סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

קדשים שהוא חייב באחריותן, שהקדיש באופן כזה שחלה עליו התחייבות אישית, ואם אבדו אלה, צריך להביא אחרים תמורתם, יש לו בהם בעלות מסויימת, ולכן יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותןאין להן אונאה. ר' יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגליתאין להם אונאה, שאין להם בעצם מחירים קבועים. אמרו לו חכמים: לא אמרו חכמים הראשונים אלא את אלו שמנינו בלבד.

א גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שבאותם דברים שמנה במשנה, אין בהם אונאה? דתנו רבנן [ששנו חכמים] הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד) מדבר מענין דבר הנקנה ועובר מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים מיד ליד, יצאו עבדים שהוקשו [שהושוו] בכמה מקומות לקרקעות ונדונים כקרקע לעניינים שונים. ויצאו שטרות, דכתיב [שנאמר]: "וכי תמכרו ממכר", כלומר דבר שגופו (הוא עצמו) מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, שהרי השטר עצמו איננו בעל ערך, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם.

מכאן אמרו: המוכר שטרותיו הישנים שכבר נפרעו לבשם, שישתמש בהם כנייר לצרור בו, יש להם אונאה, שהרי אז מוכר לא את שטר הראיה, אלא את הנייר שבו. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי מוכר נייר בלבד, ונייר יש בו אונאה כשאר מטלטלים! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי רב כהנא, שאמר שאין אונאה לפרוטות, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש אונאה לפרוטות. שהרי ודאי שמוכר את הנייר הזה בפרוטות בלבד. ולענין הקדשות שאין בהם אונאה אמר קרא [הכתוב] "אחיו" (שם), לומר: דווקא אחיוולא הקדש.

מתקיף לה [מקשה עליה] על ראיה זו רבה בר ממל: כל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "ידו" האם ידו ממש הוא, ולא בדרך השאלה? אלא מעתה דכתיב מצאנו כתוב] "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כו), הכי נמי [כך גם כן] תפרש שכל ארעא בידיה הוה נקיט לה [הארץ בידו היה מחזיק אותה]? אלא ודאי מפרש "מידו" — מרשותו, הכא נמי [כאן גם כן] תפרש מרשותו. ואם כן, ההוכחה שהוכחנו אין בה ממש!

ומקשים לצד שני: וכל היכא דכתיב [ובכל מקום שנאמר] "ידו" האם לאו [לא] ידו ממש הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר "אם המצא תמצא בידו הגניבה" (שמות כב, ג) אין לי שהגנב משלם כפל אלא כשנמצאה הגניבה בידו ממש, ואולם אם נמצאה בגגו, או חצירו, או קרפיפו (חצר אחורית) מנין שאף הוא משלם כפל? — תלמוד לומר: "אם המצא תמצא", שכפילות הלשון מלמדת תמצא מכל מקום.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "אם המצא תמצא", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] "ידו" הכוונה לידו ממש! ותו, תניא [ועוד, שנויה ברייתא] כעין זו: ממה שנאמר לגבי גט "ונתן בידה" (דברים כד, א) אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר "ונתן"מכל מקום. ואף כאן נדייק: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "ונתן", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] "ידו", הכוונה לידו ממש.

ומשום כך יש לדחות את קושיית רבה בר ממל, ולומר: אכן כל "ידו" שבכתוב, יש לפרשו כי ידו ממש הוא, ושאני התם [ושונה שם] בכתוב "ויקח כל ארצו מידו" דליכא למימר הכי [שאין אפשרות לומר כך] אלא עלינו להבין שמשמעה: ברשותו.

ב בעי [שאל] ר' זירא: שכירות יש לו אונאה, או אין בה אונאה? שאם נשכר אדם לעבודה בפחות או יותר מן המחיר המקובל, האם יש בכך משום אונאה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי "ממכר" אמר רחמנא [אמרה תורה]אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? אמר ליה [לו] אביי: מי כתיב [האם נאמר] בתורה "ממכר לעולם"? "ממכר" סתמא כתיב [סתם כתוב]. והאי נמי [וזו, השכירות, גם כן] ביומיה [ביומה] הרי כמכירה היא, שהרי השכירות היא מכירת דבר (חפץ או אדם) לזמן מוגבל, ויש בה אונאה כבכל מכירה.

בעי [שאל] רבא: חטין וזרען בקרקע, מהו דינן? יש להן אונאה, או אין להן אונאה? וצדדי השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להן אונאה. שהרי הן עצמן מטלטלים, או דלמא בטלינהו על גב ארעא [שמא בטלן לגבי הקרקע] ודינן כקרקע?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר איהו [הוא], האריס, או הפועל: שדאי [הטלתי, זרעתי], בה שיתא [ששה קבים], ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [הטיל, זרע] בה אלא חמשה קבים, ואולם במקרה כזה האמר [הרי אמר] רבא עצמו: כל דבר שיש בו אונאה שבמדה, ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאהחוזר. שדין אונאה ששיעורו בשתות, וכן שאר הפרטים שבו, הם רק כשיש טעות בערכם של דברים, אבל כאשר יש הבדל במידות, שהן מוגדרות וברורות, אין הגבלות דיני אונאה חלות שם, ולכן בקרקעות אם היתה טעות במדה — חוזר.

אלא המקרה היה שאמר איהו [הוא], האריס: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה כדאבעי [כמה שהיה נחוץ] לה, ולא נקב במדה מסויימת, ואיגלאי מילתא [והתברר הדבר] שלא שדא [הטיל, זרע] בה כדאבעי [כראוי] לה, האם יש להם אונאה או אין להם אונאה? ואז אפשר לשאול האם כמאן דשדי בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע]?

ובאותו מקרה: אם היתה הודאה במקצת, האם נשבעין עליהן, או אין נשבעין עליהן? ואף כאן השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ודינן כמטלטלין ונשבעין עליהן, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע] ואין נשבעין עליהן, כפי שאין נשבעים בכלל על תביעות שבקרקעות!

ושאלה אחרת בנושא זה: האם הקרבת עומר, מתירן באכילה, שכן כל תבואה שצמחה לפני העומר (ט"ז בניסן) הקרבת העומר מתירה אותה באכילה. וזו שלא צמחה עוד, אסורה עד להבאת העומר בשנה הבאה, או אין עומר מתירן? על כך שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאשרוש [אם מדובר פה בחטים שכבר השרישו] — הלא כבר תנינא [שנינו] הלכה בענין זה! אי [אם] שלא אשרוש [השרישו] הלא גם כן תנינא [שנינו]. דתנן כן שנינו במשנה]: כל התבואות, אם השרישו קודם לזמן העומרעומר מתירן באכילה כאשר יבוא לקצרן, ואם לאו [לא], שהשרישו אחרי הנפת העומר — אסורין (משום "חדש"), עד שיבא עומר הבא! ואם כן מה מקום לשאלה זו של רבא?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן כזה: דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותם, וזרע אותם] קודם לעומר, ואתא ליה [ובא לו] העומר, וחליף עילוייהו [וחלף, עבר עליהם], ולא אשרוש [השרישו] קודם לעומר,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר