סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

עשו, תקנו חכמים תקנה שגם זה שאינו זוכה (בנו של האריס) ייחשב כזוכה, ומאי טעמא [מה הטעם] בתקנה זו — עניים גופייהו ניחא להו [עצמם נוח להם] בתקנה זו שעושים לכולם, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו [שכאשר ישכרו אותם כפועלים ילקטו בניהם אחריהם].

ומעירים: ופליגא [וחלוק] שמואל על דברי ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כוונת משנתנו היא לא גדולגדול ממש, שהגיע לבגרות, ולא קטןקטן ממש, אלא הכוונה היא זו: שאפילו הוא גדול ואולם הוא סמוך על שלחן אביוזהו קטן. שכיון שהוא סמוך על שולחן אביו מן הסתם מה שהוא מוצא ראוי שימסור לאביו. ואפילו הוא קטן ואולם אינו סמוך על שלחן אביוזהו גדול ומציאתו לעצמו.

א שנינו במשנה כי מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן. ותוהים: אמאי [מדוע]?! לא יהא העבד אלא כפועל. ותניא [ושנויה ברייתא]: מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמוריםבזמן שאמר לו בעל הבית: "נכש עמי היום, או שאמר לו "עדור עמי היום", ואז מציאת פועל לעצמו, כיון שפירט לו את מהות המלאכה שהוא מצפה ממנו לעשות עבורו, ואין בכלל אלו זכייה עבורו במציאה.

אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" בלא לפרט את מהות המלאכה — מציאתו לבעל הבית, שהרי אף זה בתוך המלאכה הכללית שעושה.

והרי העבד מושכר לבעליו לכל מלאכה, ומדוע לא יזכה אדוניו במציאתו? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] בעבד נוקב מרגליות עסקינן [עוסקים אנו] שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת, לפי שהוא מרוויח הרבה מאוד במלאכתו, ולכן דינו כפועל שנשכר לעבודה מסויימת בלבד.

רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן [עוסקים אנו], שאינו בטל כלל ממלאכתו שעושה, ואין אדוניו מפסיד מאומה ממה שמגביה באותה שעה מציאה, ויכול משום כך לקחתה לעצמו.

רב פפא אמר: מה שאמרו בפועל שמציאתו לבעל הבית הרי זה בכגון ששכרו במיוחד ללקט מציאות. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה זה בדיוק] שישכרו אדם למציאת מציאות? ומשיבים: כגון דאקפי אגמא בכוורי [שהציף האגם את השדה בדגים] ואחר כך חזרו המים, ונשארו הדגים בשדה, ושוכר פועלים ללקט את הדגים הללו.

ב שנינו כי מציאת שפחתו העברית לעצמה, ושואלים: בעצם האי שפחה היכי דמי [שפחה זו איך בדיוק היא]? אי דאייתי [אם שהביאה] שתי שערות שהם סימני בגרות, מאי בעיא גביה [מה אם כן היא צריכה לעשות אצלו], שהרי שפחה עבריה עם הגיעה לבגרות הריהי משתחררת.

ואי [ואם] שלא אייתי [הביאה] שתי שערות ועדיין קטנה היא, אי איתיה [אם עדיין ישנו] לאב בחיים — הרי המציאה דאבוה הויא [של אביה היא]! ואי דליתיה [ואם שאין] לאב, שכבר מת — תיפוק [תצא לחופשי] במיתת האב.

שהרי אמר ריש לקיש: אמה העבריה קנה את עצמה במיתת האב מרשות האדון מקל וחומר. שכן אם בגרות שאינה מוציאתה מרשות האב הריהי מוציאתה מרשות האדון, מיתת האב שמוציאתה מרשות אביה, כל שכן שמוציאתה מרשות אדוניה, ואם כן מה עושה היא אצלו? ושואלים: ולאו איתותב כי לא הושבו ונדחו] דברי ריש לקיש אלה ממקומות אחרים? והרי כבר הוכחנו שאין הדין כן!

ואומרים: על כל פנים נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא [נאמר כי מכאן גם כן תהא זו קושיה עליו]!

ודוחים: לא, אם תדייק בדברים לא תוכיח מכאן, ולעולם תפרש דאיתיה לאב [שהאב ישנו], ומאי [ומה פירוש] "הרי הן שלהן"לאפוקי דרבה [להוציא ולומר שאינו של בעליה], כלומר, המציאה שייכת באמת לא לשפחה הילדה כי אם לאביה, ומה שאמר במשנה "הרי הן שלהן", כוונתו שאינו שייך לאדון, אלא השפחה זוכה, וממנה זוכה אביה.

ג שנינו במשנה שמציאת אשתו שגירשה הרי היא לעצמה. ותוהים: גירשה פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי לאחר שגירשה אין לה עוד כל קשר עם בעלה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]במקרה שהיתה מגורשת ואינה מגורשת, וכגון שהיה ספק בכשרות הגט, או במסירתו המוחלטת לה, ועדיין לא נגמרו הגירושין. שאמר ר' זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים על אשה שהיא בגדר "מגורשת ואינה מגורשת"בעלה עדיין חייב במזונותיה. ואף על פי שאמרו חכמים כי מציאת אשה שייכת לבעלה וזכות זו מקבילה להתחייבותו שלו לספק לה את מזונותיה.

אולם טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] כי מציאת אשה לבעלה, כי היכי [כדי] שלא תיהוי [תהיה] לה איבה מבעלה, שיאמר שהוא מפרנסה משלו וכעת כשמצאה דבר היא לוקחת אותו לעצמה, ולכן תקנו תקנה זו. הכא אית [כאן יש] לה איבה ואיבה, שהרי מעוניינים אנו שיתן לה גט גמור ואין חוששים לריבוי איבה ביניהם ולכן דין הוא שתשאר מציאתה לעצמה.

ד משנה מצא שטרי חוב, אם יש בהן, בשטרות אחריות נכסים, שכתוב בשטר שהוא משעבד את הנכסים שיש לו לפרעון חוב זה — לא יחזיר. ומדוע — מפני שבית דין נפרעים מהן, משטרות אלה וגובים את הנכסים גם אם נמכרו בינתיים לאחרים. ואם אין בהם אחריות נכסיםיחזיר, לפי שאין בית דין נפרעים מהן, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעים מהן בכל מקרה.

ה גמרא שואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו], כלומר, מה היה המקרה? אילימא [אם תאמר] כשהחייב מודה שאכן כתב שטר זה והשטר לא נפרע, כי [כאשר] יש בהן אחריות נכסים אמאי [מדוע] לא יחזיר? הא [הרי] הוא מודה! ואי [ואם] כשאין החייב מודה וטוען שהשטר נפל ממנו לאחר שפרעו כי [כאשר] אין בהן אחריות נכסים אמאי [מדוע] יחזיר? שהרי נהי דלא גבי ממשעבדי [שאם אמנם אינו גובה מנכסים משועבדים] שנמכרו כבר — אבל מבני חרי מגבא גבי נכסים בני חורין גובה הוא] בשטר זה, והרי הלווה טוען שאינו חייב עוד מאומה!

ומשיבים: לעולם יש לפרש כשהחייב מודה, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם]: דחיישינן [שחוששים אנו] שמא כתב ללות בניסן שהוא התאריך שבשטר ולא לוה בפועל עד תשרי ובינתיים מניסן עד תשרי מכר קרקעות, והרי באמת אין כל שעבוד קודם חל על קרקעות אלה, לפי שלא נשתעבד הלווה לשלם עד שלווה בפועל, ואתי למטרף [ויבוא לטרוף, לקחת] את השדות המכורים מן הלקוחות שלא כדין.

ותוהים: אי הכי [אם כך] שחוששים שמא תאריך השטר מוקדם להלוואה, אם כן כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי [השטרות הבאים לפנינו לבית דין להפרע נחשוש להם כך] שמא הקדימו את זמנם!

ודוחים: כל שטרי [השטרות] לא ריעי [הורעה חזקתן], שהרי נשארו כראוי אצל המלוה ולא היה בהם שום פקפוק, הני ריעי [אלה הורעה חזקתן] כאן שאבדו, וכיוון שיש בהם מקום לפקפוק חוששים אנו.

וממשיכים להקשות: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כותבים שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו, שהרי הלווה הוא שמתחייב על ידי שטר זה. ואולם יש לתהות: מלכתחילה היכי כתבינהו [איך כתבו שטר זה]? ניחוש [נחשוש] שמא כתב ללות בניסן ובסופו של דבר לא לוה עד תשרי, ואתי למטרף [ויבוא לטרוף] מן הלקוחות שלא כדין!

אמר רב אסי:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר