|
⎯
טקסט הדףאלא משכון דנקיט למה ליה אלא לאו שמע מיניה מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו משמט בכולו ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא להך פלגא דלא נקיט עליה משכון ובהא קמיפלגי דרבן שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו הוא קונה לא מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל להך פלגא דנקיט עליה משכון מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה לזכרון דברים בעלמא רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר {ויקרא יט-לו} הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב מיתיבי ר' שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו תנאי היא דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד ואי ס''ד דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה היכי אמר ליה זיל הדר בך שאני התם דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו מאי טעמא מידע ידעי דעל אבוה סמך אי הכי אפילו התחילו במלאכה נמי התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו אמרו מימר אמר קמיה דאבוה וניחא ליה ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יכול פשיטא אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתייהו הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אי הכי אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי סלקא דעתך כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אמאי אין לו עליו אלא תרעומת כיון דמשכיה ממונא אית ליה גביה אלא לאו שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקר שומשמי הדרו בהו ואמרו ליה לית לן שומשמי שקול זוזך לא שקיל זוזיה איגנוב אתו לקמיה דרבא אמר ליה כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלית לא מבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי אמרו ליה רבנן לרבא והא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו הכי נמי אמר רב פפי אמר לי רבינא לדידי אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללא דעלמא לא הוי קא משני בדבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה והוה יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא אמר לי אית לך שומשמי לזבוני
⎯
רש"יאלא משכון דתפס. למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש: אינו משמט בכולו. כלומר אינו משמט כלל: מכלל דר' יהודה כו'. קושיא הוא: במאי דנקיטת זוזי הב להו. ואי לא מקבלת מי שפרע: ואידך. המותר: דברים נינהו. בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה: הין בכלל איפה. שההין י''ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע''ב לוגין: אלא שיהא הן שלך כו'. כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה כו'. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה: אבל אמרו חכמים כו'. סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה: תנאי היא. דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג: מעשה בר' יוחנן כו'. משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים: לא סמכא דעתייהו. על דברי הבן: מימר אמר קמיה. כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה: מי אמר רבי יוחנן הכי. דיש בדברים משום חסרון אמנה: יכול לחזור בו. וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב''ד לכופו: אלא. ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא: מודה ר' יוחנן במתנה מועטת. שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה: לבן לוי. כל לוי קרוי בן לוי: כור מעשר יש לך בידי. שעישרתי מפירותי ואתננו לך: תרומת מעשר. שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר: משום הכי רשאי. שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה: אין לו עליו. אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה: אלא תרעומת. שהבטיחו בתוחלת נכזבה: אלא ש''מ בדלא נטלו. ויש בדברים משום חסרון אמנה: אפילו שומר חנם נמי לא הוי. ואפילו פשעו בשמירתן פטורין: והא בעי לקבולי כו'. ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה: הכי נמי. או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע: בדידי הוה עובדא. אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:
⎯
תוספותמודה רבי. יוחנן במתנה מועטת. ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת: וחזר והפקידו אצלו. ה''מ למפרך אי הכי מאי למימרא אלא דבלאו הכי פריך שפיר מסיפא: אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי. והא דאמר בפרק האומנין (לקמן דף פ:) טול שלך והבא מעות שומר חנם היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא''ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר: כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו'. והא דאמר בפרק הפרה (ב''ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר' אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י''ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע''ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי: +
רבינו חננאלוקיימא לן כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה איתמר דברים בלא מעות רב אמר החוזר בו אין בו משום מחוסר אמנה ורבי וחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה. ומותבינן לרב מדר' יוסי דאמר הן שלך ולאו שלך צדק. ופריק אביי ההוא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. תוב איתבינן עליה הא דתניא ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'. ופרקי' תנאי היא יש תנא שאמ' דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה והוא ר' יוחנן בן מתיה ופשוטה היא. ולא עמדה כתנאי וקיימא לן כר' יוחנן. ומקשי' ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזו' בו ופרקי' התם במתנה מרובה משום דלא סמכה דעתי' דמקבל ולפיכך אין בה משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת דסמכה דעתיה התם אמר יוחנן דאית בה משום מחוסר אמנה וכל שכן במשא ובמתן דודאי סמכה דעתיה יש בו משום מחוסר אמנה דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר וכו' דקני ואי הדר ביה הוה מחוסר אמנה ולא מצית למימר זה כשמשכו הבן לוי לזה כור של חטי' וחזר בן לוי והפקידו אצלו דתני סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי משכו קנאו וממונא אית ליה גביה אלא בדלא משכו ש"מ: +
