אלא קשיא [קשה ברייתא זו] לריש לקיש! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, ולא כשיטת חכמים.

א שנינו במשנה שמי שחוזר בו אחרי מתן כסף, יכול אמנם לבטל קניינו, ואי אפשר לכפות אותו, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה, אביי אמר: אודועי מודעינן ליה [מודיעים לו] למי שחזר בו: דע לך שכך וכך עונשו של אדם שאיננו עומד בדיבורו. רבא אמר: מילט לייטינן ליה [מקללים אותו], כלומר, אומרים לו דברים אלה כקללה.

ומסבירים; אביי אמר: אודועי מודעינן ליה [מודיעים אנו לו] — דכתיב [שנאמר]: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), ומכאן למדנו שאסור לקלל נשיא ואף כל אדם מישראל. ואילו רבא אמר: מילט לייטינן ליה [מקללים אנו אותו] ולאיסור קללה אין לחשוש שהרי נאמר "בעמך", וכוונתו: בעושה מעשה עמך, אבל מי שאיננו נוהג ככשרים מישראל מותר לקללו.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה, את שיטתי] — על פי מעשה שהיה, שר' חייא בר יוסף יהבו ליה זוזי אמלחא [נתנו לו זוזים, כסף עבור מלח] שהיה מוכר. לסוף אייקר מלחא [לבסוף התייקר המלח] ורצה ר' חייא בר יוסף לחזור בו מן העסקה. אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו] : זיל הב להו [לך תן להם] את המלח, ואי [ואם] לא — קביל עליך "מי שפרע". ומעתה, אי אמרת אודועי מודעינן ליה [אם אומר אתה שרק מודיעים אנו לו], וכי ר' חייא בר יוסף בר אודועי [בן הודעה] הוא, כלומר, וכי זקוק הוא לכך? הלא הוא יודע בעצמו הלכה זו. ודוחים: ואלא מאי [מה] תאמר — מילט לייטינן ליה [שמקללים אנו אותו], וכי ר' חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן [בא לקבל על עצמו קללת חכמים]?!

אלא בודאי לא כך בדיוק היה המעשה אלא כך היה: ר' חייא בר יוסף ערבון הוא דיהבי ליה [שנתנו לו], שלא לקנין נתנו לו כסף עבור המלח, אלא נתנו לו ערבון בלבד כדי לחזק את ההתחייבות שהיו חייבים לו. הוא, ר' חייא בר יוסף, סבר [חשב]: כנגדו הוא קונה. כלומר, הערבון יוצר התחייבות כנגד שוויו של הערבון בלבד, ורצה לתת להם מלח בדיוק כנגד כסף הערבון ולא יותר. ואמר לו ר' יוחנן שכנגד כולו הוא קונה. שכיון שנתנו לו ערבון — חל דין ערבון על כל מה שנתנו לו.

ב באותו נושא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: ערבון, רב אומר: כנגדו הוא קונה ולא יותר. ור' יוחנן אמר: כנגד כולו הוא קונה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הנותן ערבון לחבירו ואמר לו: "אם אני חוזר בי — הרי ערבוני מחול לך", והלה, המקבל, אמר לו: "אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך" — נתקיימו התנאים, אלו דברי ר' יוסי. שלדעת ר' יוסי אם אחד מהם חזר בו עושים לפי תנאם. ומעירים, ר' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אסמכתא קניא [קונה], שכל הבטחה כעין זו שיש בה הסכמה לקנסות יוצרת קנין, ואין אומרים שלא היתה כאן התחייבות שלמה.

ר' יהודה אומר: דיו שיקנה כנגד ערבונו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בזמן שאמר לו "ערבוני יקון" [יקנה] אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוז, ופרע לו מהם חמש מאות זוז — קנה הכל, ומחזיר לו את השאר הכסף אפילו לאחר כמה שנים. ושואלים: מאי לאו [האם לא] הוא הדין למטלטלין, שגם שם בדסתמא קני להו לכולהו [שבסתם בלי לפרש קנה את כולם] ולא רק כנגד ערבונו!

ודוחים: לא, מטלטלין בדסתמא לא קני [בדיבור סתם אינו קונה]. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מה ההבדל] לענין זה בין קרקע למטלטלים? ומסבירים: קרקע דבכספא קני ליה [שבכסף וא קונה אותה] ממש אף במתן ערבון הרי קני ליה לכולה [קונה הוא את כולה], ואילו מטלטלי דלא קני [מטלטלים שאין קונה] בכסף קנין גמור אלא לקבולי [לקבל על עצמו] "מי שפרע" — לא קני ליה כוליה [אינו קונה את כולו].

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שכבר נשנה ענין זה כמחלוקת תנאים] ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון, ונכנסה שנת שמיטה, אף על פי שאינו שוה אלא פלג (חצי) מן הכסף — אינו משמט הלוואה זו כלל, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. ואילו ר' יהודה הנשיא אומר: אם היה המשכון שווה כנגד הלואתו — אינו משמט, ואם לאו [לא]

— משמט. ומעתה נברר; מאי [מה] פירוש "אינו משמט" דקאמר [שאמר] רבן שמעון בן גמליאל? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שכנגדו אינו משמט, ולא הכל, האם מכלל הדברים תאמר שר' יהודה הנשיא סבר [סבור]: להך פלגא נמי [שאת החצי הזה גם כן] משמט, כיצד אפשר לומר כך? והלא היה כאן משכון!