משום כדי חייו ופרנסתו המיידית. שלא יימצא חסר לחם ממש באותו היום.

א ובאותו נושא של הקניית זכות שתבוא בעתיד אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו שדה שאני לוקח, כלומר, שאני עומד לקנות, לכשאקחנה, כאשר אקנה את השדה, הרי השדה תהא קנויה לך כבר מעכשיו — הרי זה קנה בכח הבטחה זו.

אמר רבא: מסתברא מלתא [מסתברים דבריו] של רב שיפה כוחה של מתנה כזו כאשר אמר לו "שדה" סתם ולא פירש דבריו לגבי שדה מסויים. אבל אם אמר "שדה זו" — לא. ומדוע? שכן מי יימר דמזבין לה ניהליה [מי יאמר שימכור לו אותו], וכיוון שאין בטחון שימכור לו בעל השדה, לכן אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

ומעירים בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב אפילו בשאמר לו "שדה זו". מכדי [הרי] רב כמאן [כשיטת מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו זו] — כשיטת ר' מאיר, שאמר בכלל: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא שכן שנינו בברייתא] בענין זה: האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר מעבדותי ", או "לאחר שתשתחררי את ", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך", או "לאחר שתמות אחותיך שהיא נשואה לי, ואז אוכל לשאתך לאשה ", בכל המקרים הללו, כיוון שאין הקידושין יכולים לחול עכשיו — אינה מקודשת גם לאחר שהתקיימו הדברים.

ר' מאיר אומר: מקודשת, שלדעתו אפשר להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם, וכאשר יבוא — תתממש ההבטחה ויתקיים הקנין.

והא [והרי] אשה כ"שדה זו" דמיא [דומה] שהרי מדובר באשה מסויימת, ובכל זאת אמר ר' מאיר שהיא מקודשת, הרי שלדעת ר' מאיר, שרב פסק כמותו, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו הוא דבר מסויים.

ב אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק — יחזירו לבעלים. דאי [שאם] חוששים משום שכתב ללות ולא לוה — הא [הרי] שעבד הלווה נפשיה [את עצמו] בשטר זה שהוא שטר הקנאה משעת כתיבתו. ואי [ואם] חוששים משום פרעון, שמא כבר נפרע שטר זה — לא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון, שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו] ודאי מקרע הוה קרע ליה [היה קורע אותו] הלווה, ואם לא נקרע, מן הסתם לא נפרע.

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני [אבי מסופרי הדיינים] של מר שמואל הוה [היה] והוינא כבר שיתא כבר [והייתי אז כבן שש, כבן] שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי [ואני זוכר שהיו מכריזים ואומרים] הני שטרי אקנייתא [הקנאה] דמשתכחי בשוקא [שנמצאים בשוק] נהדרינהו למרייהו [נחזיר אותם לבעליהם], וכדברי שמואל.

אמר רב עמרם: אף אנן תנינא [אנו גם כן שנינו מעין זה]. ששנינו: כל מעשה בית דין — הרי זה יחזיר, אלמא [מכאן] שלא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון. אמר ליה [לו] ר' זירא: משם אין הוכחה, כי מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו [שלא] בני פרעון נינהו [הם], שטר "חלטאתא" הוא שטר שנותנים בית דין לאדם ששדה מסויים שייך לו על פי מכירת בית דין, ו"אדרכתא" הוא שטר שנותנים לו לאדם זכות לגבות את חובו מכל נכס של החייב.

אמר לו רבא: וכי הני לאו [שטרות אלה לא] בני פרעון נינהו [הם]? והא אמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: שומא ששמו את נכסיו של אדם ומכריחים אותו למכור כדי לשלם חובותיו הרי היא הדר [חוזרת] עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה] ויכול החייב לשלם ולא למכור. ואמר אמימר: אנא [אני] מנהרדעא אנא [אני] ובכל זאת סבירא לי [סבור אני] ששומא הדר [חוזרת] לעולם, ואם כן אף שטרות אלה יתכן שעבר זמנם.

אלא אמר רבא: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] — דאמרי [שאומרים]: איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא, המחזיק והלווה וכיוצא בו, הוא שהפסיד לעצמו], דבעידנא דפרעיה אבעי ליה למקרעיה לשטריה [שבזמן שפרעו היה צריך לקרוע את שטרו], אי נמי למכתב שטרא אחרינא עילויה [או גם כן אם רצה בכך היה צריך לכתוב שטר אחר עליו] שיקנה לו שוב זכות על נכסיו.

והטעם שצריך לכתוב — דמדינא ארעא [שמן הדין את הקרקע] לא בעיא למיהדר [היה צריך להחזיר], ואולם משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח) הוא דאמור רבנן תהדר [שאמרו חכמים שתחזור]. הלכך הרי הוא כמי שמרישא [מתחילה] הוא דקא זבין [שקונה דבר], איבעי ליה למכתב [היה צריך לכתוב לו] שטר זביני [מכירה] עבור הקרקע שקבל בחזרה.

ושואלים: גבי [אצל] שטר חוב מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו], אבעי ליה למקרעיה לשטריה [היה צריך לקרוע את שטרו]. ודוחים: אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה [אמור שהמלוה משטמט באותו זמן ממנו], דאמר ליה [ואומר הוא לו]: למחר יהבנא [אתן] לך את השטר דהשתא ליתיה גבאי [שעכשיו איננו אצלי], אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה [או גם כן בגלל פרוטות, של שכר כתיבת השטר הוא עוצר, מעכב אותו] את השטר בידו עד שיקבל מן הלווה את שכר הסופר, ואם כן יתכן שימצא שטר פרוע, ולא באשמתו של הלווה.

ג אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק — לא יחזירו לבעלים.

ומסבירים: לא מיבעיא היכא [נצרכה במקום] שלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר [שאפשר לומר] כי כתב ללות ולא לוה ואינו שייך כלל למלוה. אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו [ומה הוא] פירושו של הנפק — שהשטר מקוים בבית דין — גם בכגון זה לא יחזיר. ומדוע? — דחיישינן [שאנו חוששים] לפרעון.

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' אבהו על כך: הרי שנינו שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר! אמר ליה [לו]: ירמיה ברי [בני] לא כל מעשה בית דין שוים, ולא אמרו שיחזיר אלא כגון שהוחזק אותו אדם הלווה בשטר כפרן ואינו נאמן לומר "פרעתי", ורק במקרה כזה יחזיר לבעל השטר.

אמר רבא: ומשום שהוחזק כפרן חדא [פעם אחת] תו [שוב] לא פרע [אינו פורע] כלל והוא חשוד לגבי כל חוב אחר?! אלא אמר רבא: מתניתין [משנתנו] מדברת בשטר חלטאתא ואדרכתא וכדברי ר' זירא ששטרות אלה אין בהם חשש פרעון.

והעיר: ודין זה של כפרן, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא [ובא לידינו לדון בו, אומר בו דבר]. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו בבית דין לאדם שיצא חייב בדינו, פסק הלכה גמור: "צא תן לו מה שאתה חייב לו "