סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

אמרי ליה [אמרתי לו]: לא. אמר לי: ליהוו הנך זוזי [יהיו זוזים אלה] בפקדון גבך [אצלך], דהא חשכה [שהרי חשך] לי ולא אוכל להביאם הביתה עד שבת. אמרי ליה [לו]: הא ביתא קמך [הרי הבית לפניך]. אותבינהו בביתא ואיגנוב [הניחם בבית ונגנבו]. אתא לקמיה [בא אותו אדם לפני] רבא לתבוע שיחזירו לו את הכסף. אמר ליה [לו]: כל ביטוי כמו "הא ביתא קמך" ["הרי הבית לפניך"], לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר ששומר שכר דלא הוי [איננו], אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו]. אמר רבינא: אמרי ליה [אמרתי לו] לרב טבות: והא אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: איבעי ליה לקבולי עליה [היה צריך לקבל עליו] "מי שפרע". ואמר לי רב טבות: לא היו דברים מעולם. כלומר, מעולם לא היה מעשה כזה.

א שנינו במשנה שר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. תניא [שנוייה ברייתא]: אמר ר' שמעון: אימתי הדין כן — בזמן שהכסף והפירות ביד המוכר. אבל כאשר הכסף ביד המוכר ופירות ביד הלוקחאינו יכול לחזור בו מפני שכספו בידו. ותוהים: "בידו"?! הלא ביד המוכר הוא. אלא יש לתקן ולומר: מפני שדמי כספו בידו.

ושואלים: אם כך, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי נעשתה כאן משיכה! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שהיתה עלייה (קומה עליונה של בית) של הלוקח מושכרת ביד המוכר, ושם היו הפירות מאוחסנים. ומסבירים: טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] ענין זה שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. הכא ברשותיה [כאן ברשותו] של הלוקח נינהו [הם], אי נפלה [אם תיפול] דליקה באונסאיהו טרח ומייתי לה [הוא יטרח ויביא אותה, את תבואתו].

מסופר: ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא [אדם אחד נתן כסף עבור יין]. לסוף [לבסוף] שמע דקא בעי למנסביה דבי פרזק רופילא [שרוצים לקחת אותו מבית פרזק שר הצבא]. אמר ליה [לו] לבעל היין: הב [תן] לי זוזי [את כספי], לא בעינא חמרא [איננו רוצה יין]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב חסדא, אמר ליה [לו]: כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, ולכן, כיון שהקונה עדיין לא משך את היין — רשאי הוא לחזור בו.

ב משנה האונאה, מהו השיעור שאם טעה או הוטעה בו במקח יכול לטעון שרימו אותו? — הרי זה כשהיה ההבדל ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ולפי החשבון הוא שתות (ששית) למקח. וזה שרומה והוטעה עד מתי מותר לו להחזיר? עד כדי הזמן שיראה לתגר (סוחר) או לקרובו המבין יותר ממנו בטיב ובמחיר. אבל אינו יכול לחזור לאחר זמן זה, שמן הסתם אף שרומה מחל כבר.

מסופר, הורה ר' טרפון בלוד: "האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח". ומששמעו זאת שמחו תגרי לוד, שעל ידי כך נעשה ביטול המקח דבר פחות מצוי. אמר להם: ואולם לדעתי כל היום מותר לחזור ולא רק כדי שיראה. אמרו לו תגרי לוד: אם כן, יניח לנו ר' טרפון במקומינו כפי שהיינו עד כה וחזרו לדברי חכמים לפסוק לפי שיטתם בכל נושא.

ג גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: רב אמר: בענין אונאה שתות מקח שנינו, שמחשבים את שיעור האונאה בשישית משווי החפץ, ולא מן הכסף ששולם. ושמואל אמר: שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, שאם היה ההבדל כדי שישית מהכסף ששולם הרי זו אונאה. ומסבירים את המחלוקת: כיצד? שוי שיתא בחמשא [דבר שהיה שוה ששה שמכר בחמישה], או שוי שיתא [דבר ששווה ששה] בשבעהכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שבתר [שאחר] המקח אזלינן [אנו] ואונאה הויא [היא זו]. כי פליגי [כאשר נחלקו] רב ושמואל היה זה כאשר מכר דבר שוי חמשא בשיתא [השווה חמישה בששה] ושוי דבר השווה] שבעה בשיתא [בששה]. והמחלוקת היא כיצד מחשבים.

לדעת שמואל שאמר: כי גם בתר [אחר] המעות אזלינן [אנו הולכים] אם כן אידי ואידי [זה וזה] אונאה הוי [הוא], שיש כאן הבדל של שישית לפי חשבון הכסף ששולם. ואילו לרב שאמר שבתר [אחר] שווי המקח אזלינן [אנחנו הולכים] הרי שוי חמשא בשיתא [שוה חמישה שמכר בששה] ביטול מקח הויא [הוא], שהרי הוא יותר מכדי הונאה (חמישית הערך). ואילו שוי [דבר השווה] שבעה בשיתא [בששה] הריהו פחות משתות, ואינו הונאה ומחילה הויא [הוא].

ושמואל אמר: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] מחילה וביטול מקח הרי זה היכא דליכא [במקום שאין] שתות משני צדדים, לא מצד הכסף ששולם ולא מצד ערך החפץ. אבל היכא דאיכא [במקום שיש] שתות אפילו מצד אחדאונאה הויא [הוא]. ומעתה מנסים להביא ראיות לשיטות.

תנן [שנינו במשנתנו]: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין [שקנה] דבר שוי [השווה] עשרים בעשרין וארבעה, ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, וכשמואל! ודוחים: לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרים.

ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בעיסקה זו — המוכר. אימא סיפא [אמור אם כן את סופה] של המשנה: עד מתי מותר להחזירבכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם זה אינו ברור מעצמו, הרי אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, שכיון שהחפץ בידו יכול להראותו מיד, אבל מוכרלעולם חוזר. שכיון שאין החפץ בידו אינו יכול להראותו, ורק כאשר יזדמן חפץ כעין זה יוכל לעמוד על מחירו. ולכן אם רומה — יכול לחזור לעולם.

אלא יש לחזור מן הפירוש הקודם, ולומר שמדובר באופן דזבין [שמכר] שוי [דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרין ותמניא [בעשרים ושמונה]. תנן [שנינו במשנה]: הורה ר' טרפון בלוד: "האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח". מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין שוי שיתסרי [שמכר דבר השווה שש עשרה] בעשרים וארבעה? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שליש מעות נמי [גם כן] שנינו, כשמואל, ודוחים:

לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בשיתסר [בששה עשר]. ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בזה — המוכר, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] אמר להם: כל היום מותר לחזור. והלא אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר. אלא כך יש לפרש: דזבין [שמכר] שווה עשרים וארבעה בתלתין ותרין [בשלושים ושתים].

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא שיטתו] של שמואל: מי שהוטל עליו (שרומה) ידו על העליונה. כיצד? מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה (רומה) כאן — לוקח, במקרה זה יד לוקח על העליונה, רצה הלוקח — אומר לו למוכר: תן לי מעותי שרצוני לבטל את המקח, או תן לי מה שאוניתני [שרימית אותי בו]. ואולם אם מכר לו

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר