ואי [ואם] רשות הרבים הוא — קני [קנה] הרוכב, שדרכו של אדם לרכב שם בעיר, ואי [ואם] אדם חשוב הוא שדרכו להיות תמיד רכוב ואין דרכו להנהיג — קני [קנה] אפילו בסימטא ואי [ואם] אשה היא שאין דרכה להלך אחרי החמור — קניא [קנתה], ואי איניש זילא [ואם אדם בזוי] הוא הרוכב, שדרכו לרכב אף במקומות שאין אנשים רוכבים בהם — אף הוא קני [קנה].

א בעי [שאל] ר' אלעזר: האומר לחבירו "משוך בהמה זו על מנת לקנות את הכלים שעליה", שאותם הוא מוכר כעת, מהו הדין?

ותוהים על הלשון "לקנות", מי [האם] אמר ליה "קני [לו קנה] את הכלים "? ואם לא פירש לו שיקנה כלים אלא אמר בלשון לא ברורה "לקנות כלים" לא אמר כלום. אלא יש לתקן ולומר שהשאלה היתה אם אמר לו: "משוך בהמה זו וקנה על ידי כך כלים שעליה" מהו? והבעיה העקרונית היא: מי מהניא [האם הועילה] המשיכה של הבהמה לאקנויי [להקנות] את הכלים שעליה, או לא?

אמר רבא: אי [אם] אמר ליה [לו] "קני [קנה] בהמה וקני [וקנה] כלים שעליה" — מי קני [האם קונה הוא] את הכלים? והרי אף אם קנה את הבהמה, והבהמה היא רשותו כחצר, ואולם גם אז את הכלים על גבי בהמתו לא קנה כיון שחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן כשאחר שעקרה רגליה והלכה (ובכך קנה אותה) עמדה ואז נעשה מעשה הקנין לגבי הכלים, והא [והרי] כלל הוא: כל שאילו היה מהלך לא קנה — אף אם היה עומד ויושב לא קנה!

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שיש דרך שיכול לקנות כלים על גבי בהמה — אם היתה הבהמה כפותה, וכיון שקנה את הבהמה הרי היא כחצרו ויכול לקנות אגב הבהמה גם את הכלים שעליה.

אמרו ליה [לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: אלא מעתה, לפי פסק זה, אם היה אדם מהלך בספינה שלו וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי [כך גם כן] תאמר שחצר מהלכת היא ולא קני [ואינו קונה] את הדגים שיהיו ברשותו?! אמר ליה [לו, להם]: ספינה אינה חצר מהלכת, כי הספינה עצמה מינח נייחא [נחה היא], ומיא [והמים] הוא דקא ממטו לה [שמביאים אותה] ולכן אין דינה כחצר המהלכת.

ועוד אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה שחצר המהלכת אינה קונה, אם כן, אם היתה אשה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה בעלה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שעל ראשה) הכא נמי דלא מגרשה [כאן גם כן תאמר שאינה מתגרשת בכך] כיון שהיא מהלכת?! אמר ליה [לו] רב אשי: קלתה מינח נייחא [הסל שלה נח] ואיהי דקא מסגיא מתותה [והיא שמהלכת מתחתיו] , ולכן הסל נחשב כחצר קבועה, וכל מה שנופל בו נקנה לבעליו.

ב משנה היה אדם רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו שהיה מהלך לידו "תנה לי". נטלה החבר ואמר: "אני זכיתי בה" — זכה בה על ידי הרמתה, אף שלא ראה אותה ראשונה. ואם משנתנה לו לחבירו הרוכב, אמר המהלך "אני זכיתי בה תחילה" — לא אמר כלום. שאמירה בלבד אינה יוצרת זכות קניין, וכיון שנראה מדבריו שלא התכוון לקנות את המציאה בשעת הגבהה — שוב אינו יכול לקנותה.

ג גמרא תנן התם [שנינו שם] בהלכות פאה: מי שליקט את הפאה שמשאירים בשולי השדה עבור העניים, ואמר: "הרי זו, מה שלקטתי, שייך לפלוני עני" — ר' אליעזר אומר: זכה לו על ידי כך, ושייך הנלקט לעני. וחכמים אומרים: לא זכה לו, אלא יתננה לעני הנמצא ראשון, שכל עני שיקבל ממנו פאה זו — שלו היא.

אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי: מחלוקת זו היא מעשיר לעני, שלוקח הפאה הוא עצמו עשיר שאינו זכאי ללקוט פאה, ורוצה לזכות בה עבור העני, ש

ר' אליעזר סבר [סבור]: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי [מתוך שאילו היה רוצה היה מפקיר את נכסיו והיה נעשה] עני וחזי ליה [וראוייה לו] הפאה — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוייה לו] בעודו עשיר. ומגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה [ומתוך שזוכה לעצמו, זוכה גם כן לחברו]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שחד מגו ["מתוך" אחד] — אמרינן [אומרים אנו], ואולם תרי מגו [שני "מתוך"] לא אמרינן [אין אנו אומרים].

אבל מעני לעני, אם המלקט היה בעצמו עני דברי הכל זכה לו לחבירו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [שמתוך שזוכה לעצמו זוכה גם כן עבור חבירו].

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני]: לא כך, אלא אף מעני לעני מחלוקת, וראיה לדבר: דהא [שהרי] מציאה הכל נחשבים כעניים אצלה, כלומר, הכל יש להם זכות לקנות במציאה, ותנן [ושנינו במשנה]: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו "תנה לי", נטלה ואמר "אני זכיתי בה" — זכה בה.

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מעני לעני מחלוקת