רמב"ןלר' יוחנן ודאי תנאי היא. פי' דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר ת"ק כלל כלל וכדר' יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפי' כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפוס ליה וכדאמרי' לרב דכיון דקאמר ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפא דמ"ש דבפלגא בעי משכון ופלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בענמא תפוס ליה: ההוא גברא דיהב זוזי השומשמי וכו' אמרו ליה תא שקיל זוזך וכו', אסיקנא דהאי מעשה לא הוה מעולם ולא אתברר בגמרא למסקנא מאי דיניה ואסכימו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו הגדול ר' יצחק בן אלפאסי ז"ל דרב פפא ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבכי ההוא מעשה מוכר מחייב באחריותן דכהלואה נינהו גביה דהא להכי יהבינהו ניהליה וכל אימת דלא קביל עליה מי שפרע לאו כל כמיניה דלימא ליה שקול זוזך דלא בעינא לאתחיובי בהו ומקבילנא עלי מי שפרע דעד דקביל עליה ברשותיה קימי הילכך אי איתניסו משלם ואע"ג דמשלם כיון דאינו מעמיד לו מקח מקבל עליה מי שפרע. +
רשב"אהא דמותבינן לרב מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מה תלמוד לומר הין צדק וכו' אלא שיהא הין שלך צדק. איכא למידק, דההיא אפילו לר' יוחנן קשיא, דאלו לר' יוחנן דברים אין בהן לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא, ואלו לר' יוסי בר' יהודה קאי נמי בעשה, תירץ הראב"ד ז"ל, דהכי קא מותבינן, בשלמא לר' יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר, אבל לרב ודאי קשיא, דאפילו עשה נמי אית בה. ופריק אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה, דההיא דר' יוסי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאמר. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל טעמיה דאביי בהלכות, לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לר' יוחנן איתיה. הא דפריק רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה. לאו למימרא דבמכר לית בה משום מחוסר אמנה, אלא לרבותא בעלמא נקט ליה לרב פפא מתנה, לומר דאפילו במתנה דפירש ר' יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו, מודה הוא דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת, אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה, בין במכר מעט בין במכר רב, כך נראה לי. ובתוספות פירשו, דהכי קאמר, מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת היא. בההוא מעשה דשומשמי. אסיקנא דלאו הכין הוה מעשה כדסבירא ליה מעיקרא, דהא דאמרינן אמרו ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע וכו' לא היו דברים מעולם, ולא אתברר בגמ' עובדא כי ההוא מאי דיניה, וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות משמיה דרב האי גאון ז"ל, דרב פפי ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו, ולומר, דבכי ההוא מעשה, מוכר מיחייב באחריותן, דכהלואה נינהו גביה, דהא לאנפוקינון יהבינון ניהליה לוקח למוכר להנהו זוזי, ועד דמקבל עליה מי שפרע, לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ליה ללוקח תא שקול זוזך, אלא ברשותיה קיימי, ואי איתניסו איתניסו ליה, ואע"ג דמשלם, מקבל עליה מי שפרע, דהא אינו מעמיד לו מקח. ומכל מקום אם קבל עליו מי שפרע ונאנסו לאחר מכאן, נראה מלשון הרב דנאנסו לבעל המעות, ומסתברא דוקא כשהמעות שנתן לו עדיין בעין ולא הוציאם, דכיון שקבל עליו זה מי שפרע, הרי המעות אלו ברשות הבעלים, אבל אם הוציאם כבר, אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר, דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך, עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו. או לתוך חיקו, בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פרק הזורק (גיטין עח, ב). גבי וכן לענין החוב, דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי והפטר, אי נמי באומר לו זרוק לי בתורת גיטין. אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב (ד"ה ההוא) דאי קביל עליה מי שפרע, אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור. אבל בתוספות (לעיל בבא מציעא מג, א ד"ה מאי איריא ובסוגיין בד"ה אלא) אמרו, דמעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוו הלואה גביה, ושואל נמי לא הוי עלייהו דדייקי לה מדאמרינן לעיל (בבא מציעא מח, א) נתנה לספר מעל והא בעי ממשך תספורת וכו', ואי סלקא דעתך לוקח להוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה, אפילו לא הוציא נמי לימעול, וכאותה שאמרו לעיל בפרק המפקיד (בבא מציעא מג, א) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי, ונתנה לספר ולספן ולכל אומניות נמי לימעול, אלא שמע מינה שאינו ביד המוכר לא מלוה ושואל נמי לא הוי עלייהו, והילכך מוכר אינו חייב באחריות דמי מקח שבידו, אלא בגנבה ואבדה, דומיא דההיא (שם) דמפקיד מעות אצל השלחני, וכרב נחמן דאמר נאנסו לא, וקיימא לן כוותיה, מיהו בגנבה ואבדה חייב כי התם, הואיל ונהנה מהנה, וכדאמר רב נחמן התם, ואליבא דידיה הוא דמסייעינן הכא לריש לקיש ממתניתין דבלן. +
המאיריגמרו המקח ביניהם בדברים לבד חוזרים לכשירצו ומ"מ יש בחזרתם חסרון אמנה אלא שחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו בחבוריהם דוקא שלא נשתנה השער וחזר לו אבל חזר בו מחמת שנוי השער ויוקר שלו אין כאן חסרון אמנה וראיה לדבריהם ממה שאמרו באיזהו נשך שלדעת ר' שמעון שאמר מעות קונות דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא קנה אלא שמקבל מי שפרע ומדר' שמעון נשמע לדעת מעות אינם קונות שכל שנשתנה השער קלש האיסור וכל שבדברים יש בהם חסרון אמנה בנשתנה השער אין בו חסרון אמנה וכן ראיה לדבריהם מדין נסכא האמור למעלה שאף בדברים ומשכון הואיל ומשכון כמי שאינו ואין שם אלא דברים הותרה חזרתן ולא הוזכר שם חסרון אמנה אחר שנתיקר ורוב פוסקים כתבוה אף בנשתנה השער וראיה לדבריהם גם כן משמועה שבסוף איזהו נשך בההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה שאפילו בתרי תרעי הצריכו למי שפרע וחסרון אמנה לענין דברים הוא כמי שפרע לדברים ומעות ומעשה נסכא לא בא אלא ללמד עקר הדין וכן ראיה שהרי במתנה יש בצדדין שבה חסרון אמנה כמו שיתבאר בסמוך ומתנה ודאי בנשתנה השער היא שמא כשרצה ליתן היה סבור בו שישמשנו ובסוף לא הנאהו שמושו או כל כיוצא בזה: אמר לחברו ליתן לו מתנה וחוזר בו אף בזה יש בה