הערות

^[1] בגמרא [להלן מז ב] נחלקו אמוראים בטעם הדבר: רבי יוחנן סובר שמדין תורה מעות קונות, וחכמים ביטלו את הקנין כי הם חששו שהמוכר לא יטרח לשמור על החפץ המכור כאשר הוא עדיין בביתו היות והמוכר כבר קיבל את התשלום עבורו, ויאמר לו "נשרפו חיטיך בעלייה". וריש לקיש סובר שאין מעות קונות מדין תורה ורק משיכתו של הקונה קונה לו מדאורייתא.

^[2] אם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד, כגון כסף טבוע בכסף טבוע, הרי שתיהן מעות, ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם, בין אם החליפו מטבעות שוים לגמרי, ובין אם החליפו מטבעות שונים בערכם, אבל שוים בכך ששניהם כסף או זהב - מאירי.

^[3] היות ובני אדם פורטים מטבעות כסף וזהב במטבעות נחשת לצורך הוצאות קטנות, וכן להיפך קונים מטבעות כסף וזהב במחיר מטבעות נחושת כדי להצניע באוצר ולהקל משאו, על כן הוצרכו חכמים לחלק אף בענין המטבעות, אף על פי שבעיקרן כולן שוין דלהוצאה ניתנו, לדעת איזהו מיקרי פרי ואיזהו מטבע ביחס זו לזו, לענין קנין משיכה כמטלטלין - "דרכי דוד".

^[4] משום דפירי שכיחי נקט פירי - על פי רש"י קידושין כח ב, ראה שם.

^[5] בין בדינרי כסף בין במטבע אחר של כסף - "אוצר מפרשי התלמוד" בשם "פרחי כהונה" ועוד אחרונים. [ראה שם מדוע לא הדגיש רש"י פרט זה לענין זהב כמו שכתבו לענין נחשת]. ו"לחם אבירים" כתב דבעינן דוקא מטבע כסף חריף בערך הזהב.

^[6] קונה ששנינו בכל המשנה, אינו קונה ממש, אלא רק מחייב, כי לשון קניין שייך בדבר מסויים, ואילו כאן אין הלוקח מתחייב לתת מטבעות מסויימות. ומה שנקט התנא לשון קניין, בא להורות שאם סיכמו ביניהם על סוג מטבע מסויים אינו יכול לשנות, ואפילו ממטבעות חדשות למטבעות ישנות - גמרא לקמן מה ב.

^[7] הקשה הפני יהושע: לדעת רבי יוחנן האומר: מעות קונות מן התורה, ולא ביטלו חכמים קנין כסף אלא מחשש שמא יאמר לו "נשרפו חיטיך בעלייה", אם כן, מדוע אין הכסף קונה את הזהב, הרי במעות אין חשש שמא ישרפו, שהרי מחוייב הוא לשמרם בקרקע [כמו שכתבו תוספות לעיל מג א ד"ה מאי], אם כן בכהאי גוונא יש לומר שמעות יקנו לו כדין תורה ומדוע לא יקנה הכסף את הזהב! ? ובסמ"ע [רג טו] תירץ שלא חילקו חכמים בתקנתם, וכן כתב ב"נתיבות המשפט" [קד א וחלק שם על מה שכתב "מחנה אפרים" קנין מעות סימן ה שאם נתן שטר חוב שאין בו חשש דנשרפו חיטיך בעלייה, קונה קנין גמור]. וכן נקט רבי עקיבא איגר [תשובה קד ד"ה ומ"ש וראה שם שתירץ את קושיית ה"פני יהושע" מהא דלקמן מט ב בעליית לוקח המושכרת למוכר]. עוד כתב ב"נתיבות המשפט" [קצח ה] שאמנם אין חשש שמא ישרפו המעות, אך יש לחשוש שמא יאבדו לו המעות בפשיעתו, היות ואם תימצי לומר שכסף קונה את הזהב, אין המוכר אחראי על הזהב משעה שקנאו הלוקח בקנין גמור. [ולא דמי למה שכתבו תוספות בדף מג א, ראה שם ב"נתיבות המשפט", ומה שהביא בזה ב"דבר יעקב"].

^[8] חידוש יש בבבא זו, שלא היינו למדים אותו מדין הזהב והכסף, כמבואר בגמרא להלן עמוד ב.

^[9] לענין זהב ונחשת, מי קונה את מי, נחלקו הראשונים, וראה טעמם להלן בהערות על הגמרא.

^[10] רש"י. ובפשוטו הכוונה שהמלך או בני המדינה הפסיקו להשתמש במטבעות אלו, ובתוספות הקשו: אם כן מה חידוש יש בדבר, שמעות הרעות קונות את היפות, הרי יש ללמוד דבר זה בקל וחומר ממה ששנינו הנחושת קונה את הכסף! ? ועוד הקשו תוספות ותוספות הרא"ש ממה שמבואר בגמרא [מו ב] על מה ששנינו על המטלטלין קונים זה את זה, ראה בדבריהם. על כן פירשו התוספות ותוספות הרא"ש, דמעות הרעות יוצאות בדוחק, כגון מטבע שנסדק, והיות שהן יוצאות בדוחק בכל מקום, על כן עדיפי מנחושת דאיכא אתרא דלא מסגי כלל, וזהו מה שהתחדש בבבא זו שאף מטבעות אלו נחשבים פירי לגבי מעות היפות. [ויש שכתבו שלדעת רש"י מטבע שנסדק הוי טבעא כמעות היפות. וראה להלן הערה 12. וראה במאירי שכלל ב"מעות הרעות" גם מטבע שנפסל על ידי המלך או בני המדינה, וגם מטבע שנמחקה צורתו מחמת יושנו וכו'. [ולדבריו תיקשי קושיית תוספות הרא"ש, ראה שם].

^[11] א. רש"י. והחידוש בבבא זו הוא, שאף על פי שאין האסימון חסר אלא הטבעת הצורה, מכל מקום הרי הוא כפירי לגבי מטבע שכבר הטביעו עליו את צורתו. [בשיטת הרמב"ם ראה "מגיד משנה" מכירה ו ב רמב"ם מעשר שני ד ט ופירוש המשניות כאן]. ובתוספות הקשו על רש"י מהגמרא בשבת סה א, שם משמע שלאסימון יש צורה. [וראה מה שתירצו תוספות בשבת, על פי דקדוק לשון רש"י שם]. על כן פירש רבינו תם שבאסימון טבועה צורת מטבע, אלא שאין מטבע זו יוצאת כל כך בהוצאה, וזהו החידוש בבבא זו, שאף מטבע זה נחשב כפירי לגבי מטבע שיוצא בהוצאה יותר ממנו. [מטבע זו יוצאת יותר בריוח מאשר "מעות הרעות"]. וראה עוד בתוספות הרא"ש ברמב"ן, רשב"א וריטב"א ובמה שיתבאר להלן מז ב בהערה. ב. ראה בחידושים המיוחסים לריטב"א שנחלקו הראשונים בדין אסימון הקונה את המטבע; יש אומרים: אסימון קונה כל מטבע, אפילו כאשר איננו מאותו סוג, כגון אסימון של כסף שרוצה לקנות מטבע של זהב [וכן כתב המאירי]. ויש אומרים: רק מטבע מאותו סוג קונים באסימון, ואסימון של כסף אינו קונה מטבע של זהב, אלא להיפך, מטבע של זהב קונה את הכסף - אפילו אם הוא אסימון של כסף ראה שם. ג. בביאור לשון "פולסא" כתב הרמב"ן לפרש מלשון "ושקל בפלס הרים" היות ולאסימון אין חשיבות של מטבע, ורק משקל המתכת שבו הוא עיקר חשיבות. אי נמי מלשון "פלסיה לסלא" [בבא קמא יט ב] היות והאסימון נסדק ונפגם. וראה ברש"י להלן מז א ד"ה פולסא.

^[12] מטלטלין קונין מטבע, אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון, דמיקרי פירי לגבי כספא, ולגבי מטלטלין מיקרי טיבעא - תוספות. [לכאורה, אף אם מיקרו פירי יוכל לקנותם, שהרי מטלטלין קונין מטלטלין, ועיקר החידוש הוא שמעות הרעות ואסימון אינם קונים את המטלטלין, וכן הוא בתוספות הרא"ש]. ובתוספות הרא"ש בשם הר"מ כתבו שאסימון קונה את מעות הרעות, כי הוא כפירא אצלם. אמנם הרמב"ם [מכירה ו ב. ו] כתב שמעות הרעות [בדין אסימון ראה "מגיד משנה" ורמב"ם מעשר שני ד ט] הן כפירות לכל דבר, והן בכלל בבא ד"כל המטלטלין קונים זה את זה" - "לחם משנה". לפי זה, אין חידוש בבבא ד"מטלטלים קונים את המטבע", וכתב בחידושים המיוחסים לריטב"א [שגם הוא סובר כהרמב"ם] בשם הראב"ד: מטלטלין קונים את המטבע, הוא טעם לכל מה ששנינו לעיל, אי נמי היות ורצה לשנות בסמוך כל המטלטלים קונים זה את זה בתורת חליפין [על כן הקדים ואמר שמעות הרעות ואסימון הם כמטלטלים]. וראה עוד ברמב"ן [מד ב ד"ה גמרא] ובר"ן. ובספר "תורת חיים" כתב להוכיח כשיטת הרמב"ם, דממה ששנינו: אסימון קונה את המטבע, ולא קתני "מעות" כדקתני לעיל מינה, משמע שאסימון כלל אינו קרוי "מטבע", אם כן קשה לומר שלענין דין מטלטלין קונים את המטבע, אסימון נחשב כמטבע, ראה שם.

^[13] בין בתורת "חליפין" - שהחליפו חפץ בחפץ, כיון שמשך האחד זכה בשלו, וחבירו קנה את חליפיו; בין בתורת "דמים" שאמר אחד לחבירו: בכמה תתן לי את שלך, בכך וכך, וזה חוזר ואומר לו: בכמה תתן לי את שלך, בכך וכך, ונתרצו שניהם בדבר, אם משך האחד את שלו נתקיימו הדברים - רש"י. בביאור מה שכתב רש"י בין ב"תורת דמים" כתב רבי עקיבא איגר שתי דרכים: האחת: משיכת החפץ האחד קונה את החפץ השני מדין "קנין כסף", ואף על פי שבדרך כלל מעות אינם קונות, מכל מקום על אופן זה - שהחליף חפץ בחפץ לפי ערכם הממוני, אמרו: יש דמים שהם קונים כחליפין, כיון דהוי מילתא דלא שכיחא. [לקמן מו ב, כדעת "בעל המאור" שם ודלא כהרמב"ן]. השניה: משיכת החפץ האחד, היא כמשיכת מטלטלין תמורת מעות, שמשיכת המטלטלין מחייבת תשלומין, ואף כאן החפץ הנמשך נחשב כמטלטלין, והחפץ השני נחשב כ"תמורת החפץ", ואז - אין משיכת החפץ קונה לחבירו את החפץ השני, אלא שנתקיימו הדברים. כלומר חל עליו חיוב לתת לחבירו את החפץ הזה, שמחשיבים אותו כ"תמורה" של החפץ הראשון. [וכפי שהובא לעיל בהערה 6 ששייך לקבוע איזה סוג מעות מתחייב הקונה למוכר עבור החפץ הנמשך]. והנה לשון רש"י מדוקדקת מאד לפי הדרך השניה שהרי לענין "תורת חליפין" כתב רש"י שבמשיכת האחד קנה חבירו, ואילו לענין "תורת דמים" כתב רש"י שבמשיכת האחד נתקיימו הדברים, וראה עוד במאירי. [בספר "דרכי דוד" העיר על הדרך הראשונה: הלא רש"י פסק כריש לקיש שמעות קונות דבר תורה, ראה תוספות מו ב ד"ה ופירי וברש"ש שם, ולדבריו לא אמרינן יש דמים שהן כחליפין, וראה עוד בחידושי הגרנ"ט סוף סימן קס].

^[14] א. להלן מח ב נחלקו אמוראים אם מקללים אותו באמירה זו, או שרק מודיעים לו דע שאם תחזור סופך להפרע ממך, ראה שם. ב. הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: ואמרו מי שפרע הוא דין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו, כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון, ובאיזה מקום שירצה, וזה לשון אותה צעקה מי שפרע כו'. משמע שזה שרוצה לקיים המקח הוא שאומר "מי שפרע" כו' לזה שחוזר בו. אבל במאירי כתב: שחבירו קובל עליו בבית דין, ובית דין מביאים אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי, ואם לא רצה מקללים אותו ואומרים מי שפרע כו'. משמע שבית דין הם שאומרים "מי שפרע" כו' לזה שחוזר בו. וכן הוא ברמב"ם בהלכות [מכירה ז א -ב]: כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע. וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרין לו מי שפרע כו'. ג. ענין אמירת מי שפרע כו' הוא בין כנגד הלוקח בין כנגד המוכר, כל שחוזר בו, ואין חבירו מסכים בחזרתו, אומרים לו מי שפרע כו' - מאירי.

