אתיא לאחלופי [יבוא להחליף] בראשון, שיחשוב שהוא מכריז רגל ראשון! ומשיבים: אמנם ייתכן שטעה, אולם דבר זה לא יכול לגרום נזק הא קא אתי [הרי המוצא יבוא] גם ברגל שלישי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעה ימים, כדי שילך המאבד שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש (ומוסיפים: שיבנה במהרה בימנו), התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי אין מקום שכל ישראל באים בו. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו בכך.

ושואלים: מאי [מה פירוש] משרבו האנסין? ומשיבים: דאמרי [שאומרים] שעל פי חוק הגויים אבידתא למלכא [האבידה שייכת למלך], ולכן יש לחשוש שאם יכריז ברבים יחרימו השלטונות את המציאה. מסופר: רבי אמי אשכח אודייא דדינרי [מצא כלי מלא דינרים], חזייה ההוא רומאה דקא מירתת [ראה אותו רומאי אחד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך] דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא [שאין אנו פרסיים האומרים שהאבידה שייכת למלך]. ועוד מספרים במנהגי השבת אבידה בזמן הבית.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבן טוען היתה בירושלים ומה היה תפקידה? כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם ששם היה מקום ההכרזה, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז שמצא, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. ואבן זו עמדה במקום מוגדר בעיר, וזו היא ששנינו בענין אחר: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען, שזו היא האבן המוזכרת שם.

א משנה אמר הטוען לבעלות על האבידה את האבידה, שאמר מה החפץ שאבד ולא אמר סימניה — לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה — לא יתן לו, שנאמר: "עד דרש אחיך אתו" (דברים כב, ב), ופירשוהו: עד שתדרוש את אחיך ותחקור אם רמאי הוא או אם אינו רמאי.

ב גמרא אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה זו, רב יהודה אמר: "אבידתא [אבידה] מצאתי "מכריז, ורב נחמן אמר: למשל "גלימא מצאתי מכריז". ומסבירים את טעמיהם.

רב יהודה אמר: "אבידתא" מכריז, דאי אמרת [שאם אומר אתה] ש"גלימא" מכריז — חיישינן [חוששים אנו] לרמאי, שמא נודע לרמאי שאיבד חבירו אבידה זו, ויחקור וידרוש מה היו סימניה ויבוא ויתן בה סימנים ויקח אותה.

רב נחמן אמר: "גלימא" מכריז, ולרמאי לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאם כן אין לדבר סוף, שהרי גם אם מכריז אבידה, שמא ינסה הרמאי לנחש מה היתה האבידה.

תנן [שנינו במשנתנו]: אמר את האבידה ולא אמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. ומעתה, אי אמרת בשלמא "אבידתא" [נניח אם אומר אתה ש"אבידה"] הוא מכריז, הא קא משמע לן [הרי זה השמיע לנו] במשנה, אף על גב [אף על פי] שאמר "גלימא" איבדתי, כי [כאשר] לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה [אין אנו מחזירים לו]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "גלימא" מכריז, אמר איהו [אומר הוא] המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו [ואומר הוא] שאיבד גלימא, צריכא למימר כי [האם צריך לומר שכאשר] לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה [אין מחזירים לו]?

אמר רב ספרא: מכאן אין להוכיח, ולעולם אפשר לומר כי "גלימא" מכריז, אלא אמר איהו [הוא] המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו [הוא הטוען] סימנין. ומאי [ומה פירוש] לא אמר את סימניה — לא אמר סימנין מובהקין דידה [שלה], ולכן יש חשש שאין הוא בעל האבידה.

ג שנינו במשנה: והרמאי אף על פי שאמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה — היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאין שהיו מגלים מפי המאבד מה איבד ונוטלים, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו [שלא] רמאי את [אתה] וטול.

