דאי תנא [שאם היה שונה] מציאה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר]: מציאה הוא דרמו רבנן [שהטילו חכמים] שבועה עליה [עליו] משום דמורי ואמר [שהוא מורה היתר לעצמו ואומר]: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה [חברי אינו חסר דבר אם אקח ממנו, שהרי גם הוא רק מצאה, אלך איפוא ואתפוס ממנו ואחלוק עמו], אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך], שהרי שילם כסף — אימא [אמור] שלא ולא נחייבו שבועה.

ואי תנא [ואם היה שונה] מקח וממכר היינו אומרים: במקח וממכר הוא דרמו רבנן [שהטילו חכמים] שבועה עליה [עליו] משום דמורי ואמר [שהוא מורה היתר לעצמו ואומר]: חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא [חברי דמים, כסף, נתן למוכר ואני דמים נתתי], השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא, וחבראי ליזיל לטרח ליזבן [עכשיו שהחפץ נחוץ לי, אקחנו אני, וחברי ילך יטרח ויקנה], אבל מציאה, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך] — אימא [אמור] שלא נחשוד שחטף מה שאינו שלו. על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ושואלים: אם מדובר במקח וממכר, ולחזי זוזי ממאן נקט [ושיראו את הכספים ממי לקח אותם המוכר]? שזה שנתן לו את הכסף ודאי הוא הקונה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא במקרה דנקט מתרוייהו [שלקח משניהם כסף] אלא שהיה זה מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה [מאחד נטל מדעתו, מרצונו, שרצה למכור לו, ומאחד נטל בעל כורחו], שהכריחו לקבל את הכסף מידו, ואולם לא ידענא [אין אנו יודעים] מי הוא זה שנתן לו מדעתיה [מדעתו, מרצונו], ומי הוא זה שנתן לו בעל כרחיה [כורחו], ולכן אין לברר אלא בשבועה.

א לגוף הסברות במשנה מציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] שלא כשיטת בן ננס, דאי [שאם] נאמר שהיא כשיטת בן ננס, האמר [הרי אמר] לגבי מקרה שכאשר אמר אדם לפועלו: "לך לחנווני והוא יתן לך מזונות כדי משכורתך", ולאחר זמן בא הפועל וטען שלא נתן לו החנווני מאומה, והחנווני טוען שנתן. אמרו חכמים שגם החנווני וגם הפועל ישבעו על טענתם, ובעל הבית ישלם לשניהם.

ובן ננס אמר: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא? שהלא ודאי שאחד מהם משקר, וכיון שאין בידינו להוכיח זאת, מוטב שיקבלו שניהם בלא שבועה. ואף כאן, כיון שבסופו של דבר יקבל כל אחד את החלק שהוא מחזיק בו, מוטב שיקבלו בלא להשבע. ואם אין אומרים כן, משמע שסוברים שלא כדברי בן ננס!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת בן ננס, התם [שם] ודאי איכא [יש] שבועת שוא, שהלא ברור שאחד מהם משקר, ואולם הכא איכא למימר דליכא [כאן יש מקום לומר שאין] שבועת שוא, אימור דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה [אמור ששניהם יחד הגביהו אותה, את המציאה], ובזה יודה בן ננס שישבעו שניהם.

ב ומציעים עוד: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] היא שלא כשיטת סומכוס? דאי [שאם] היא כשיטת סומכוס הא [הרי] הוא קבע כלל יסודי: ממון המוטל בספק, שאין יכולים לברר למי הוא שייך — חולקין בין הטוענים לו בלא שבועה.

ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] — שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על סומכוס, הא אמרי [הרי הם אמרו] שממון המוטל בספק המוציא מחברו עליו הראיה, וכאן הלא אין הצדדים מביאים ראיה!

את הקושיה הזו דוחים: האי מאי [זה מהו], כלומר, מה טיבה של קושיה זו, אי אמרת בשלמא רבנן [נניח אם אומר אתה שמשנתנו כשיטת חכמים], יש לחלק: התם [שם], במקרה של ממון בספק שלא תפסי תרוייהו [תפסו שניהם] את הממון אמרו חכמים: המוציא מחבירו עליו הראיה, שהמחזיק בממון או בחפץ יש לו לכאורה זכות ראשונה, ואולם הכא דתרוייהו תפסי [כאן ששניהם תפסו], ואין כאן אחד המחזיק בבעלות, פלגי לה [חולקים אותה] בשבועה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי שיטת סומכוס היא, השתא [עכשיו, הרי] ומה התם [שם] שלא תפסי תרוייהו [תפסו שניהם], בכל זאת חולקין הם בלא שבועה, הכא דתרוייהו תפסי לה [כאן ששניהם תופסים אותה] לא כל שכן שחולקים בלא שבועה!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת סומכוס אלא שיש לחלק בין המקרים; כי [כאשר] אמר סומכוס את הכלל ביחס לממון המוטל בספק, הרי זה בשמא ושמא, כלומר, כאשר כל אחד מן הצדדים אינו טוען בוודאות לבעלותו אלא אף הוא אומר שאין לאחר הוכחות טובות יותר ושמא הוא הזכאי, אבל טענות ברי וברי [ודאי וודאי], ששניהם טוענים בוודאות שהממון הוא שלהם — לא אמר סומכוס שיחלקו בלא שבועה.

ושואלים: ולשיטת רבה בר רב הונא, שאמר: אמר סומכוס שחולקים בלא שבועה אפילו בטענת ברי וברי, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת סומכוס ולשיטה זו אפשר לומר כי [כאשר] אמר סומכוס את הכלל האמור, הרי זה דווקא היכא דאיכא דררא דממונא [במקום שיש גרר, זיקה של ממון], כלומר, שהספק בדבר הבעלות על הממון קיים מעצמו גם בלא שיפרשו הצדדים את טענותיהם, אבל היכא דליכא דררא דממונא [במקום שאין גרר, זיקה של ממון] — לא יחלוקו.

ותוהים: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? ומה התם דאיכא דררא דממונא למר, ואיכא דררא דממונא למר [ומה שם שיש גרר, זיקה של ממון לזה, ויש גרר של ממון לזה], כלומר, שיש מקום לומר שהכסף שייך כולו לאחד מהם,