חסרון אמנה ודוקא במתנה מועטת שדעת המקבל סומכת עליו אבל במתנה מרובה הואיל ואין דעתו סומכת אין בה חסרון אמנה ומ"מ אם בשעה שאומר לו ליתן יש בלבו שלא ליתן יש כאן זילותא ומדה מגונה ואף התורה רמזה פחותות מדה זו הין צדק שיהא הן שלך צדק שלא תדבר אחת בפה ואחת בלב והוא שאמרו בתלמוד המערב נתן מתנה לחברו ובקש לחזור מותר בשעה שאומרה צריך שיאמרה בדעת גמורה וכן יראה מתלמוד המערב שאף במה שאין בו חסרון אמנה אם הותנה לעני יש בחזרתו כיעור שהעניים מתוך שעיניהם נשואות לבעלי צדקה סומכים הם על כל מה שנאמר להם ונמצא מחליש את דעתם ומדכא את רוחם והוא שאמרו בתלמוד המערב רב מפקיד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוה מסכן הב ליה מיד ואי הוה עתיר אימלך תנינות ואע"פ שזה החכם רוצה לומר רב אמרה כשמועה עצמו ואין הלכה כמותו מ"מ למדנו הימנה לענין מתנה מרובה ובמכר מיהא אין לחלק בין דעתו סומכת לאין דעתו סומכת שכל שנמכר ודאי דעתו של אדם סומכת: התנה איזה דבר ויש לזה המתנה אדון וגביר עליו עד שאין דעת המקבל סומכת עד שידעו רוח המושל עליו ורצונו הרי זה יכול לחזור ואם נראין הדברים שהיה לזה להעלות על דעתו שכבר נתרצה המושל עליו בכך אסור מעשה היה באחד מחכמיהם שאמר לבנו לשכור לו פועלים הלך ופסק להם מזונות כשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובה אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית שעד שלא התחילו במלאכה לא היתה דעתם סומכת שיתרצה האב בתנאי הבן ואם התחילו במלאכה כבר עלה על דעתם שנתרצה האב והיה שם חסרון אמנה ומ"מ דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם אע"פ שלא הוציאו בפה היו מקיימים כמו שגמרו בלבם והוא שאמרו ב"ב פ"ח א' דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא: השביעית משמטת את המלוה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המלוה את חברו על המשכון אין זה משמט שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא חצי החוב אינו משמט אלא שמ"מ יש לך לחזר אחר דבריו כדי ללמוד ממנו דין אחר והוא שיש לך לשאול היאך עלה על דעתו לומר שבמשכון שוה דינר יגבה חוב מאה מנה אלא שנראה הטעם הואיל ואלו בא בעל משכון לפדותו בשוויו הרי זה אומר לו או תן כל מה שיש לי עליו או הנח משכונך וצא ולמדנו שאין הלה יכול לומר לו הואיל ומשכונך אינו שוה אלא סלע שגוף המשכון אינו קנוי אי אפשר להיות לך עליו יתר משוויו והרי לך שוויו והשאר עלי מלוה אלא הרי זה אומר יהא המשכון בידי עד שתפרע כל מה שיש לי עליו וכן הדין במי שהלוה על המשכון בכדי שוויו ונתקלקל באונס והלה אומר הואיל ונתקלקל החזירהו בשוויו והשאר חוב עלי וכבר חלקו רבים על מעשה ולמדתיה מכאן: תרומת מעשר כבר ביארנו שהיא ניטלת שלא מן המוקף אפילו היה זה במדינה אחת וזה במדינה אחרת ומ"מ דוקא בשהוא שלו לגמרי אבל אם אמר ישראל לבן לוי יש לך בידי מעשר אינו רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר שהרי הישראל יכול לחזור בו ואם נתנו ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואפשר שימצא שיאכל טבלים ואם נתנו לו וחזר והפקידו אצלו הרי הוא שלו ומפריש ממנו על מקום אחר: זה שנתן מעות על הפירות ונתיקרו וחזר המוכר במקחו וקבל עליו מי שפרע ואמר להלה בא וטול מעותיך הרי נסתלק מעליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חנם וכל שאבדו אף בפשיעה פטור אא"כ בא בפשיעה הנקראת היזק בידים לא קבל עליו מי שפרע אע"פ שאמר ללוקח בא וטול מעותיך הרי הן עדין באחריותו שהרי זה מעכב בדין שלא ליטלם עד שיקבל עליו הלה מי שפרע והם הרי עדין אצלו כהלואה גמורה שהרי כשקבל המעות קבלם להיות משמרם ברשותו לגמרי להשתמש בהם כשלו וחייב אף באונסין ואם חזר הלוקח ועל חזרתו אמר לו המוכר אחר שאתה חוזר בא וטול מעותיך נסתלק אחריותו מיד אע"פ שלא קבל עליו הלוקח עדין מי שפרע ומ"מ יש אומרים דוקא מאחריות אונס וגנבה אבל מ"מ נעשה הוא שומר חנם עדין להתחייב בפשיעה זהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים: וגדולי המפרשים חולקין לומר שכל שאמר בא וטול מעותיך אפילו חזר המוכר ולא קבל עדין מי שפרע נסתלק אחריותו שהרי על כרחו הניחם בביתו והוא לא רצה ליטלם והרי הוא מזומן לקבל מי שפרע כל זמן שירצה והלא אף בהלואה עצמה אם אמר לוה טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטלם כתבו גדולי המפרשים שנסתלק הלה מאחריותם ויש מצטרפין לדעת ראשון אלא שחולקין לומר שאף בחזר לוקח ואמר המוכר טול מעותיך חייב באחריותן עד שיקבל מי שפרע אנן סהדי שאין דעתו להוציא המעות מתחת ידו עד שיקבל עליו מי שפרע: +
תוספות רי"דהכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישר' שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' מש"ה רשאי כו' קשיא לי ואפי' אי לא מצי למיהדר ביה והא אכתי לא זכה לי' בן לוי ולא ברשותי' קאי והו"ל [כתורם] שלא מן המוקף ומ"ש האי ממאי דאמרי' בשילהו פ' כל גט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר ומקשה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא אעפ"י שהבטיחו והודיעו מדתו אסור לעשותו תרומת מעשר על מקום [אחר] כיון דלא זכי בי' ולא בא ברשותו והכא היכי שרי ר' יוחנן לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ולומר תשעה כורין שיש לי מעשר יהו מתוקנים על אותו כור שיש לי שם שיהא אותו כור תרומת מעשר על אלו אינו רשאי דכיון שלא זכה בו ואינו ברשותו זה נקרא שלא מן המוקף ואנו חוששין שמא באותה שעה שהוא קורא עליו שם תרומה אינו בעולם ונאבד ואין בדבריו כלום ונמצא אוכל את שלא שהן טבל גמור ור' יוחנן שהתיר ואמר רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר לאו בכה"ג קאמר שיאמר זה יהא תרומה על אותו אלא כך יאמר הכור הזה שאמר ישראל זה ליתן לי יהא תרומה על תשעה כורין שיש לי לכשיבא לידי ואפרישנו ואקבענו תרומה ולא אמר שיהא תרומה מיד אלא לכשיבא לידו כדאמרי' התם שני לוגין שאני עתיד להפריש הוי הם תרומה שסומך על אותה ההפרשה העתיד לעשות ושותה ולכשיפריש הוי מתוקנים למפרע ה"נ הכא כיון שאסור ישראל לשנות דיבורו ולחזור סומך עליו הלוי שיתנהו לו ומתקן פירותיו בכור זה בענין זה שיאמר לכשיבא לידו יהא תרומה על אלו התשעה כורין אבל לומר עליו יהא תרומה על אלו בכל מקום שהוא עומד אסור כיון שאינו ברשותו ולא חייל עלי' שם תרומה כלל התם במלתי' דרב אשי אין לפרש כך שמא יעשנו לכשיבא לידו שהרי ישראל אומר לו הילך דמיו שאינו נותן לו המעשר ואפ"ה אומר חוששין שמא עשאו תרומת מעשר ש"מ דהתם מיירי שיאמר כל מקום שהוא יהא תרומה על אלו ומש"ה אמר רב אשי דאינו רשאי לעשותו דשמא באותה שעה אינו בעין ונמצאו דבריו בטלין והכי מיירינן שיעשנו תורמת מעשר על תנאי זה שיאמ' לכשיבא לידי יהא תרומה על אלו וסמכינן על דיבורו שיתנהו לו ולא יחזור בו ומש"ה דבריו קיימין: +
שיטה מקובצתרבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה. רש"י פירש טעם במלוה על המשכון אינו משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש אך לא יתיישב הכא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה דמה בכך מכל מקום קרינא לא יגוש באידך פלגא. ויש לומר דמלוה על המשכון אינו משמט כדדריש בספרי את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. ורבי שמעון בן גמליאל דסבר כנגד כולו הוא קונה במלוה על המשכון נמי ואינו שוה אלא פלגא חשוב כשל אחיך בידך. ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא לדמויי מלוה על המשכון שאינו שוה אלא פלגא לערבון של מטלטלין דילמא מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דאינו משמט אף שלא כנגד המשכון משום דמדמה ליה לערבון דקרקע דקונה הכל אבל בערבון דמטלטלין לכולי עלמא כנגדו הוא קונה. ויש לומר דלא דמי למכר קרקע דקרקע שוה אלף זוז נקנית בקנין שוה פרוטה ולכך כי פרע חצי דמיה על מנת להשלים הפרעון קנה הכל ולהכי אין לדמות לזה מלוה על המשכון. ועוד דמלוה על המשכון לא קני ליה בשעת הלואתו ואפילו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק יכול לפדותו כשירצה ואין לדמותו למכר קרקע דקנה הכל לגמרי אלא לערבון של מטלטלין דלא קנה אפילו כנגדו אלא לגבי מי שפרע. ובפרק השולח מוקי טעמא דאינו משמט משום דקני למשכון כדרבי יצחק. וקשיא דאימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בסוף האומנין והכא משכנו בשעת הלואה מדקתני המלוה על המשכון דכהאי גוונא אמרינן בסוף והא הלוהו על המשכון קתני וגם מדקאמר לזכרון דברים בעלמא ושלא בשעת הלואה הכל שקיל לגוביינא. ויש לומר דהכי פירושו התם כיון דקני משכון כדרבי יצחק שלא בשעת הלואה אם כן גם בשעת הלואה מקרי של אחיך בידך. מצאתי בתוספות מכתיבת יד. לימא כתנאי המלוה על המשכון וכו' השתא מדמה ערבון דמקח וממכר למשכון דלגבי מלוה דכי היכי דערבון שאינו שוה אלא חציה קונה כנגד כולו משכון נמי שאינו שוה אלא פלגא קונה כנגד כל החוב דדרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתה דהיינו של אחיך בידך ומפרש בפרק השולח דאין שביעית משמטתו משום דבעל חוב קונה משכון פירוש כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולכך אפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבוד המשכון ליחשב של אחיך בידך ולהכי חשיב ליה למשכון כמו ערבון של ענין מקח וממכר שקונה החוב הנשאר על ידי המשכון ואף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב. ומיהו יש תימה היאך מדמה אותם התלמור דכיון דמלוה על המשכון אינו קונה אותו כשמשכנו בשעת הלואתו ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא אין לומר בו כנגד כולו הוא קונה כמו בקרקע אלא כמו במטלטלין לענין מי שפרע דאמרינן לעיל דלא קני ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שהוא קונה משכון כיון שאינו קונה לגמרי שהרי יכול לדמותו אין לדמותו לכנגד כולו דמכר קרקע. ועוד דאפילו היה קונה לגמרי ולא היה לוה יכול לפדותו אלא מדעת מלוה אין ראוי לומר בו כנגד כולו הוא קונה לענין שמטה כמו במכר קרקע שהרי במכר קרקע בדין הוא שיהא קונה במקצת המעות כל הקרקע שהרי אם היה מקנה לו קרקע שוה אלף זוז בפרוטה ואינו עתיד ליתן לו יותר פשיטא שהיה קונה ומטעם זה יקנה גם כשעתיד לאחר הזמן ליתן המותר שבמה שנותן לאלתר מקנה לו הכל אבל לענין שמטת מלוה שעל המשכון ליכא כי האי טעמא. משאנץ. רב כהנא יהבו ליה זוזי אכתנא וכו'. אמר ליה במאי דתפיסת זיל הב להו. פירוש או קבל מי שפרע ומשום דרב כהנא לא מקבל לטותא דרבנן אמר ליה להדיא זיל הב ליה ואידך דברים הוא וכו'. יש מפרשים דאליבא דנפשיה אמר ליה דאלו לרבי יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אף על גב דאייקר והיינו דאמרינן עלה דאיתמר וכו' דאלמא בכי הא פליגי ורב לטעמיה קאמר. ואחרים פירשו דכל בתרי תרעי מודה רבי יוחנן וכעובדא דרב חייא בר יוסף דלעיל והכא רב לכולי עלמא אמר ליה ואפילו לרבי יוחנן. והא דאמרינן עלה דאיתמר וכו' נסחי איכא דגרסי איתמר וזה דעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה דדוקא כשנשתנה השער אמר רב שאין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה דכי אותביה לרב מדרבי יוסי בר יהודה ופריק אביי אליבא דרב ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פירש רש"י בשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עד כאן לשונו. וקשיא לי דאם כן כי אותביה ליה לרב מברייתא דרבי שמעון אמאי איתותב מינה ואמרינן תנאי היא לימא דההיא בשחזר בו בלא שינוי השער. ויש לומר משום דרישא מיירי אפילו בנשתנה השער לגבי מי שפרע וכדמוכח בעובדא דרבי חייא בר יוסף ודכותיה סיפא אף על פי שנשתנה השער. כן נראה לי. תו קשיא לי אמאי אצטריך אביי לומר שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב לוקמיה אפילו בשהיה פיו ולבו שוין בשעת אמירה וחוזר בו אחר כך בלא שינוי השער ויש לומר דקושטא דמילתא בעי לשנויי ליה והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. הריטב"א ז"ל. ולקמן אכתוב בזה בסייעתא דשמיא. מיתיבי רבי יוסי בר יהודה אומר. הוה מצי לאקשויי ממתניתין דשביעית דתנן והמקיים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע הא שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ניחא ליה להקשות מדרבי יוסי ברבי יהודה משום קרא ומההיא דטלית קונה דינר זהב נמי פריך משום דקתני בהדיא והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש ז"ל. והלא הין בכלל איפה. פירוש וכיון דכתב רחמנא איפה למה לי דכתב הין כיון דבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל דהו כל שכן להין שהוא שיעור מועט. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וכו' קשיא לי מה ראיה היא דשאני הכא שאינו יכול לעמוד בדיבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו והא עדיפא מנשתנה השער ולא עוד אלא שלא על דעת כן פסק ואין בזה משום מחוסרי אמנה. ויש לומר דכיון שאף הפועלים לא עלה על דעתם לסעודת שלמה והיו מתרצים בסעודת כל אדם כדרך פועלים מוטב שיתן להם כך ולא שיחזור בו אם לא ירצו פת וקטניות. כן נראה לי. שאני התם דפועלים גופייהו וכו' לישבה אליבא דרבי יוחנן אומר הכי. משאנץ. אי הכי אפילו התחילו נמי. פירוש דבשלמא לדידי כיון שהתחילו הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחוסרי אמנה. והאמר רבי יוחנן וכו'. קסלקא דעתין דבכל מתנה קאמר ואפילו במתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל שחוזר בו משום שינוי השער כמתנה מועטת דמיא. הריטב"א ז"ל. מודה רבי יוחנן במתנה מועטת. לאו למימרא דבמכר לית ביה משום מחוסרי אמנה אלא לרבותא בעלמא נקט לה רב פפא מתנה לומר דאפילו במתנה דפירש רבי יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו מודה הוא בה דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה בין בממכר מועט בין בממכר רב. כן נראה לי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת הוא. הרשב"א. במתנה מועטת דסמכא דעתייהו. ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת ואם כן סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסרי אמנה. תוספות חיצונות. הכי נמי מסתברא וכו'. עד משכחת לה דאכיל טבלים. פירוש אלא ודאי לא מצי הדר ביה משום מחוסרי אמנה והיא כמתנה מועטת חשיבא. שהרי אין לו בזה אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל אדם שירצה. וקשיא לי מה הכי נמי מסתברא הכרחא הוא. ויש לומר דדילמא שאני הכא שחייב לתת לו על כל פנים ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות דבורו שיהא חוטא ולא לו מה שאין כן במתנה מועטת שיש לו לתת לו משלו ואפילו הכי אמרי הכי נמי מסתברא דמתנה מועטת לית בה קפידא וכטובת הנאה דהתם חשיבא הריטב"א. רשאי בן לוי לעשותה וכו'. כתב ר"מ אף על פי שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו. הרא"ש ז"ל. שנטלו ממנו וחזר והפקידו וכו'. הוה מצי למפרך אם כן מאי למימרא וכו' כמו שכתבו בתוספות דליכא למימר דאתא לאשמועינן דשרי שלא מן המוקף דאם כן למה ליה למנקט בן לוי. הרא"ש. אלא שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה. ואם תאמר היכי סלקא דעתיה לעיל דמיירי בנטלו ושרבי יוחנן אינו מודה במתנה מועטת אם כן תיקשי ליה אהא דלעיל קאמר רבי יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהיינו כמו מתנה מועטת כדפירשתי לעיל. ויש לומר דהוה סלקא דעתיה דאינו מודה במתנה ומשום הכי סבירא ליה למקשה דאפילו במתנה מועטת לא סמכא דעתיה טפי מגבי מתנה מרובה והא דקאמר לעיל דיש בהם משום מחוסרי אמנה היינו מפני שהרי לקחן ונתן לו מקצת הדמים ואינו נותן לו שום דבר ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת הוה סלקא דעתיה דמקשה דאינו מודה רבי יוחנן דודאי אין בהם משום מחוסרי אמנה דלא סמכא דעתיה דמקבל כל כך. ומשני דעל כרחך מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וההיא דלעיל במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת ומהאי טעמא ניחא מאי דקאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דאיפכא הוה ליה למימר מודה רבי יוחנן במתנה מרובה דהכי הוה ניחא טפי למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מודה הכא במתנה אני נותן לך דהיינו מתנה מרובה דמותר לחזור בו ואין בדברים משום מחוסרי אמנה ואמאי הזכיר מתנה מועטת כלל אלא שמע מינה דלהכי נקט ליה להשמיענו דמילתא דרבי יוחנן דלעיל היינו כמו מתנה מועטת. תוספות חיצוניות. כתב הריא"ף ז"ל בהלכות ירושלמי אמר ליתן וכו'. וכתב ה"ר יהונתן ירושלמי אמר ליתן וכו' כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון בדעת גמורה לקיים מה שאמר. אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמר ולא שנתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה לעולם לא נתכוון אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם כן ניכר לכל שלא אמר אלא לדחות. ובהאי פירושא לא קשה ירושלמי עם תלמוד בבלי. עוד כתב הריא"ף ז"ל ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו' אפילו במתנה מועטת דהיינו במתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לו לדחות מעליו שיהא מטריחו יותר מדאי אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנה לעשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. עד כאן. כתוב בספר המאור פסק הריא"ף הלכה כרבי יוחנן וכו'. עד אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם הדעת מורה כך אבל אין פני ההלכה נראין כן ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה ובמתנה מועטת וכיון דבמתנה היא הוה ליה כתרי תרעי ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעיסקא דהוה ליה ריוח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי הילכך לא פליגי בהא מילתא. ע"כ. עוד כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף ז"ל בהאי עניינא דמחוסרי אמנה תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו'. צד תמיה לי מילתא וכו' עד ולסיועיה לרב וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם נראה לי דהא דרבי יוסי ברבי יהודה עדיפא ממחוסרי אמנה אלא רשע נמי מיקרי דקא עבר על עשה ולרבי יוחנן לא הוה מקשה מיניה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהן משום מחוסרי אמנה אמר איהו נמי מחוסרי אמנה ואפשר דאפילו מצות עשה נמי אית בהו ועל כן אמר אביי לההיא דשלא ידבר אחת בפה וכו' אבל אם אמר בדעת גמורה משום מחוסרי אמנה איכא רשע לא מיקרי במתנה מרובה הוא דהוי מחוסר אמנה לרבי יוחנן. עד כאן. כיון דאמר לך שקול זוזך לא מיבעי וכו'. מכאן נראה דקודם לכן שומר שכר היה על אותן המעות. ואם תאמר אם כן השתא נמי ליהוי שומר חנם ומאי שנא מאומנים שהם שומרי שכר וקיימא לן דכולן שאמרו טול את שלך וכו' דאלמא כיון דמעיקרא הוי שומר שכר כי אמר טול את שלך נחית חד דרגא והוי שומר חנם. יש לומר דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגיא דלא להוי עליה שומר חנם כיון דתפיס ליה אאגריה ואף על גב דאמר לו טול את שלך. אמרו לו רבנן לרבא וליקביל עליה מי שפרע אמר להו אין הכי נמי. האי לישנא מוכח בהדיא דכיון שקבל עליו מי שפרע פטור מגנבת המעות ואף על גב דהאי שעתא דאמר ליה שקול זוזך עדיין לא קיבל מי שפרע ואינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע אפילו הכי כלתה שמירתו מן המעות מכיון דאמר ליה שקול זוזך. דאי לאו הכי הוה ליה למימר והא בעי לקבולי מי שפרע ועוד מאי אין הכי נמי וזה דקדוק ברור ושלא כדברי קצת חכמים שאמרו שחייב הוא באחריותן עד שיקבל מי שפרע. ואף רש"י כן פירש אין הכי נמי