שכר לא שכיח והכי קאמר בשלמא זה חומרא בהדיוט מבהקדש ותו לא פירוש תו ליכא חומרא דשכיח בהדיוט מבהקדש. אלא הקדש זה חומר ותו לא פירוש האי חומרא דשכיח איכא ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ומיהו בכמה דוכתי אשכחן זה חומר אף על גב דאכתי איכא טובא בזבחים בפרק דם חטאת דקתני זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים וקאמר בגמרא דחדא מתרי תלת חומרי נקיט ובערכין בפרק האומר משקלי דקתני זה חומר בנדרים מבערכין ובגמרא חשיב טפי מברייתא.

האי רבית דהקדש היכי דמי וכרי פירוש שהגזבר הלוה להדיוט. דליכא למימר שהדיוט הלוה להקדש דבהא לא לימא אין רבית להקדש דהא לא אפשר שהקדש יפרע יותר ממה שלוה דעל מה יתחלל ההקדש אלא על כרחך בשהקדש המלוה עסקינן. והא דאמרינן זה חומר בהדיוט מבהקדש רצה לומר שבעלמא אנו מחמירין לגבוה יותר מבהדיוט כגון מוקצה ונעבד ודומיהן וכאן אנו מתירין לגבוה דבר איסור דהיינו רבית שהוא אסור להדיוט וזהו חומר בהדיוט מבהקדש. הריצב"ש.

הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות מארבע. פירש הקונטרס קבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור וכו' וקשה דאם כן מועל הגזבר כיון שמוציא מעות של הקדש לחולין קודם שיכניס תחתיהן כלום אף על פי שמתכוון לטובתו של הקדש דהכי נמי לעיל מלוה מעות הקדש ברבית נתכוון להרויח להקדש ואפילו הכי אומרים דמעל הגזבר והכא נמי מאי שנא. ואין לפרש שאין הגזבר נותן כאן מעות עד אחר פיסוק דאם כן איזה רבית יש כאן. וכי תימא דמיירי באחד שאמר לחבירו קבל מאה זוז לספק מהן סלתות להקדש ולא מיירי במעות הקדש אם כן כהאי גוונא לוקמה בהלואה שהלוה לחבירו מאה זוז לשלם להקדש מאה ועשרים. ויש לומר דהכא לב בית דין מתנה על מעות הלשכה שלא יקדשו מה שיתנו בסלתות כדי שיוכלו לקנות מהם סלתות כענין זה שהדבר זה הוא צורך להקדש כדי שיהו סלתות מצויין להקדש כל השנה. ומיהו מכח זה לא מצי לאוקמה אפילו בהלואה שמלוה לצורך מאה במאה וכי היכי דשרינן באבני בנין מאה במאה ועשרים דדרך הלואה אין לב בית דין מתנה כדי שיהא מותר להלוותן ברבית אבל דרך משא ומתן לב בית דין מתנה לפי שיש בדבר צורך הקדש. וקשה דהאי רבית דרך משא ומתן אינו אלא דרבנן ואנן רבית דאורייתא קאמרינן דמהכא ממעטים הקדש מרבית. ויש לומר דתלמודא לא קאמר אלא דבר ההוה שהיו רגילים לקנות סלתות ומיהו כי איצטריך קרא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא היו בידו המעות והרויח לו הגזבר זמן כדי ליתן לו מאה ועשרים. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י דאלו בהדיוט וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי בשיש לו אפילו גבי הדיוט פוסקים אף על פי שלא יצא השער ואי בשאין לו הדרא קושיין לדוכתא והלא מעל גזבר שנתן לו מעות הקדש ולא חללן על שום דבר. ויש לומר דמשכחת לה כגון שיש לו מקצת מן הסלתות שיכול לחלל מעות של הקדש עליהם ואפילו הכי גבי הדיוט כיון שאין לו כל מה שפסק עמו אסור. ולדעת מי שאומר דכהאי גוונא אפילו בהדיוט שרי כגון שיש לו מקצת דומיא דאמרינן בסוף פרק איזהו נשך יש לו טפה לוה עליה כמה טיפין ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא הקדש אפילו הדיוט כהאי גוונא שרי. איכא למימר דלעולם כשיש לו כל מה שפסק ואפילו הכי משכחת לה דבהדיוט אסור כהאי גוונא דאמרינן לקמן פוסק עמו על הגדיש דאמר רב מחוסר שלשה אינו פוסק. אי נמי לשמואל דאמר כל בידי שמים אפילו לאחת אינו פוסק. ומכל מקום איכא למידק דכל כהאי גוונא אינו אלא רבית דרבנן וכו'. איכא למימר דרב אושעיא כגון קאמר וכיון דאשכח הך ברייתא דהמקבל עליו שהיא רבית דרבנן מפרש לה בההוא גוונא וממילא שמעינן דקרא דאיצטריך למעוטי הקדש מיירי במי שקבל עליו לספק סאה לסלתות וכדי שירויח לו הגזבר זמנו קבל עליו ליתן שני סאין שזו רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה. ע"כ.
וכתב הרמב"ן ז"ל ויש מפרשים שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכהאי גוונא משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א: והראב"ד ז"ל פירש כי משכון היו מקבלין ממנו וכן אמרו בירושלמי שאין נותנין לו מעות עד שיתרצה המזבח כלומר שיתרצה במשכון. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות משלש ועמדו מארבע וכו'. ובשביל הקדמת המעות אין נוטלים ממנו זו היא הרבית שלא יצא השער עדיין לארבע סאין בסלע ובסוף נתייקרו ועמדו משלש. והא דתנן בשקלים בההוא פירקא ואינו מקבל המעות עד שיהיה המזבח מתרצה לאו מתרצה בסלתות קאמר אלא מתרצה במשכון שנוטלין ממנו משכון ונותנים לו את המעות. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: כגון שקבל לספק סלתות משלש סאין בסלע וכן השער וקבל המעות והוזלה הסלת ועמדו ארבע סאין בסלע אף על גב דבהדיוט אסור משום רבית בהקדש שרי דתניא המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש יספק מארבע וכו'. עד כאן.

משלש ועמדו מארבע מספק מארבע. וקשה מהא דאמרינן בקידושין פרק קמא פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ומפרש התם דבהא לא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דבהדיוט נמי במי שפרע קאי אם כן הכא נמי הוה לן למיזל בתר נתינת המעות~ ויש לומר דלא דמי דהתם בנתינת המעות מתחלל הקדש על המעות וקנה מיד דבר תורה אבל הכא אין הסלתות בעין שיתחללו המעות עליהן בשעת נתינתן אלא מקבל עליו לספק משלש כל שעה שיצטרך הקדש. הרא"ש.

משלש ועמדו מארבע. ואם תאמר ומה יפוי כח איכא בהקדש הא מילתא אפילו בהדיוט איתא כדאמרינן בפרק איזהו נשך אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול הלוקח לומר תן לי מעותי או תן לי כזה. ויש לומר דלא דמי דהתם המוכר נמי יכול לחזור בו אלא צריך ליתן כשער הגבוה. תלמיד הר"ף.

כסף או כלים וכו'. ואם תאמר משמע דהכא ממעטינן שטרות משום דבעינן דומיא דפרט שגופו ממון יצאו שטרות שאין גופן ממון הא אמרינן בשבועות יצאו כלים למשהו שאם טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב שבועה אפילו דליכא שוה פרוטה. ויש לומר דמה שיש בהן חשיבות כלי מחשיבין כגופן ממון ועוד פירשתי בפרק קמא דקידושין דמיירי בשוח פרוטה ועוד לא דמי לשטרות דאין עומדין אלא לראיה.

ושומר חנם אינו נשבע ורמינהו וכו'. אין לחוש במה שפירש תחלה שומר שכר מנא לן דאינו משלם ואחר כך מקשה על שומר חנם וכי האי גוונא בפרק המוכר את הבית. ע"כ משאנץ.

שומר חנם אינו נשבע. איכא דאמרי דאינו נשבע אבל אם הודה או שבאו עדים שפשע חייב לשלם דמזיק הוא וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל הספרדי. וקרובים דברי רש"י לדעת זו שכתב אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו התורה לישבע עליהם. ואחרים אמרו שאם פשע נמי פטור וכו' וזהו הראוי לסמוך עליו ואף על גב דדיינינן השתא דינא דגרמי הני מילי במזיק אבל שומר שלא שמר אפילו כדרך השומרים כלומר שפשע בשמירתו לא מחייב שהתורה פטרתו. הרמב"ן.

ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן וכו'. פירש רש"י. משנתרמה תרומה נודע לבעלים פסידא דהקדש הוא דהא קיימא לן שתורמין על האבוד ולפיכך נשבעין לגזברין. והקשו עליו בתוספות חדא דלישנא דמשנתרמה תרומה לא משמע דקאי אידיעת בעלים אלא על הגנבה ואבדה עצמה. ועוד דכל היכא שנגנבו או שאבדו בדרך קודם תרומת הלשכה לבעלים אבד ואין תורמין עליו והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע ליד הגזבר ותדע דהא קתני שתורמים על הגבוי ואם איתא דעל האבוד שאבד בדרך תורמין למה ליה למיתני על הגבוי. אלא ודאי כדאמרן והכא הכי פירושו שאם משנתרמה תרומה נגנבו או אבדו פסידא דהקדש הוא דכיון שהיה קיים בדרך בשעת תרומת הלשכה כבר נפטרו הבעלים דקיימא לן תורמין על הגבוי ואם לא נגנבו או אבדו אלא קודם תרומת הלשכה פסידא לבני העיר. הריטב"א.
ונראה לי על האבוד שבא ללשכה ואבדן ועל הגבוי ביד שליח אף על פי שלא בא עדיין ללשכה ובגורן דלא אבד בשעת התרומה דאם אבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריותו והיינו דמפליג בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך. ועל העתיד לגבות כגון שנגנבה לבסוף. והא דאמר בנדרים ובפרק בתרא דכתובות גבי מודר הנאה מחברו דשוקל לו שקלו משום דמצוה קעביד ולא מהני ליה מידי כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. היינו כגון ששקל לו שקלו אחר שבא ללשכה ואבד קודם התרומה או שהיה גבוי ביד שליח ואבוד לאחר התרומה דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות. משאנץ.

בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא כו' בהקדש זה חומר בתמיה כו' ול"ג ותו לא שהרי אף כו' עכ"ל נראה מלשונם דגבי חומר בהקדש ל"ג ותו לא אבל גבי חומר בהדיוט גרסינן ליה שפיר ואפשר לקיים שם ותו לא וה"ק בשלמא השתא דתני חומר בהדיוט מבהקדש ותו לא דלא תני יותר דלא תני חומר בהקדש כו' ניחא שזהו חידוש שהדיוט חמור אבל אי תני נמי חומר בהקדש בתמיה מה חידוש הוא זה שהקדש חמור וק"ל:

בד"ה לספק סלתות כו' לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט כו' עכ"ל פי' דבהדיוט כה"ג אפילו ביצא שער של לקוטות אסור לפסוק עם בעה"ב אפי' באומר לתת לאיש אחר דחשיב כאלו הוא מקבל ממנו כמ"ש התוס' גבי הלואה אע"ג דהכא דרך מקח וממכר הוא אסור מיהת מדרבנן ולהכי אם לא יצא השער כלל אסור אפי' להקדש משום דאתי למחלף לעשות כך בהדיוט אבל ביצא שער של לקוטות אע"ג דבהדיוט אסור שרי בהקדש אפי' לפסוק עם הבעה"ב בשער לקוטות ולא אתי למחלף בהדיוט דהרואה יאמר דפסק בשער לקוטות ללקוטות דשרי אף בהדיוט ולעיל שכתבו ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל כו' ולא תקשה להו כי הכא דלמא אתי לאחלופי בהדיוט היינו משום דלעיל איירי שהגזבר עצמו פוסק עמו ומוכחא מלתא שהם של הקדש וכיון דהוי דרך מקח וממכר שרי ולגבי אבנים דבעינן תרי מוכחא מלתא היינו משום דהוי דרך הלואה ולא ניחא להו לפרש הכי נמי הכא שהגזבר נותנם לנחתום ושרי אפי' בלא יצא השער כלל דמוכחא מלתא שהם של הקדש ושרי דרך מקח וממכר דסתמא כיון דהמתנדב עדיין לא הקדישם לא באו ליד הגזבר עדיין ודו"ק:

ד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פי' זה חידוש כצ"ל:

רש"י ד"ה באבני בנין וכו' אלא שליח בעלמא הוא כצ"ל:

גמרא מיתיבי רבית כו'. ולא מסתבר ליה לומר דהתם פירושו אם הוא נתאנה מן ההקדש א"צ הקדש להחזיר לו האונאה אבל הוא להקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דמאין לו זה ועוד דומיא דרבית דלא [משכחת] שפיר שיתן לו הקדש רבית דעל מה מחולל:

גמ' זה חומר בהדיוט מבהקדש ארבית. לא מיושב שפיר מאי חומרא הוא זה שלחבירו אינו נותן רבית ולהקדש נותן רבית ובאונאה קרי זה קולא להדיוט אינו נותן פחות מכדי אונאה ולהקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ועיין:

גמ' כדתניא המקבל לספק. צ"ל כדתנן דמשנה הוא בהדיא בשקלים:

גמ' מנא הני מילי דת"ר על כל דבר פשע וכו'. צריך ליתן טעם דלכאורה כד מעיינת בקראי הו"ל להגמרא לאתויי פסוק דמביא אח"כ דכי יתן איש כו' דכתיב ביה ישלם שנים ובזה פליגי מ"ד במרובה לחד איירי בגנב עצמו ולחד בטוען טענת גנב אבל סיפא דקרא דעל כל דבר פשע לכ"ע איירי בטוען טענת גנב ולמ"ד (בטוען טענת גנב) [בגנב] ע"כ ליכא שבועה ברישא דקרא משא"כ סיפא דקרא ונקרב בעה"ב לשבועה על כל דבר פשע כו' [והו"ל לאתויי אח"כ לענין שבועה מהא דעל כל דבר פשע] ועיין:

ברש"י בד"ה על כל דבר פשע סיפא דקרא כו'. ר"ל על כל דבר פשע דהוא סיפא דקרא דמשתעי בטוען כו' ועיין ברש"י ברי"ף:

בתוס' בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פירוש זהו וכו' כצ"ל. ומהר"ש נכנס לדוחק לפרש ותו לא לא תני יותר זה חומר בהקדש וכו':

בתוס' בד"ה לספק לו סלתות וכו' אי יצא השער וכו' אי דלא יצא השער וגם אין לו וכו'. משמע דאי יצא השער שפיר מחולל ההקדש אף דאין לו דכיש לו דמי ומיהו אין הסברא נותנת זו גם התוס' במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ') ד"ה מארבע ועמדה כו' לא הזכירו זה רק תימה היכי דמי אי דיש לו סלתות שיחללו עליהן אפילו בהדיוט שרי וכו':

בא"ד ויצא השער של לקוטות וכו'. לכאורה מי דחקם לזה ולעשות גזירה דלמא אתיא לאחלופי בהדיוט ובמנחות לא הזכירו זה בתירוצם רק כפשוטו דלא יצא השער כלל וע"ש. והזכירו כאן תרתי לטיבותא דרך מקח וממכר וגם יצא השער כמו באבני בנין שהגזבר עצמו נותנו גם אבנים מוכחא מלתא וכו' וז"ל מהר"ש יצ"ו כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' נראה דה"ה אינו משלם כו'. ודעת רש"י במתני' לא משמע כן. ויש קצת להקשות ממה נפשך אם פטור אף מפשיעה א"כ למה לי מיעוטא בש"ח ומה ש"ש פטור מפשיעה כ"ש ש"ח וכ"ת משבועה שאינו ברשותו וכו' (י):

גמרא על חמור כו' על שלמה כו'. כצ"ל בלא ווי"ן:

גמ' שם מ"ט תשלומי דו"ה א"ר ולא תשלומי גו"ד. לפי מש"כ רש"י בב"ק (עח ב) בד"ה גנב פטר עצמו ואליבא דר"ש נקט לה דמשמע דלרבנן פטור אפי' מן הקרן וכמש"כ שם ואפסידא דהקדש מיפטר ומדמי לה לשאר מזיקי הקדש וע"ש (ו ב) בתד"ה שור רעהו קשה תרתי חדא דהל"ל ולא ב' וג' שנית דגם כפל נמעיט משנים ולא אחד וי"ל דהיכא דהגניבה בעין ודאי חייב להחזיר להקדש וא"כ איכא קרן וכה"ג תירצו התוס' לענין שטרות בריש מרובה ועי"ל כגון דשגג הגנב דסבר שהן חולין דמעל וחייב קרן וחומש:

גמ' שם וגונב מבית האיש חזר וכלל. עיין בגליון גי' הגמרא בב"ק ושבועות ונ"ל פי' הגי' דכאן דאי הוי שב על הפרט הל"ל וגונבו אלא ע"כ דקאי אכי יתן ור"ל וגונב החפץ הנתון:

גמ' שם וכל בהמה לשמור חזר וכלל. קשה הלא לא דמי כללא בתרא לקמא וכדפריך במרובה (סד) והרע"ב בפ"ו דשבועות מ"ה העתיק חמור כו' וכל בהמה פרט לשמור חזר וכלל (וכדלעיל שם גבי כסף או כלים) וגי' זו ישרה ודלא כהתו"ח שמשבש לה ועי' בק"א בריש תו"כ במדת פרט וכלל כיצד:

רש"י ד"ה וכי יתן. צ"ל כי בל"ו:

רש"י ד"ה אם משנתרמה. אם כשבאו לדין כו'. לפי פירושו לקמן הלל"פ אם כשנודע להם כו':

תד"ה ש"ח. דאפי' ש"ש כו' ולא משני כשפשע. עי' ש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובתומים שם ונ"ל להוסיף ע"ד התומים דצ"ל בתוס' ואפי' בו':

[תד"ה רעהו. ובמרובה ממעיט כו'. כצ"ל ומש"כ התוי"ט דמלשון הרמב"ם משמע כתירוצם הראשון בשבועות תמוה ועמש"כ בב"ק (סג) בכוונת הרמב"ם] :

תד"ה כי. דבמרובה דרשינן מעל שור חמור ושה. כצ"ל:

גמ' בונין בחול. עיין לעיל דף נד ע"א תוס' ד"ה הקדש:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' וכל הנך דמתני'. עיין זבחים דף צד ע"ב תוס' ד"ה אלא:

תד"ה ש"ח אינו נשבע וכו'. רבים תמהו דדלמא בהיפוך דגם ש"ח חייב בפשיעה, וא"כ מדקתני ברישא דאין אחריות שבת עליו ע"כ דמיירי בלא פשע, וא"כ בע"כ דאחריות שבת עליו היינו לענין חיוב גו"א, ובהכרח לומר בכוונת תוס' דמ"ש תחלה נראה דה"ה דאינו משלם דאפי' ש"ש כו' לא דלמדו ש"ח בדרך ק"ו מש"ש אלא דזהו פסיקא להו בהחלטה דש"ח אינו משלם כשפשע, ואפשר דס"ל כשיטת הראב"ד דבדברים אלו הקדשות וכדומה חייב מה"ת לישבע שא"ב של רב הונא. דכיון דבעלמא כשמשלם צריך לישבע מדרבנן שא"ב ה"נ בדברים אלו בין משלם בין אינו משלם, וא"כ אם איתא דחייב לשלם כשפשע אמאי א"צ לישבע מדין גלגול דהא בכל הש"ס דמיעטה רחמנא משבועה מ"מ מדין גלגול חייבים כדקתני נכסים שאין להם אחריות זוקקים עם נכסים שיש להן אחריות אלא עכ"ד אפי' פשע פטור, וזהו בעצמו הוכחת הראב"ד בהשגות, ושיעור דברי תוס' כך הם, נראה דה"ה דאינו משלם ר"ל מכח הוכחה הנ"ל, ואח"כ הוסיפו דאפילו היינו כמו ואפי' ש"ש ר"ל ואפי' ש"ש אינו משלם כשפשע, וע"ז הוכיחו שפיר דאם נימא דש"ש חמיר מזה מש"ח א"כ אמאי לא משני כשפשע. אע"כ אפי' ש"ש פטור, ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על ראיית התוס' הא גם אף לפי האמת דפטור מפשיעה הא מ"מ עכ"פ מתקנת חכמים חייב בהקדשות בפשיעה כדמשני בשביעית תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות, א"כ עדיין יקשה דלישני כשפשע ותק"ח הוא דלחייב, ולפי הנ"ל ניחא דעל זה שפיר יש לתרץ דהוי כשפשע ומטעם שלא יזלזלו הוא גם ברישא דהוא ש"ח הוא חייב בפשיעה מתק"ח.
גם יש לתרץ בלא"ה, די"ל דפירכת הש"ס מכח זרעים דהוי כקרקע דליכא תקנתא ואף דהוא לצורך הקדש, מ"מ י"ל דהתקנה רק במטלטלים דהקדש דמשלח הקדש לא יפטור מלשלם דהוי זלזול ומחייבים אותו חכמים שיהא חייב כאלו הי' בהדיוט, אבל בקרקעות דהקדש דאפי' בהדיוט פטור מטעם קרקע י"ל דגם בהקדשות פטור כיון דפטור לא מצד הקדש הוא:
אמנם לכאורה קשה בהיפוך דעדיין מנ"ל להוכיח דאפי' ש"ש פטור דלמא באמת ש"ח פטור וש"ש חייב, אלא דפירכת הש"ס הכי הוא והיינו מכח דהקדש דכיון דחכמים תקנו דחייב בפשיעה, א"כ ע"כ מיירי בלא פשע. ומש"ה פריך מסיפא אבל לעולם י"ל דבד"ת וכן בקרקעות לדידן ש"ח פטור מפשיעה וש"ש חייב, לכאורה הא אפשר לומר דסבירו לתוספות דהא דקאמר ר"נ שבועה זו תק"ח היא לא דחכמים מחייבים אותו בממון בהקדשות בדבר שאינו חייב, אלא דעיקר תק"ח הוא רק על השבועה, והיינו אף דאפילו הודה שפשע פטור, מ"מ י"ל דהשבועה היתה לענין שא"ב, וא"כ שפיר הוכיחו מדלא משני שפשע.
אמנם לפ"מ דביארנו בכוונת תוספות דהא פסיקא להו דש"ח ודאי אינו משלם כשפשע משום דס"ל דבאלו ג"כ חייב לישבע שא"ב מדאורייתא או מדרבנן, א"כ ע"כ הא דפריך הש"ס מנשבעים לגזברים, היינו דנגנבה או שאבדה נשבעים משמע אף דידע שא"ב חייב לישבע דנגנב שלא בפשיעה, א"כ ע"כ הא דמשני שבועה זו תק"ח היינו דתקנו שיהא חייב בפשיעה. א"כ תקשה כנ"ל. והנראה דראייתם מדפריך רב יוסף בר חמא לרבה מההוא דהשוכר את הפועל, והא לרבה דמשני לעיל נשבעים ליטול שכרן מבואר דלא ס"ל תקנה דלא יזלזלו בהקדשות ושפיר מצינו לאוקמי כשפשע, ומדוקדק לשון התוס' ולא משני כשפשע, ולא העמידו הוכחתם דמה פריך דלמא מיירי כשפשע והיינו די"ל דרב יוסף דפריך ס"ל כר"א דתקנו שלא יזלזלו, ומוכח דלא מיירי כשפשע, ולזה הוכיחו רק ממה דהשיב לו רבה לא להפסיד שכרן, והא רבה לשיטתי' דלא סבירא ליה תקנה דלא יזלזלו הנ"ל לשני כשפשע:

גמרא ורמינהו בני העיר וכו', עיין ברמב"ם דפסק בכאן אין נשבעים אפי' שבועה שא"ב ואפי' מדרבנן, ונראה דרמב"ם לשיטתיה דס"ל דבאלו חייבים בפשיעה וגם ס"ל להרמב"ם דבכל שומרים העיקר שבועה דא"ב ואם יש עדים שהעידו שא"ב א"צ לישבע כלל א"כ איך קתני במתני' ש"ח אינו נשבע אמאי אינו נשבע מכח גלגול שבועה דא"ב ואם דיש עדים דא"ב הא גם שומר דעלמא א"צ לישבע, ואף אם נדחק דמתני' דקתני דאינו נשבע היינו מדאורייתא וכמו דצריך לומר לפי האמת דאמרי' שבועה זו תק"ח היא ואיך קתני במתני' סתמא ש"ח אינו נשבע דקאי גם אהקדשות וצ"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני מ"מ מאי פריך הש"ס ממתני' דבני העיר דנשבעים לגזברים דלמא התם מדרבנן ומשום שבועה שא"ב דר"ה, אע"כ דאינו נשבעים שא"ב אפי' מדרבנן, ולאינך פוסקים דס"ל דצריך לישבע שא"ב מדרבנן ס"ל באמת דבשאר שומרים הוי שלא פשע עיקר שבועה, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס דלישנא דנגנבה או שאבדה נשבעים משמע אף דידוע דנגנבה, דלישתבע איך נגנבה אם בפשיעה או לא, אאף אם נימא דשלא פשע הוי רק גלגול, י"ל כאינך פוסקים דבאלו אף פשע פטור. וא"כ י"ל דלישנא דנשבעים לגזברים משמע דצריכים לישבע איך נגנבה ולזה פריך הא אף בהודה שפשע פטור ואין כאן גלגול:

בגמרא ריבית דהקדש היכי דמי כו' והלא מעל הגזבר. וקשיא לי אמאי לא מוקי לה בא' שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגיזבר אמר הרי עלי ליתן מאה ועשרים לזמן פלוני ואם כן הוי אגר נטר ואפשר משום דבכה"ג בהדיוט נמי שרי כיון דמעיקרא לאו בתורת הלואה אתא לידיה אלא ממון שלו הוא ודמי להא דאיתא בתשובת הרשב"א סי' תתקפ"ט הובא בש"ע י"ד סי' קע"ו וקע"ז לענין נדונית חתנים דמותר להוסיף בכה"ג ע"ש. אלא דאיהו גופא שדא ביה נרגא שסיים דדוקא כשהתנה כן קודם הנישואין והוסיף הט"ז דאיירי דוקא שהתנה כן בפעם הראשון בשעת הפסיקא שנתחייב ליתן מנה לנדוניא לזמן פלוני ואם לא יוסיף לו עשרים עד זמן פלוני אבל כשלא התנה בראשונה דאז חל החיוב של מנה וה"ל כמלוה ואסור להוסיף אח"כ מחמת הרחבת הזמן דה"ל כאגר נטר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה הכא בכה"ג דאף ע"ג שאמר הרי עלי מנה סתם אלא שאח"כ כשתבעו הוסיף לו עשרים שירחיב לו הזמן דבכה"ג בהדיוט אסור וקמ"ל דאפ"ה בהקדש שרי וצ"ע. וליכא למימר נמי דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דכיון שנדר ליתן מנה מחויב ליתנה מיד ליד הגזבר כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם ואם כן כיון דאסור לאחרה בידו אסור להרחיב לו הזמן אף ע"ג דאיכא רווחא דהקדש דאין עניות במקום עשירות וכמ"ש התוספות כאן נמי בד"ה לספק מדחזר בו משינויא קמא מוכח דכל היכא דאיכא מילתא דאיסורא לא חיישינן לרווחא דהקדש אלא דג"ז ליתא דבפ"ק דר"ה איתא להדיא דאפי' בקדשי ב"ה וחייבי ערכין אינו חייב בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים ואפי' עשה ליכא אלא לאחר רגל א' וכתבו שם התוס' דהא דתנן חייבי ערכין ממשכנין היינו דוקא כשרואין שמתעצל ליתן וא"כ עדין צ"ע:

בתוספות בד"ה לספק סלתות כו' וי"ל כגון שהתנדב אדם כו' אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט עכ"ל. הוצרכו לפרש כן משום דקשיא להו השתא דאתינן להכי דאיירי שאדם אחר נתן המעות למוכר סלתות ואיירי שלא הגיע עדיין ליד הגיזבר אם כן אמאי חזר בו משינויא קמא ודחיק לאוקמי בריבית דרבנן ואמאי לא מפרש בפשיטות שאותו אדם שהתנדב ליתן מנה נתן המעות לאדם אחר שיתן להקדש מאה ועשרים לכך הוצרכו לפרש דבכה"ג קושטא דמילתא אסור משום דאתי לאחלופי ואם כן ע"כ דאיירי שיצא השער של לקוטות דבכה"ג לא שייך האי חששא כמ"ש מהרש"א ואף על גב דלמאי דס"ד מעיקרא דאוזפיה מאה במאה ועשרים הוי אתי ליה שפיר היינו משום דבגזבר עצמו לא חיישינן לאחלופי דמוכחא מילתא אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דבמידי דהלוואה לא סגי בהאי מוכחא מילתא דגזבר לחוד אלא בעינן תרי מוכחא מילתא כגון שהם אבנים ומיד הגזבר דוקא ובאמת שלפ"ז היה אפשר ליישב מה שהקשיתי לשאול בסמוך אמאי לא מוקי לה הש"ס באומר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגזבר זקפן עליו במלוה ע"מ שיתן מאה ועשרים ולפי פירושו אתי שפיר דלמסקנא בכה"ג אסור דאתי לאחלופי בהדיוט דאף על גב דאיירי בגזבר גופא אפ"ה כיון דדרך הלואה הוא אסור אלא דקשיא לי הא למאי דס"ד מעיקרא דאיירי דאוזפיה מאה במאה ועשרים לא קשיא ליה אלא משום דמעל הגזבר הא לאחלופי לא חיישינן מיהא בהא איכא למימר דהמקשה לא חש לדקדק דעדיפא מיניה קפריך ודו"ק. אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש דאיירי ביצא השער של לקוטות דהא מצינן למימר בפשיטות דאיירי כשלא יצא השער כלל ואפ"ה שרי דכיון דדרך מקח וממכר הוא לא הוי אלא מדרבנן ולא חיישינן לאחלופי ומש"ה נמי לא מצי לאוקמי באומר הרי עלי מנה וזקפן אח"כ במאה ועשרים דבכה"ג כיון דריבית דאורייתא הוא אסור אף בהקדש דחיישינן לאחלופי אפילו בגזבר גופא אבל לקמן באבנים כיון דאיכא תרי מוכחא מילתא שרי אפילו בריבית דאורייתא. לכך נ"ל דעיקרא דמילתא מ"ש התוס' דאיירי דוקא ביצא השער של לקוטות היינו משום דפשטא דלישנא דועמדו אח"כ מג' משמע להו דבשעת הפסיקה היה השער בד' ואם כן משמע להדיא דיצא השער והוצרכו לפרש דהיינו שער של לקוטות דאל"כ בהדיוט נמי שרי ואם כן קשיא להו אברייתא גופא אמאי נקיט האי לישנא אלא ע"כ דבלא יצא השער כלל אסור משום אחלופי ובזה נתיישב מ"ש ולכך נקיט ועמדו אח"כ מג' ואף על גב דמעיקרא דהוו בעו לאוקמי בלא יצא השער לא קשיא להו אלא דעל מה מחלל ולא קשיא להו לישנא דועמדו אח"כ מג' היינו משום דעדיפא מיניה מקשו כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אין בהם תשלומי כפל מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל כו' אף על גב דבריש פ' מרובה אסקינן דמריבויא ומיעוטא ילפינן להו דאי מכופו"כ תקשי אימא למעוטי עופות כבר כתבתי שם כל השקלא וטרי' דהתם היינו כי היכי דלא תיקשי למ"ד בעלמא דבכל כללי ופרטי כללא קמא דוקא ומרבינן דוקא מידי דדמי בכל צד אבל למאי דקי"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא ומרבינן אפי' מאי דדמי בחד צד אם כן לא שייך כלל להקשות למעוטי עופות דמהיכי תיתי הא דמו לפרט בדבר המטלטל וגופו ממון א"כ ילפינן שפיר בכו"פ והתוס' כתבו שם בע"א ע"ש:

בתוספות בד"ה ש"מ אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם כו' מדפריך לקמן עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא מייתי ראיה בפשיטות דע"כ לגמרי ממעטינן להו בין משבועה בין מתשלומין דאלת"ה אלא בש"ח משבועה לחוד ממעטינן להו אם כן תיקשי בשומר שכר נמי מנא לן דפטירי מתשלומין דגניבה ואבידה דלמא קרא לא ממעט בש"ש נמי אלא שא"צ לישבע אבל בתשלומין אם נתברר שנגנבה או שנאבדה י"ל דחייב וליכא למימר דלשבועה בש"ש לא איצטריך דמש"ח אתיא הא ליתא דע"כ שו"ש מש"ח לא יליף דאיכא למיפרך דאלת"ה תיקשי להיפך למסקנת התוספות דקרא דש"ח לגמרי ממעט אפילו מתשלומין דפשיעה אם כן קרא בש"ש למה לי למעט כל הני נילף מש"ח אע"כ דלא אתיא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דודאי לענין שבועה יש ללמוד שפיר שו"ש מש"ח דשם שבועה אחד היא וכיון דממעטינן להו משבועה בש"ח ה"ה משבועה דשומר שכר ותדע דהא אפילו משבועה דמודה במקצת ממעטינן כל הני ואפילו משבועה דע"א דלא כתיב כלל בהאי ענינא נמי ממעטינן להו והיינו ע"כ דלענין שבועה גילוי מילתא בעלמא הוא משא"כ לענין תשלומין לא שייך למילף חדא מאידך שהרי נשתנה דין השומרים בענין התשלומין וכה"ג כתבתי בריש פרק מרובה ע"ש. אבל הא קשיא לי מאי ראיה מייתי מהא דפריך לקמן בהקדישות דהא בהקדישות נראה בפשיטות דכ"ע מודו דפטור אפילו מפשיעה שהרי אפילו במזיק בידים פטור בהקדש דכתיב כי יאכל פרט למזיק וכתבו התו' להדיא בפ"ק דב"ק ד"ח אפילו מקרן פטור לגמרי וכ"כ התוספות גם כן לקמן בפרק השואל דף צ"ע ע"ב. מיהו כבר כתבתי בלשון התוספ' שם בב"ק דמקרא דכי יאכל לחוד לא הוי ממעטינן מזיק אלא מחומש ולא מקרן אלא מדכתיב רעהו לפוטרו בש"ח מפשיעה וכתיב נמי רעהו למעט הקדש בנגיחה דקרן ממילא מוקמינן נמי מיעוט דכי יאכל למעט מזיק בידים אפילו מקרן ע"ש. ודע שבעיקר דבר זה מחלוקת ישנה היא בין הקדמונים שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא שלא כדברי התוספות דש"ח לא מיפטר אלא משבועה אבל אם נתברר שפשע חייב לשלם וכן העלה הש"ך בח"מ סי' ס"ו בשם הרבה פוסקים וכן נראה שיטת רש"י בשמעתין ומה שהביאו התוספות ראיה לדבריהם מדלא מוקי לקמן ההיא דהשוכר את הפועל כשפשע ע"ז כתב הש"ך דא"א לאוקמי הכי דאם כן ברישא כשלא קיבל שכר שבת אמאי פטור נהי דש"ש לא הוי ש"ח מיהא הוי וניחייב בפשיעה אע"כ דלא איירי מפשיעה ואח"ז שדא ביה נרגא אלא שהאריך בראיות להחזיק שיטת הרמב"ם ולדבריהם קשה היאך אפשר לומר דהא דקתני במתניתין ש"ח אינו נשבע היינו לומר דבפשיעה חייב בתשלומין שזה עיקר ראיית הש"ך דלשון המשנה משמע כן ואם כן בהקדש נמי ע"כ חייב בפשיעה לדידהו וזה א"א דהא אפילו מזיק בידים פטור וליכא למימר דשאני הכא כיון דקיבל עליו שמירה גרע טפי ויש לחייבו מיהא בפשיעה הא ליתא דאי ס"ד דקבלת שמירה שלו מילתא היא אמאי פטור בשומר שכר מגניבה ואבידה הא קיבל עליו שמירת ש"ש אע"כ דהתורה מיעטה קבלת שמירתו מכל הני והרמב"ם ז"ל גופא לא חייבו בפשיעה אלא מטעם דהוי כמזיק וכיון דמזיק בידים גופא פטור בהקדש כ"ש דפטור מפשיעה ועוד דבשטרות נמי איכא למ"ד דאפילו במזיק בידים פטור ואפי' מאן דמחייב לא הוי אלא מדרבנן מדינא דגרמי אבל מדין תורה פטור וכיון שזכינו דבהקדש ושטרות ע"כ פטור מפשיעה ע"כ קרא לגמרי ממעט להו וכן במתני' דקתני ש"ח אינו נשבע ע"כ לאו דוקא דהא מפשיעה נמי פטירי וא"כ ממילא משמע דה"ה בקרקעות ועבדים נמי פטור אפילו מפשיעה דהא בחדא מחתא מחתינהו ולשון א' ושפה א' לכולם. אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל האי כללא שכתבו התוספות דמזיק בידים פטור מן התורה אפי' מקרן אלא ס"ל דלא ממעט קרא דכי יאכל אלא מחומש לחוד אף ע"ג שהתוספות כתבו שכן מבואר בירוש' בהדיא אפשר שהוא ז"ל סובר שהתלמוד שלנו חולק בזה וכן בשטרות נמי יש ליישב ואין להאריך שמלבד זה יש לי לדקדק הרבה על הכרעת וראיות הש"ך בדינים אלו ויבוארו בביאורי לח"מ אי"ה ובסמוך בסוגיא דשמעתין אכתוב עוד מזה:

