אבל הכא [כאן] כשאומר לו על מנת שאין לו אונאה מי ידע דמחיל [האם יודע הוא בבירור שתהא אונאה שמוחל]? שהרי הוא סבור שמא אין כאן הונאה.

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לשיטת ר' מאיר הם, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם], אלא שודאי קא עקר [הוא עוקר] דבר מן התורה בתנאי מפורש, אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי [כאן מי יאמר שהוא עוקר דבר], הלא יתכן שלא תהיה הונאה, ואם כן לא נעקר דבר.

אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] ממר שמואל עצמו: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" — אין לו עליו אונאה, שהוא יכול לוותר על האונאה שרימהו חבירו. ואולם אם אמר לשון כללית "על מנת שאין בו אונאה" — הרי יש בו אונאה לפי שאינו יכול לבטל את דין התורה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: הנושא והנותן באמנה (הסכמי אמנה) שעושה מסחר עבור חבירו לפי הסכם מראש שיקבל אחוז מסויים כרווח, או האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" — באלה אין לו עליו אונאה. ומעתה לרב שאמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לדעת ר' יהודה, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

אמר אביי: מכאן מחוורתא [מחוור, ברור] כי רב אמר כשיטת ר' מאיר, ושמואל אמר כשיטת ר' יהודה. וברייתא זו כשיטת ר' יהודה.

רבא אמר: לא קשיא [אינו קשה]; כאן — בסתם, כאן — במפרש. שאם אומר סתם "אין לך עלי אונאה" — יש לו דין אחר, ואם מפרש שיש בדבר זה אונאה — יש בו דין אחר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: במה דברים אמורים — בסתם, אבל במפרש, כגון מוכר שאמר ללוקח (קונה) חפץ זה שאני מוכר לך במאתים דינרים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה (מאה דינרים), ובכל זאת אני מוכר לך אותו במאתים על מנת שאין לך עלי אונאה — במקרה זה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים דינרים על מנת שאין לך עלי אונאה — אין לו עליו אונאה. ואם כן כשהדבר מפורש — בזה מסכימים הכל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנושא והנותן באמנה, הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה (כדי שוויו). אלא, או זה וזה באמנה, או זה וזה בשוה.

ונותן לו בעל הכספים לאיש שעובד עבורו שכר כתף (סבל), שכר גמל, שכר פונדק שהוציא תוך כדי קניית הסחורה. שכר עצמו עבור טרחתו של העוסק — אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם (מלא).

ושואלים: שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה [מהיכן נותן לו] הלא עדיין לא שילם לו? ומשיבים: אמר רב פפא: כאן מדובר בצדרויי דיהבי [במוכרי בגדים זולים] שיש להם שכר קצוב של ארבע למאה עבור המכירה, ואחוז זה נחשב כשכר טרחתו של העוסק.

א משנה כמה תהא המטבע של סלע חסירה על ידי שחיקה ושימוש ולא יהא בה אונאה אלא תיחשב כמטבע כשרה? ר' מאיר אומר: ארבע איסרות (איסרים) לסלע, פחת של איסר לדינר, שהוא אחד מעשרים וארבע בו. ור' יהודה אומר: הפחת המותר הוא ארבע פונדיונות (פונדיונים), פונדיון לדינר שהוא פחת של אחד משנים עשר בו. ור' שמעון אומר: