במרוקא (גרעיני תמרים המשמשים למרק ולהחליק בהם קלף), למקניא [לקנות בו] — לאפוקי [להוציא] מדברי לוי, שאמר שהקנין נעשה בכליו של מקנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בלשון זו "למקניא" ["לקנות"] ולא "לקנויי" ["להקנות"]. המלה "ביה" ["בו"] שבשטר, רב פפא אמר: דבר זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאין עושים בו חליפין. ורב זביד אמר, ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר: למעוטי [למעט] איסורי הנאה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שבאופן אחר הסבירו את הלשון: "ביה", אמר רב פפא: הרי זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאי אפשר לעשות בו קנין חליפין. והמלה "דכשר" שבשטר, אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי, מילה זו באה למעוטי [למעט] איסורי הנאה. אבל מוריקא שמיעטנו בלשון קודמת בביאור זה לא אצטריך [הוצרך לומר] שאין עושים בו קנין, כיון שאינו חשוב כלל.

א ומעתה שבים לפרש את המשנה לגופה. שנינו במשנה שאסימון קונה את המטבע. ושאלו: מאי [מה פירוש] "אסימון"? אמר רב: הכוונה היא למעות הניתנות בסימן לבית מרחץ. שהיה בית המרחץ מחלק סימנים מסויימים כעין כרטיסי כניסה ואחר כך היו משלמים עבורם, והם עצמם אינם מטבעות.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. מכלל הדברים אתה למד שאסימון לאו [לא] מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ! וכי תימא פרושי קמפרש [ואם תאמר כי מפרש הוא] באותה משנה ומסביר מה הוא אסימון — והא [והרי] לא תנא הכי [שנה החכם כך], שהרי שנינו במשנה אחרת: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אומרים: אין מחללין. ושוין כולם בדעתם שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ, ואם כן ברור שאין האסימון מעות הניתנות לבית המרחץ!

אלא אמר ר' יוחנן יש לומר פירוש אחר: מאי [מה הוא] אסימון — פולסא, עיגול מתכת העשוי לצורך מטבע שעדיין לא נטבעה עליו צורה. ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בפירוש זה, שאמר ר' יוחנן במקום אחר: ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, שיש להם שיטה בסיסית אחת, ר' דוסא — הא דאמרן [זו שאמרנו], שלדעתו אסימון דינו כמטבע. שיטת ר' ישמעאל מאי היא [מה הוא] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כב) — הרי זה בא לרבות כל דבר הנצרר ביד, שיש לו ערך כספי, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה. הרי שר' עקיבא סבור שצריך מטבע טבועה דווקא, ולדעת ר' ישמעאל אפילו אסימון כשר.

ב שנינו במשנה הסבר כיצד נעשה קנין — שאם משך הקונה הימנו (ממנו), מן המוכר, פירות ולא נתן לו מעות — אינו יכול לחזור בו, אבל לאחר נתינת מעות בלבד יכול לחזור בו. וכאן מקומה של המחלוקת שהוזכרה כבר קודם בדרך אגב. אמר ר' יוחנן: דבר תורה, מעיקר דין התורה מעות קונות, וכשנותן כסף — מיד נקנה החפץ למשלם ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר אחרי שקיבל את הכסף נשרפו חטיך בעלייה ונמצא הקונה נפסד. ומשום כך תיקנו שלא יגמר הממכר עד שמקבל הקונה את גוף החפץ עצמו.

ושואלים: ולולא תקנה זו מה בעצם ההפסד? סוף סוף, מאן דשדא [מי שהטיל] את הדליקה בעי שלומי [צריך לשלם], ואם כן ישלם לקונה, ואינו מפסיד איפוא! אלא כך יש לומר: גזירה היא שגזרו חכמים מתוך החשש שמא תפול דליקה באונס ולא באשמת מישהו. אי מוקמת להו ברשותיה [אם מעמיד אתה אותו, את החפץ, ברשותו] של המוכר הריהו מסר נפשיה, טרח ומציל [ימסור את נפשו, יטרח ויציל], שהרי את שלו הוא מציל. ואי [ואם] לא, שהחטים עכשיו שייכות לקונה — לא מסר נפשיה טרח ומציל [ימסור את נפשו לטרוח ולהציל], זו שיטת ר' יוחנן.

ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה, שדין המשיכה דין תורה הוא, ולא תקנת חכמים בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש, מהיכן למד? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), וכוונתו: דבר הנקנה מיד ליד, משמע: משיכה.

ור' יוחנן אמר: "מיד" שנאמר אין כוונתו מיד ליד ממש, ובא רק למעוטי [למעט] קרקע דלית [שאין] בה אונאה, שהרי אינה עוברת מיד ליד כלל.

ושואלים: וריש לקיש מה עונה הוא על הסבר זה? ומשיבים: אכן, גם הוא מפרש שבקרקע אין הונאה, אלא לדעתו אם כן לכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו", "או קנה" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמדנו דין משיכה.

ושואלים: ור' יוחנן "או קנה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], כיצד מפרש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נחוץ לו הדבר לכפי ששנינו בברייתא]: ממה שנאמר "וכי תמכרו ממכר אל תונו" אין לי ללמוד אלא למקרה בו נתאנה (רומה) הלוקח, ואולם אם נתאנה (רומה) המוכר מנין? — תלמוד לומר: "או קנה אל תונו", לומר, גם כשקונים אסור להונות את המוכר.

ושואלים: וריש לקיש מה אומר הוא על הלכה זו? ומשיבים: תרתי גמר מיניה [שני דברים לומד הוא מכאן], גם לענין אונאת המוכר, וגם לענין דרך הקניה.

תנן [שנינו במשנתנו], ר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. ומכאן נלמד כי המוכר הוא דמצי הדר ביה [שיכול לחזור בו], ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו]. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי [כך] המוכר מצי הדר ביה [יכול לחזור בו] ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו], שכדברי ר' יוחנן עשו תקנה במשיכה רק לטובתו של הקונה כדי שלא יפסיד את סחורתו, אבל המעות נקנו מיד. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בכלל שמעות אינן קונות — אם כן הלוקח נמי ליהדר ביה [גם כן יחזור בו]!

ומשיבים: אמר [כול היה לומר] לך ריש לקיש: אליבא [על פי שיטת] ר' שמעון — לא קאמינא [אין אני אומר], כי קאמינא [כי אומר אני] הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים].

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש — היינו דאיכא [זהו ההבדל שישנו] בין ר' שמעון לרבנן [וחכמים] שנחלקו בדבר קנין מעות, אלא לשיטת ר' יוחנן, מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין ר' שמעון וחכמים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בנושא שאמר רב חסדא. שאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל עוד לא היתה משיכה יכול גם הלקוח לחזור בו. ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב חסדא, ואילו רבנן אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי רב חסדא

תנן [שנינו במשנתנו]: אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי קאי [כך עומד] זה שחזר מדיבורו בקללה זו של "אבל", אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמעות אינן קונות, אמאי קאי [מדוע עומד] הוא בקללה של "אבל"? ומשיבים: משום

דברים, מפני שהבטיח לקנות ולא עמד בדיבורו. ושואלים: וכשחוזר בו מדברים בלבד, מבלי שעשה כל מעשה קנין מי קאי [האם עומד] הוא בקללה זו של "אבל" מי שפרע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: