שמע מינה [למד מכאן], כי חומשו כמותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

א אמר רבא: גבי [אצל] גזל כתיב [נאמר] "והשיב את הגזילה אשר גזל...וחמשתיו יסף עליו" (ויקרא ה, כג–כד). ותנן [ושנינו במשנה]: נתן לו לנגזל את הקרן, ונשבע לו במרמה על החומש, שטען שכבר נתן לו, והתברר שלא נתן — הרי זה מוסיף חומש על החומש כדין מי שנפטר מחובו על ידי שבועת שקר. וכן אם כפר בחומש זה ונשבע, מוסיף עליו עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה, ששוב אין כאן דבר שיש בו מקום לתביעה בבית דין.

וכן גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר]: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו" (שם כב, יד). ותנן [ושנינו במשנה]: האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש; אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך שמן של תרומה על בשרו, אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה — משלם חומשה וחומשא דחומשא [וחומש של חומש]. שאם חזר ואכל אותו חומש, משלם אותו ומוסיף עליו חומש, נמצא שאף בתרומה, החומש נעשה כקרן לענין תוספת חומש עליו. ואילו גבי [אצל] מעשר שני לא מכתב כתיב [נאמר] הדבר בתורה, ולא מיתנא תנא [שנוי] במשנה ולא איבעויי איבעיא לן [נשאל לנו] על ידי האמוראים].

ועוד בעיה: גבי [אצל] הקדש כתיב [נאמר]: "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (שם כז, טו). ותנן [ושנינו במשנה]: הפודה את הקדשו שהוא עצמו הקדיש — מוסיף חומש. הרי חומשא תנן [חומש עצמו שנינו], חומשא דחומשא [חומש על חומש] לא תנן [שנינו]. מאי [מה דינו ]? וצדדי השאלה: גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר] "ויסף", גבי [אצל] קדש נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] "ויסף", ואם כן צריך להוסיף גם בהקדש חומש על חומש,

או דלמא [שמא] גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר] "ויסף", ואת ההלכה בענין חומש לחומש למדים כך: אי שקלת ליה [אם לוקח אתה את] הוי"ו של המלה "ויסף", ושדית ליה [ואתה מטיל, מוסיף אותו] על המלה "חמשיתו", הוה ליה [הרי הוא] נקרא כאילו היה כתוב "חמישיתיו" (בעצם "חמישיתוו" והו"ו הכפולה נקראת איפוא כסימן ריבוי) כמו בגזל, ואולם גבי [אצל] הקדש כתיב [נאמר] רק "ויסף חמישית". ואם כן אף על גב דכי שקלת ליה [אף על פי שאם תיקח] את הוי"ו של ה"ויסף", ושדית ליה [ותטיל אותו] על המלה חמישית, סוף סוף הוה ליה [הרי הוא] נקרא רק "חמשתו" בלשון יחיד, ולא "חמישיתיו", ואם כן מה הדין?

ומציעים: ותיפוק ליה [ותצא לו, תיפתר הבעיה] מטעם אחר: דהוה ליה [שהריהו נעשה] כהקדש שני. שכן בכל מקום, אם היה לו דבר של הקדש, וחילל אותו על דבר אחר, אף שהשני נתפס כקדושה, הריהו הקדש שני, ואין בו כל דיני הקדש. ואמר ר' יהושע בן לוי: על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש! אמר ליה [לו] רב פפי לרבינא: הכי [כך] אמר רבא: חומש כתחילת הקדש דמי [נחשב], ולא כהקדש שני.

ושואלים: אם כן מאי הוה עלה [מה היה עליה], על שאלה זו? אמר רב טביומי משמיה [משמו] של אביי: אמר קרא [הכתוב] "ויסף חמישית כסף ערכך" (שם), מקיש (משווה) הכתוב את חומשו לכסף ערכו. מה על כסף ערכו שהוא ממיני ההקדש, מוסיף חומש — אף על כסף חומשו נמי [גם כן] מוסיף חומש. ונפתרה איפוא שאלתו של רבא.

ב גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו, אמר ר' יהושע בן לוי: על הקדש ראשון — מוסיף חומש, ועל הקדש שני אין מוסיף חומש. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע בן לוי — לפי שאמר קרא [הכתוב] "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך" (שם), יש לדייק בלשון: המקדיש, ולא המתפיס. שרק בהקדש הראשון קיים דין זה, אבל לא כשמתפיס בהקדש זה דבר אחר.

מסופר: תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' אלעזר, נאמר: "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך" (שם כז), מה בהמה טמאה מיוחדת, שתחילתה הקדש, וכולה לשמים, שהרי לאחר שהוקדשה, אין בה כל הנאה עוד לבעלים או לאחרים, ומועלין בה, אף כל שתחילתה הקדש, וכולה לשמים — מועלין בה.

אמר ליה [אמר לו] ר' אלעזר לתנא [לחוזר המשניות]: בשלמא [נניח] מה שנאמר שם בברייתא: כולה לשמים — הרי זה בא למעוטי [למעט] קדשים קלים (כגון שלמים), כיון דאית להו [שיש להם] לבעלים חלק בגוייהו [בהם] שהרי הם אוכלים מהם, לכן לית בהו [אין בהם] מעילה. אלא מה שאמר "תחילת הקדש" למעוטי מאי [למעט את מה]? וכי תחילת הקדש הוא דאית ביה [שיש בו] מעילה, ואילו סוף הקדש לית ביה [אין בו] מעילה?! והרי הקדש גמור הוא! דלמא [שמא] לענין חומש קאמרת [אומר אתה], וכדברי ר' יהושע בן לוי, שהכוונה איננה לענין מעילה ממש, אלא לגבי דין החומש, אם חייבים להוסיף בפדיונו? אמר ליה [לו]: אין, הכי קאמינא [כן, כך אמרתי], כלומר, זו היא באמת כוונת הדברים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא, לגבי אותה ברייתא: וכי בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא [ישנה],