או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע. ואף על פי שפירש רבינו והא בעי לקבולי מי שפרע ודילמא לא הוה מקבל וזוזי דידיה הוו הכי פירושו שהם היו סבורים שפטרו כבר והלך לו בלא שיקבל מי שפרע. ולכך הקשו לו היאך פטרתו בלא מי שפרע דדילמא לא הוה מקבל ואמר להו אין הכי נמי או משלם או מקבל מי שפרע. כן נראה לי. הריטב"א. אמר רב פפא אמר לי רבינא דאמר ליה ההוא מרבנן וכו'. כלומר דלאו הכי הוה עובדא אלא כדמפרש ואזיל. וכתב הריא"ף בהלכות דלא פליגי אדינא דלישנא קמא קאתי ולומר דבההיא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי וכו' אבל בתוספות כתבו דלאו לאפלוגי אדינא דלעיל קאתי אלא מעשה שהיה קאמר לאשמועינן דכי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי אבל לעולם הני זוזי פקדון נינהו בידא דמוכר ולא מחייב באונסין גמורין דידהו הלכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך פטור וכו' וראיה לדבר דלא מחייב באונסין מדפרכינן לעיל גבי נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת ואי סלקא דעתך מחייב באונסין וכו' כדאמרינן בפרק המפקיד לדידך דאמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא וכו' כמו שהקשו בתוספות לעיל פרק המפקיד. הר"ן. וכתב הרמב"ן ולי נראה כדעת הרי"ף. ולא דמי למפקיד מעות לשלחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתא ויצטרך לאלו. ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת המקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפרק השואל ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבה אבל מפקיד מעות מותרין לשלחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה והוא הדין לאונסין כדפרישית בפרק המפקיד ומכל מקום נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אף על פי שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו. עוד יש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות לעיל פרק המפקיד. עד כאן. משמע מדברי הריא"ף דאי קבל עליה מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך ואיתניסו פטור. ואין דבר זה ברור אצלי דכיון דאמרינן דהני זוזי אתי לידיה כדין מלוה הרי במלוה ודאי אם אמר לו לוה למלוה הרי מעותיך מזומנים לך תא שקול זוזך לא מיפטר בכך עד שיתנם לידו וכשנתנם לידו או לרשותו נמי ומלוה לא רצה לקבלם איפלגו בה מפרשים אי נתינה בפניו אפילו בעל כרחו הוי נתינה דאיכא מאן דאמר לא הוי נתינה אלא מדעתו כאתקפתא דרב פפא פרק מי שאחזו מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי דילמא אפילו בפניו מדעתו אין שלא מדעתו לא. אבל רבינו האי גאון כתב בתשובה דהלכתא כרב דאמר אבל בפניו נתינה אפילו בעל כרחו הוי נתינה ולא מידחיא משום ההיא אתקפתא דרב פפא. וכן כתב הרמב"ן דשמעינן מיניה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה הלה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצרו בפניו ופטור. אבל מכל מקום בטול את שלך ליכא מאן דאמר בהלואה דפטור. ואפשר לדחוקי ולפרש כיון דהני זוזי לא אפקינון וכבר קבל עליה מי שפרע הרי בטל מכאן תורת מקח ולית ליה רשות לאפוקינון מכאן ואילך אלא כפקדון הוו גביה דבעי למהדרינהו למאריה ובפקדון ודאי כיון דאמר ליה טול את שלך ודאי פטור דשומר מצי לאפוקי נפשיה משמירה בדיבורא. וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מהא דגרסינן לקמן בפרק האומנין טול את שלך אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא אפילו שומר חנם לא הוי קמשמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמשמע לן דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה. וכך פירש רש"י התם ושמע מינה שאם אמר לו בפירוש איני שומר מעתה טול את שלך אף על גב דהלה לא רצה ולא קבל דבריו פטור ואפילו שומר חנם לא הוי מכאן ואילך והכא נמי בהנהו זוזי דמקח ושמעתין כיון דלא אפקינון וקיבל עליה מי שפרע דינא דפקדון אית ליה כדפרישנא כנ"ל לדעת ריא"ף. שיטה. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה מודה ר"י כו' ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת עכ"ל הכי מוכח מדמייתי הך דר"י דיש בו משום מחוסרי אמנה איוקר וצ"ל לפ"ז בהך עובדא דר' חייא בר יוסף משום דברים דיש בו משום מחוסרי אמנה נמי לא הניחו ר' יוחנן לחזור אלא דעדיפא מיניה קא"ל דבעי' לקבולי מי שפרע לפי סברתו דכנגד כולו הוא קונה ור' חייא דהוה סבר כנגדו הוא קונה ורצה לחזור אפשר דבהא נמי הוה סבר כרב דבדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה וק"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדותמת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה כו'. לפי פשוטו פרש"י בחומש דאיפה היא מדת היבש והין מדת הלח וכן מוכח בכמה מקומות בתלמוד אבל מ"מ ההין בכלל איפה היא חלק ששית ממנה דהין י"ב לוגין ואיפה ע"ב לוגין כפרש"י בשמעתין ואין להקשות דתקשי ליה נמי במשורה שהיא מדה קטנה בלח למה לי והלא בכלל איפה היא די"ל כדאמרינן פרק הספינה במשורה שלא ירתיח וק"ו מה משורה שהיא א' מל"ו בלוג הקפידה כו' וק"ל: אבל אמרו מי שפרע מדור וכו' וממצרים בים כו' קללו בפורענות רשעים שזה עושה כמעשיהם אשר פיהם דבר שוא ואין עומדין בדיבורם משא"כ בבני ישראל שנאמר בהו שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וק"ל: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה מעשה כו' הפועלים שצום כו' הד"א: בד"ה יכול לחזור כו' לכופו אלא כו' הד"א: תוס' בד"ה אלא אפי' כו' האומנים טול שלך כו' כצ"ל: +
מהר"ם שיףגמרא מיתיבי ר"ש אומר. א"ל דלמא (רב) [ר"ש] איירי בחד תרעא והכא [רב] מיירי בתרי תרעי כפי' רש"י בד"ה שלא ידבר כו' ולעיל במיתיבי ר"י בר יהודה אומר י"ל כמ"ש הרמב"ן במה שהרי"ף הביאו [שלא ידבר אחד בפה] אע"ג דכבר פסק כר' יוחנן [בדברים] משום דמודה ר"י במתנה מרובה [דמותר לחזור] וקרא אטו מועטת כתיב [ולכך הביא הרי"ף דהאי קרא שלא ידבר אחד בפה אף לר"י] ה"נ אטו חד תרעא כתיב מיהו בזה י"ל דאיירי [קרא] מסתמא שהוא חד תרעא [וא"כ גם במיתיבי דלעיל קשה לוקמי בחד תרעא] וי"ל שיש לו דיוק בו מדקאמר ולאו שלך צדק שהוא מיותר דבקרא לא כתיב אלא הן ואם ה"ה [לאו] לא היה צריך למימרא אלא משום דבמקח וממכר לא שייך לומר אלא הן שלך צדק בין בלוקח בין במוכר ולאו צ"ל בשאר מילי דעלמא במתנה [ר"ל בהבטחה שמבטיחו להיות בשב ואל תעשה] והתם בין בחד תרעא בין בתרי תרעי וכו' [ודומיא דהכי בהן נמי אף בתרי תרעי] וא"ל דלמא במיתיבי ב' ג"כ י"ל דומיא דרישא דמייתי לענין מי שפרע אין חילוק בין ב' תרעי כדלעיל בעובדא דר"ח בר יוסף או דקאמר מ"מ כך הלכה וכו' (ז) והאמת נראה דרש"י רק לדוגמא נקטיה דכיון דאינו מדבר אחד בפה למה יחזור בחנם [ולכך נקיט רש"י בנתיקר אבל באמת אין חילוק]: גמ' בדידי הוי עובדא וכו'. לכאורה דלמא שניהם אירע ועיין: בתוס' בד"ה מודה ר"י וכו' כמו מתנה מועטת. דסמכא דעתיה דדלמא יותזל: בתוס' בד"ה אלא אפי' כו'. לחד שינויא דתוספות לעיל סוף המפקיד ד"ה מאי אריא. הוציא הנותן מעות על מקח הוי ג"כ ש"ש עליו. ובדינא דעובדא הראשונה עיין ברי"ף ואשר"י: +