^[15] ב"עין יעקב" הגירסא היא: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים בים הוא עתיד להפרע וכו'. וכן איתא בברייתא מח א. [ובמשנה בירושלמי איתא רק מי שפרע מדור המבול]. וכתב המאירי [מח א]: ומה שהזכירו בזו אנשי דור המבול, מפני שמעשיו של זה, דומים למעשיהם, שהיו גוזלים באופן שלא היו בית דין יכולים להזקק לתובע, כמו שאמרו כאן בירושלמי שהיו גוזלים כל אחד פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא תהא גזילתם יוצאה בדיינים. [וכן מי שאינו עומד בדיבורו, אי אפשר להוציא ממנו בדיינים]. וכן מזכיר המצריים שלא היו עומדים בדיבורם, כמו שנאמר בהם [שמות ח יא]: "היתה הרוחה והכבד את לבו", והוזכרו האחרים אגבן של אלו. [בתוספות הרא"ש כתב גם על דור המבול: שהיו מלאים חמס, ולא היו עומדים בדיבורם]. ובספר "חידושי בתרא" כתב שהיות וחסרונו של מי שאינו עומד בדיבורו הוא שאינו מאמין שכל צרכיו נקצבו משמים [ראה בבא בתרא י א], על כן תלו את קללתו בכל אלו שלקו בחסרון אמונה בהשגחה פרטית. דור המבול היו שטופים בגזל, ולא האמינו שה' מכין לכל אחד את שלו; דור הפלגה חשבו שהמבול בא באופן טבעי מזמן לזמן ואפשר לעצרו על ידי שיתמכו את השמים במגדל גבוה [ראה רש"י בראשית יא א]. ולא האמינו שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שיכריזו על כך מלמעלה [חולין ז ב] ואין הבניינים מעכבים את הפורענות אלא תשובה ומעשים טובים [אבות ד יא] ; אנשי סדום פחדו שהעניים יקחו כל אשר להם, ולא סמכו על הכרזת הבורא שמפרנס ומשביע לכל חי רצון; וגם המצריים התכחשו לכך שאצבע אלקים היא, עד שקיבלו כמה מכות. [וראה עוד בפירוש "הבונה" ו"בן איש חי" על "עין יעקב" ו"חכמה ומוסר" חלק ב סימן רט].

^[16] כתב המאירי: כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם, קנאו לוקח משעה ראשונה, ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה, לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה שהרי משעה ראשונה קנאו, ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן. [אפשר, שאין דברי המאירי האלו אלא כדעת מאן דאמר (מז ב) מעות קונות דבר תורה].

^[17] והכל נמצא עתה בידו, בין המטלטלין ובין המעות - רש"י.

^[18] כתב הריטב"א: קים לן שלא החליף רבי את משנתו מחמת שכחה, שהרי לא חזר בו עכשיו, אדרבה עמד בדברי זקנותו, ואף אין כאן מחלוקת תנאים שנאמר: בילדותו סבר רבי כתנא זה, ובזקנותו חזר בו וסבר כתנא שני, אלא שהיו שתי גירסאות בדברי רבי מאיר, בילדותו הכריע רבי כגירסא זו, ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת, וכן נראה מפירוש רש"י. [כלומר מפירוש רש"י נראה שאין כאן שכחה ולא מחלוקת תנאים, אלא ספק מה אמר רבי מאיר, וראה בהערה בעמוד ב]. וראה בירושלמי כאן שרבי שמעון חלק על אביו וסבר כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה, ונוסח המשנה בגירסת הירושלמי היא: הכסף קונה את הזהב, כדעת רבי שמעון בר רבי.

^[19] והטעם, כי היות והזהב חשוב מן הכסף על כן דמי למעות כנגד פירות, שמעות חשובות מן הפירות - "שיטה מקובצת" בשם "תוספות חיצ וניות". ובחידושים המיוחסים לריטב"א כתב בשם רבו שזהב נחשב מטבע לעומת כסף כי צורת המטבע של זהב מחשיבה את הזהב, יותר ממה שכסף נעשה חשוב יותר על ידי צורת המטבע שלו, ראה שם.

^[20] דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה - "שיטה מקובצת" בשם "תוספות חיצוניות".