ומספרים דרך אגב כי הא [כמו זה] שאירע דאבוה [שאביו] של רב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה [אבד לו חמור ומצאוהו]. אתא לקמיה [בא לפני] רבה בר רב הונא, אמר ליה [לו]: זיל אייתי סהדי דלאו [לך הבא עדים שלא] רמאי את [אתה], וטול את האבידה, שהרי נתת את הסימנים. אזל אייתי סהדי [הלך והביא עדים], אמר להו [להם] רבה בר רב הונא לעדים: ידעיתון ביה [יודעים אתם בו] שרמאי הוא? אמרו ליה [לו] העדים: אין [כן]. אמר להו [להם] אביו של רב פפא בהתמרמרות: אנא רמאה אנא [אני רמאי אני]?! אמרו ליה [לו]: אנן [אנו] "לאו [לא] רמאי את" קאמרינן [אתה אמרנו], כלומר, התבלבלנו בדברים, שהיה נדמה להם ששאל כרגיל אם יודעים בו שאינו רמאי. אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה [מסתבר שאין מביא אדם חובה לעצמו], ואף על פי שענו העדים שלא כהוגן יש להניח שנתבלבלו, ולא לומר שחזרו בהם מעדותם הראשונה.

ד משנה כל דבר בעל חיים שמצא שהוא עושה מלאכה ואוכל — יעשה מלאכה אצל המוצא ויאכל, ודבר שאין עושה ובכל זאת אוכל — ימכר לאחר זמן מה, ולא ישאירנו בידו שיאכל ולא יעשה. שנאמר: "והשבתו לו" (דברים כב, ב), ללמד בין השאר: ראה היאך תשיבנו לו, שאם יאכל זמן מרובה אצל המוצא ואחר כך יצטרך המאבד לשלם כל הוצאות האוכל, שמא לא יהא בכך השבת אבידה אלא טירדה בלבד.

מה יהא בדמים שקיבל תמורת האבידה שמכר? רב טרפון אומר: ישתמש בהן המוצא, לפיכך אם אבדו דמים אלה חייב באחריותן, שהרי הם כאילו לקח אותם בהלוואה מן המאבד. רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן אלא ישארו בידו כמות שהם ולפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן, כשם שאין חייב באחריות של אבידה.

ה גמרא אמרנו שדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושואלים: ולעולם יישאר בביתו והוא יצטרך להיות אחראי לו? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש ואחר כך יכול הוא למכור. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור שיש בהם רווח כנגד דמי החזקתם, מטפל בהן עד שנים עשר חדש, מכאן ואילך — שם (מעריך) דמיהן ומניחן את הדמים.

עגלים וסייחין שהם קטנים ואינם עובדים מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. מצא אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת דינה כבהמה גסה שכן היא מטילה ביצים והרי היא בגדר של עושה ואוכל. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו (הטיפול בו) מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

אף על פי שלענין דברי רב נחמן בר יצחק יש ראיה מכאן, מכל מקום יש הבדלים רבים בין הברייתות; קשיא [קשה] מעגלים וסייחין שבברייתא אחת על עגלים וסייחין שבשניה, וכן מדין אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין!

ומתרצים: עגלים וסייחין על עגלים וסייחין לא קשיא [אינו קשה]; הא [אלה] ששנינו שמחזיק שלושה חדשים הם כאלה דרעיא [שהולכין למרעה], והא [ואלה] שאמרנו שאינו צרי לטפל בהם אלא חודש הרי זה מדובר באופן דפטומא [שצריכים לפטם].

וכן אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה]; הא ברברבי [זה בגדולים] שאין טירחתן מרובה, הא בזוטרי [זה בקטנים] שטירחתן מרובה ישאירם אצלו רק שלושה ימים (רמב"ם).

ו שנינו במשנה שדבר שאינו עושה ואוכל ימכר כדי לקיים "והשבותו לו", תנו רבנן [שנו חכמים]: "והשבתו לו" — ראה והתבונן היאך תשיבנו לו שתהא בכך השבה, שלא יאכיל עגל לעגלים, כלומר, שלא ימצא שכל דמי עגל שנמצא הלכו בהוצאות שמוציא בטיפול בו, או סייח לסייחין, אווזא לאווזין, ותרנגול לתרנגולין, שלבסוף לא יקבל המאבד דבר.

ו שנינו במשנה שחלקו חכמים מה יהא בדמים שקיבל בעד האבידה. ר' טרפון אומר ישתמש בהן ורבי עקיבא אסר להשתמש בה. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] תנאים אלה,