רש"שגמרא אר"פ מודה ריו"ח כו'. כצ"ל בל"ו וכמו שהוא ברש"י: גמ' שם אא"ב ל"מ למיהדר ביה מש"ה רשאי. ק"ל כיון דעדיין לא קנאו איך יכול להפריש משאינו שלו וי"ל דזה דמי להא דמוקי רב בגיטין (ל) הא דתנן התם המלוה כו' מפריש עליהן במכירי כהונה ופרש"י דאסחי כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני וה"נ מסחי דעתייהו דודאי לא ישנה וכן התוס' בב"ב (קכג ב) השוו מכירי כהונה לדברים בעלמא וכתבו דכל כמה דלא הדר הוי כמוחזק וכ"מ מסדור הרמב"ם הני תרי דיני אהדדי בפ"ז מהל' מעשר (והע"מ והגרי"פ אישתמיט להו לציין דין זה להרמב"ם שם הל"ח) ועמש"כ בגיטין שם גם יש לדמות זה להא דבעי בירושלמי פ"א דתרומות ה"א על הא דתורם את שאינו שלו דאינה תרומה אם הפריש מהפקר (שהופקר אחר מירוח) שם מצייר בגוונא אחרינא אבל נראה דה"ה בכגון זה אם נאמר דאין ת"ת כיון שאינו שלו א"ד כיון דלא הוי של חבירו תרומתו תרומה ולא איפשיטא ונאמר דריו"ח יסבור כהצד דת"ת והכא ג"כ כהפקר דמי כנ"ל ונלע"ד דבזה יבא כפשטיה הא דא' רבא בנדרים (לד ב) היתה לפניו ככר של הפקר אמר ככר זו הקדש כו' ולא נצטרך לאוקמה שהיתה בד"א שלו כמש"כ הרא"ש והר"ן זה נ"ל נכון מאד בעז"ה שוב ראיתי בירושלמי שם בסמוך מביא הך דינא דריו"ח ומשמע שם דהטעם הוא דהוי כמו שעשאו שליח לתרום מזה ת"מ על שאר מעשרותיו וכר"י דאמר בעה"ב שתרם אהמ"ע מה שעשה עשוי וזהו כאבא אליעזר ב"ג בגיטין (סד"ל) ושם איתא עוד דאחר שעשאו הלוי ת"מ על מעשרותיו שוב אינו יכול הבעה"ב לתתם ללוי אחר ע"ש ותמיהני על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי שסובר דגמרא דילן פליגא דלהירו' דמטעם שליחות קאתי עלה וכדמייתי מהא דאם משתרם בעל ת"ת לא שייך זה לדברים דשליחות א"צ קנין (חו"מ ר"ס קפ"ב): גמ' שם אמר לי רבינא לדידי אמר לי ההוא כו'. כצ"ל: תד"ה אלא. היינו משום דמעיקרא היה ש"ש כו'. ואף להועוד י"ל שבתוס' לעיל (מג) בד"ה מאי דהכא לריו"ח הוה אפי' כשואל מ"מ מיד דהדרו בהו אף בלא אמירת שקול זוזך לא מצי תו לאשתמושי בהו ולא הוו עלייהו אלא כש"ח אבל לפי מה שדקדקו בעצמם בס"פ חלון ד"ה שמא מלישנא דהכא דאי לא אמר שקול זוזך הוי עלייהו ש"ש קשה ואולי יכוונו דהתם ה"ט דהוי ש"ש משום דתפיש ליה אאגרי' לכן כשא"ל טול כו' אינו מכוון רק לומר דלא תפישנא ליה אאגראי אבל הכא ע"כ כוונתו שאינו חפץ תו לשמרם כלל: +
הגהות יעב"ץגמ' ישראל שאמר כו'. נ"ב מיי' פ"ז מהלכות מעשר: +
בן יהוידעאֶלָּא לוֹמַר לְךָ: שֶׁיְּהֵא 'הֵן' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְ'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק (ויקרא יט, לו). קשא מאחר דזה איירי במקח וממכר בשלמא אם אמר לו למכור ואמר 'הֵן' שסמך הלוקח על דבריו ועשה מה שעשה יש בזה משום מחוסר אמנה אם יחזור בו אך בלאו אם אמר לו למכור ואמר 'לָאו' אם אחר כך חוזר בו ואומר 'הֵן' מה עשה קלקול באומרו תחלה 'לָאו' ואחר כך 'הֵן'? אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית וכו'.. פירוש אם משך זה הטלית קונה הלה דינר הזהב ואף על פי שלא קבלו עדיין אינו יכול לחזור בו אבל אין דינר זהב קונה טלית דאם לא משך הטלית אפילו שקבל הלה דינר הזהב יכול לחזור בו כי דינר הזהב חשיב מטבע ואין מעות קונות, מכל מקום כך הלכה כלומר אפילו שזה החוזר בו עתיד לבא עליו פרענות על שחזר בדבורו כן הלכה דיכול מן הדין לחזור בו ואין בית דין יכולין לעכב ולמחות בידו ורק אומרים עליו מי שפרע מדור המבול וכו' כן פירש רש"י ז"ל בדף מ"ח עיין שם ומקשי בתלמודא מסיפא דהך ברייתא דקאמר והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא אפילו בדברים בלבד יש בהם משום מחוסר אמנה דהא קאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא וכו'. בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ דלא תימא דקאי על אותם סעודות שהיו עושים לו בזמן שנטרד והיה מחזר ממקום למקום והיו המאמינים שהוא שלמה מזמנין אותו ועושים לו סעודות נכבדות שמביאים לפניו יותר ממה שהביא אברהם אבינו לפני האורחים אף על גב שהיה אורח אחד לבדו לכך הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ רצונו לומר בעת מלכותו שהיתה סעודתו לעם רב שלא יגיע לכל יחיד ויחיד כפי שמגיע לכל אחד מהשלשה באותה סעודה של אברהם אבינו. +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' ור"י אמר יש בהם. עיין בר"ש פ"י משנה ט' דשביעית: שם ההוא שלא ידבר. עיין כתובות דף פו ע"א רש"י ד"ה פריעת: שם ומוד' ר"י. אף דלא שייך כאן דמודה לבר פלוגתיה דהא רב ס"ל דבכ"ע יכול לחזור מ"מ נקט ומודה לומר דמוציא מכלל שאמר וכעין זה בגיטין דף פג ע"א מודה ר"א במגרש. כ"כ רשב"א בחידושיו שם: שם רב שמואל בר זוטרא שמיה. כ' הבאר שבע סי' יג דצ"ל רב טביומי שמיה דהכי אית' בסנהדרין: +
חידושי רבי עקיבא איגרמיתיבי ר"ש אומר וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י ד"ה שלא ידבר וכו' אבל אם נשתנה השער דמשמע דבלא שינוי השער גם לרב הוי מחוסר אמונה, והא דמשני שלא ידבר א' בפה, ולא משני בקיצור דההוא בלא נשתנה השער, צ"ל כמ"ש הרמב"ן ליישב להרי"ף הא דהביא לדאביי דלא ידבר א' בפה אף למה דקיי"ל כר"י, היינו דלמסקנא דר"י מודה במתנה מרובה, א"כ ע"כ לא אתי קרא להכי, דא"כ לא הו"ל לחלק בין מרובה למועט דבקרא סתמא כתיב, אע"כ דלמסקנא גם לר"י הקרא שלא ידבר א' בפה ה"נ י"ל לשיטת רש"י דרב ס"ל דרק נשתנה השער יכול לחזור, אבל בלא נשתנה מודה, ולהכי פריך מברייתא דהן צדק דכיון דאתו מקרא אין לחלק אבל לר"י הא באמת ס"ד דבכל ענין הוי מחוסר אמנה אף במתנה מרובה, א"כ מאי פריך מברייתא דר"ש דלמא הברייתא מיירי בלא נשתנה, והנה אם נאמר כשיטת תוס' דהא דס"ל לר"ש דלוקח א"י לחזור היינו בלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער גם הלוקח יכול לחזור היה ניחא די"ל דברייתא דקתני אין דינר זהב קונה טלית וסתמא קתני משמע דשניהם יכולים לחזור, וע"כ דמיירי בנשתנה השער ושפיר פריך הש"ס. אולם לשיטת רש"י בעצמו לקמן (דף עד ע"ב) בפוסק ע"מ לקבל מיד אף בב' תרעי אין הלוקח יכול לחזור, ליתא לדברינו ויקשה כנ"ל. וצ"ע: גמרא אא"ב לא מצי למיהדר מש"ה רשאי. תמוה לי הא מ"מ לא קנה הלוי וא"י לקרות שם תרומה עליה בדבר שאינו שלו, וראיתי בספר קצות החשן (סימן ר"ד) שהביא קושי' זו בשם השיטה מקובצת, והוא כתב לתרץ עפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף לד) בשם הרמב"ם דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר ויכול לזכות בו יכול להקדיש כיון דבידו לזכות בה. ה"נ כיון דודאי הישראל לא יחזור כיון דהוי מחוסר אמנה הו"ל כבידו לזכות ומהני לכל דבריו לקרות שם תרומה ומעשר. ולענ"ד אינו דדברי הרמב"ם רק דמהני ההקדש לאחר שיזכה ולא הוי כמקדיש דשלב"ל. אבל מ"מ פשיטא דקודם שזכה לא חל ההקדש. ואלו הכא משמע דתיכף הוי תרומות ומעשר ופוטר להפירות מטבל דהרי מדקתני רשאי לעשות וכו' היינו דא"צ לחוש שמא יחזור הישראל ויאכל טבל למפרע. הרי מבואר דבאוכל מפירותיו קודם שבא לידו לא הוי כאוכל טבל. ובזה עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דאינו שלו איך חל עליו שם תרומה קודם שיזכה מישראל. ולזה נראה עיקר כמו שתי' השיטה מקובצת דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכרי על תבואה שלו. ומה שהקשה בס' הנ"ל הא המעשר אינו לישראל ואין בו אלא טובת הנאה ואיך יכול לקרות שם. לענ"ד הא מבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ב מהל' תרומות) דהישראל יכול להפריש תרומת מעשר וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר. וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאלו מפריש בשליחותו: תד"ה אלא אפילו ש"ח כו' משום דמעיקרא ש"ש. והנה לפמ"ש תוס' בעירובין (דף פא ע"ב) בתי' הב' דהא דקאמר רבא לא מבעיא ש"ש לא הוי היינו דבלא אמר טול את שלך הוי ש"ש דיכול להשתמש במעות א"כ אזד' לתירוצם דהא הכא היה ג"כ ש"ש ואעפ"כ מהני טול את שלך דלא יהיה אפילו ש"ח. ונראה ליישב קושי' תוס' דהתם בהאומנין במה דאמר טול את שלך והבא מעות אין במשמעות דרוצה לסלק משמירה אלא דהוי כמודיע לו דאינו רוצה לתפוס אאגרא ונותן לו רשות ליטול את שלו ולהביא מעות אח"כ. והא (דלא) הוי ש"ש לא מטעם סילוק שמירה אלא מכיון דאין רצונו למתפס אאגרא ממילא לא הוי ש"ש. משא"כ בעלמא כשהש"ש אומר טול את שלך דבזה מודיע שאין רצונו להיות שומר ממילא נסתלק לגמרי ואף ש"ח לא הוי, כנלענ"ד נכון בעזה"י. ויעויין בהרי"ף שכ' דלפי המסקנא דרבא אמר אמלתא אחריתא דחינן כלל לדינא דהראשון דלא מהני טול את שלך כיון דיש לו רשות לאפקועינהו ונעשה לוה ע"ש. ובאמת לכאורה דחוק לדחות הדין דאף דהיה על מעשה אחר מ"מ מנ"ל לדחות גוף הדין אבל לכאורה יש מקום לומר בזה האופן דאף לס"ד דרבא אמר בזה המעשה. י"ל דרבא לשיטתיה דאמר מתני' מסייע לר"ל וי"ל דרבא ס"ל לדינא כנ"ל ואסור להשתמש במעות. אבל לדידן דקיי"ל כר"י הו"ל לוה ולא מהני שקול זוזך: +
פני יהושעבפרש"י בד"ה שלא ידבר כו' אבל אם נשתנה השער כו' אין כאן חסרון אמנה עכ"ל. ויש שדקדקו מל' רש"י דרב ור"י לא פליגי אלא בב' תרעי כגון שנשתנה השער אבל בחד תרעא רב נמי מודה דיש בו משום חסרון אמנה אבל סתמא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שכבר כתבתי דלפירוש רש"י בפ' איזהו נשך משמע להדיא דשינוי השער גרידא לא מיקרי ב' תרעי אלא דוקא היכא שהתנה לקבל לסוף זמן מרובה אבל בלא"ה אין לחלק כלל בין שינוי השער או לא הן לענין מי שפרע או לענין קנין גמור אליבא דר"ש שם וא"כ ה"ה הכא לענין חסרון אמנה אע"כ דמ"ש רש"י כאן נשתנה השער אורחא דמילתא נקט שאין דרך לחזור בו אלא כשנשתנה השער ודע שבעל המאור כתב להיפך דבשינוי השער ר"י נמי מודה דלית ביה משום חסרון אמנה וג"ז נסתר ממ"ש וע"ש באריכות ובספר המלחמות להרמב"ן: בגמרא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך כו'. ע' באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש ובמ"ש לעיל דף מ"ג בל' התו' בד"ה מאי איריא הוציא וכו' ע"ש: בתוספות בד"ה אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין כו' היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר עכ"ל. ולכאורה משמע דדברי התוספ' כאן היינו לפי תירוצם הראשון בדף מ"ג דאף קודם שחזר בו לא הוי המוכר בדמי המקח כי אם ש"ח ואם כן הכא כיון שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי דלא דמי לההיא דפרק אומנין אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל כמה שלא חזר בו מותר המוכר להשתמש בדמי המקח וה"ל שואל עלייהו משום היתר תשמיש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאף שא"ל תא ושקול זוזך אכתי ליהוי כשומר"ח כההיא דאומנין דה"נ מעיקרא הוי חייב באונסין אלא דמלשון סוגיא דשמעתין משמע להדיא כתירוץ השני דהא אי לאו שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך לא עלה על דעת רבא לפטרו מגניבה אלמא דקודם החזרה ה"ל מיהא ש"ש וא"ל דהא דאמר רבא כיון דא"ל תא ושקול זוזך לאו דוקא אלא בלא"ה נמי אין עליו דין שומר כלל וכ"כ הרא"ש באריכות ע"ש. אלא דלפ"ז קשה קושית התוספות מפ' האומנין מעיקרא ליתא כיון דהכא לא תליא מידי בתא ושקול זוזך ויש ליישב דסברת התוספות כאן דנהי דקודם החזרה היה חייב בשמירת המעות כש"ש או כשואל מ"מ לאחר שחזר בו ואמר לית לן שומשמי מיד נפטר משמירת ש"ש ולא הוי אלא כש"ח אף בלא תא ושקול זוזך דדמי המקח ה"ל פקדון גביה וא"כ כשהוסיף לומר תא ושקול זוזך ע"כ להסתלק אפי' משמירת ש"ח אמר כן ודו"ק: +
מראית העיןאתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו'. עמ"ש אני עני בשער יוסף סימן ט' ובקונטריס רוח חיים בדרוש הארכתי בס"ד: הין שלך צדק ולאו שלך צדק. הפשוט והאמת דלאו כהן ועתה נזדמן ספר עיון יעקב וראיתי שנדחק ללא צורך: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה. אפשר דנקט הני לומר דאינו עומד בדיבורו הוי כעובד ע"ז כמ"ש כל המחליף בדיבורו וכו' ולכן נקט הני דהוו עע"ז. והעולם קיים על האמת וזה מחליף האמת. ונקט דור המבול שהיו מריעין זה לזה ולא תימא דדוקא כשלא יש אחדות להכי נקט דור הפלגה שהיה ש' ביניהם ונאבדו והמחליף הוי כעע"ז ובין כך ובין כך נענש: +
פתח עיניםדאתמר רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם וכו'. רבינו שמשון בסוף שביעית נקט בפשיטות דאין בהם מחוסרי אמנה ותמה עליו הרב מהראנ"ח ח"א סימן קי"ח דהלכה כר' יוחנן וכן יש לתמוה על רש"י בקמא דף ע"ט ע"ש. ואני בעניותי כתבתי בענין זה בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס אשר בסוף סימן ט' ע"ש באורך: [ועיין מ"ש לפנים פ"י דשביעית בס"ד]: |