שטר שהיה כתוב בו שפלוני לוה סלעים, אבל לא נתפרש בו כמה סלעים, או שהיה כתוב בו דינרין בלא לפרש כמה דינרים, והמלוה והלווה אינם מסכימים בדבר, המלוה אומר: חמש סלעים הלויתי, ולוה אומר: שלש. ר' שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה — ישבע ככל מודה במקצת. ואילו ר' עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור מלהשבע ולשלם. שהרי מלשון השטר אפשר להוכיח שהוא חייב לו שני דינרים בלבד (שמיעוט רבים — שנים) ויתר מכאן היה צריך לפרש. ואם הודה בשלושה הרי הוא כמשיב אבידה למלוה, שהרי נותן לו יותר מכפי שהיה המלוה יכול לקבל בשטר ומשום כך פטור.

ונדייק: קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שר' שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה במקצת הטענה — ישבע. ונדקדק בדברים: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר שלש, הא [הרי] אילו היה מודה רק בשתים — פטור היה מלהשבע, והרי האי שטר דקמודי ביה [שטר זה שהוא מודה בו] הילך הוא, שהרי הוא מסכים לשלם ככל הכתוב בו, ואם כן לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי הילך פטור משבועה!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי אף אם הודה בשתים חייב בשבועה, והאי דקתני [וזה ששנה] שלש, לא לשם הוראה בדין הילך נאמר, אלא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' עקיבא, שאמר: משיב אבידה הוי [הוא] ופטור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' שמעון בן אלעזר שאינו כן, אלא מודה במקצת הטענה הוי [הוא], וחייב.

על כך מקשים: אי הכי [אם כך] היא הכוונה, לשון זו: "ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע" אינה מדוייקת, אלא "אף זה ישבע" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי לפי ההסבר שאמרנו בשתיים ודאי חייב, והיה צריך לומר שאף בשלוש צריך להשבע!

אלא יש לדחות מה שאמרנו ולהסביר בדרך אחרת: לעולם אם הודה בשתים — הריהו פטור, והילך בכלל חייב, ושאני הכא [ושונה הדבר כאן] שאינו חייב שבועה, הואיל דקא מסייע ליה שטרא [שמסייע לו, ללווה, השטר] ומשום כך פטור משבועה אם הודה בשניים.

אי נמי [או גם כן] פטור משבועה אם הודה בשניים בלבד מטעם אחר: משום דהוה ליה [שהרי הוא] שטר שעבוד קרקעות, כי סתם שטר יש בו ערבות הלווה על ידי שיעבוד קרקעותיו למלוה, וכלל בידינו שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, אלא על כפירת כספים או מטלטלים. כל זה היה בלשון אחת של דיוק מן הברייתא.

אכן, איכא דמותיב מסיפא [יש שמקשה מסופה של ברייתא זו], ששנינו בה, ר' עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור משבועה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר הלוה שלש, הא [הרי] אם הודה רק בשתים — חייב. והא [והרי] שטר זה כיון דקא מודי ביה [שהוא מודה בו] אם כן כהילך דמי [הוא נחשב], שהרי עליו לשלם ככתוב בשטר, ושמע מינה [למד מכאן] כי הילך חייב!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי כאשר הודה בשתים נמי [גם כן] פטור משבועה, והאי דקתני [וזה ששנה] שלש דווקא, הרי זה לאפוקי [להוציא] מדברי ר' שמעון בן אלעזר שאמר שמקצת הטענה הוי [הוא] וחייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' עקיבא שלדעתו משיב אבידה הוי [הוא] ופטור.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר מתוך הדברים. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש כי מי שהודה בשתים חייב בשבועה, אם כן בשלש היכי [איך] פטר ליה [אותו] ר' עקיבא, שכן יש מקום לומר כי האי אערומי קא מערים [זה, הלווה, מערים הוא] סבר [סבור הוא]: אי אמינא [אם אומר] שתים בעינא אשתבועי [אצטרך להשבע על כך] וכיון שכך אימא [אומר] שלש דאהוי [שאהיה] כמשיב אבידה ואיפטר [ואפטר]. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי אם הודה בשתים נמי [גם כן] פטור.

ושואלים: אלא לפירוש זה הרי קשיא [קשה] לדברי ר' חייא, שהרי המודה בשניים הילך הוא, ובכל זאת חייב! ומשיבים: שאני התם דקא מסייע ליה שטרא [שונה שם שמסייע לו השטר] ולא משום הילך, אלא משום שחייב לשלם על פי השטר. אי נמי [או גם כן] משום דהוה ליה [שהרי הוא] שטר שעבוד קרקעות, וכאמור אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות.

א מתיב [מקשה] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, ממה ששנינו: אדם שטענו לחבירו שמגיע לו ממנו כלים וקרקעות, הודה הנתבע שחייב לו כלים וכפר בקרקעות, או להיפך שהודה בקרקעות וכפר בכלים — הרי זה פטור מלהשבע על השאר. אם הודה על מקצת קרקעות — פטור מלהשבע, הודה על מקצת כלים — חייב להשבע על השאר.

ומעתה נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שמדובר כאן בכלים וקרקעות, שהקרקע לאו [לא] בת שבועה היא, שהרי אין נשבעים על טענות הקשורות בקרקעות, הא [הרי] אילו היה כאן ענין של כלים וכלים דומיא [בדומה] לטענה זו של כלים וקרקעות, היינו אומרים, שחייב להשבע. והיכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו דאמר ליה [האם לא שהמקרה הדומה הוא שאומר לו] הילך, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי הילך חייב בשבועה!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שאף אם היה מדובר בכלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא דקתני [וזו ששנה] כלים וקרקעות, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שחידש לנו בכך דבר אחר: כי אם הודה במקצת הכלים ונתחייב בשבועה — חייב להשבע אף על הקרקעות שכפר בהם, אף שעל קרקעות עצמם אינו נשבע.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] על ידי כך — שזוקקין? כלומר, שאף שאין נשבעים ישירות על תביעות קרקעות, מכל מקום מי שהתחייב שבועה לחבירו, יכול התובע להזקיק (להכריח) אותו שישבע על דברים שאין עליהם כרגיל חיוב שבועה. ואולם דבר זה אין צריך ללמדנו מברייתא זו, שכן הלא תנינא [שנינו כבר] במסכת קדושין כי זוקקין הנכסים שאין להן אחריות, כלומר, כספים ומטלטלים (שלא היו משתמשים כאחריות להלואה), את הנכסים שיש להן אחריות (קרקעות) לישבע עליהם. ואם כן, הלכה זו כבר ידועה לנו, ולשם מה ללמוד אותה מן הברייתא כאן?

ומשיבים: הכא [כאן], בהלכה של כלים וקרקעות הוא עיקר ההלכה, שזוקקים הנכסים שאין להם אחריות להשבע גם על האחרים. ואילו התם [שם] אגב גררא נסבה [גרר הדברים הביאה], שתוך שעסק בכלל בהשוואה של נכסים שונים זה לזה הביא גם דבר זה. ועיקר הלימוד הוא איפוא מן הקטע שלנו, ואם כן יש בו חידוש לעצמו, ואין ללמוד ממנו כלל לענין הילך.