בד"ה רעהו ולא של הקדש ובפ' מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. עיין מ"ש בזה בריש פרק מרובה בלשון התוספות בדיבור המתחיל רעהו דהא דלא מפרשו דהא דוגונב מבית האיש היינו לגנב גופא ורעהו אתא לפטור טוען טענת גנב היינו משום דטוען טענת גנב לא איצטריך קרא דהא אינו חייב כפל אלא בשבועה וכיון דממעטינן להו משבועה ממילא פטור מכפל ואף ע"ג דשבועה גופא מרעהו נפקא מ"מ תרי רעהו כתיבי חד ברישא דקרא כי יתן איש אל רעהו וחד בסיפא דקרא ישלם שנים לרעהו ואם כן ע"כ חד אתא לשבועה וממילא ידעינן דלא שייך כפל בטענת גנב ואידך לגנב גופא ואם כן מקשו שפיר דגנב גופא מוגונב מבית האיש נפקא ובזה יש ליישב מה שרשימות התוספות מהופכין כאן שזה הדיבור שייך קודם לדיבור ש"ח א"נ ולפמ"ש יש ליישב דבלא"ה היה אפשר לומר דהני תרי רעהו איצטריכו חדא לפטור משבועה וכפל בט"ג ואידך לפטור מתשלומין דפשיעה דהא פשטא דקרא דעל כל דבר פשע איירי נמי בפשיעה לענין שמשלם הקרן אבל ממ"ש בדיבור הקודם דשבועה ותשלומין כחדא מימעטו בכל הני מקשו שפיר ואף על גב דתלתא רעהו כתיבי דכתיב נמי אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"כ דאתא לדרשא אחריתי או דחד רעהו אורחא דקרא דהא בש"ש נמי כתיב תרי רעהו אף ע"ג דלא איצטריך אלא לפטור משבועה ותשלומין דהא כפל לא שייך ביה וליכא למימר דלשבועה ותשלומין נמי איצטריך תרי מיעוטי הא ליתא דאם כן בקרקעות ודכוותא נמי ליכתוב תרי מיעוטי ועוד דבשואל נמי כתיב רעהו אף ע"ג דלא איצטריך למעט הקדש דילפינן מוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון תדע דקרקעות ודכוותיה לא כתיב מיעוטא כלל בשואל ואפ"ה פטור וע"כ מוכי ישאל אע"כ דחד רעהו אורחא דקרא או למעט כותי למ"ד גזילו מותר ודו"ק: