ולא יטיל בו יותר משלשה חובין (לולאות) ששמים בו כדי לתלותו ולמתוח אותו, שריבוי לולאות יביא לעשיית נקבים יתרים ולמתיחה מרובה. ולא יסרוק הבגד לשתיו (לאורכו) אלא לערבו (לרוחבו). ומשויהו, כלומר, כשמיישר אותו על ידי גזירה, עושה זאת לארכו אבל לא לרחבו, ואם בא להשוותו עד טפח — רשאי לגזור.

ודנים בפרטי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא זו: הכובס נוטל שני חוטין. ומקשים על כך: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: שלש! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו שנוטל שנים בלבד הרי זה מדובר באלימי [בחוטים עבים], והא [וזה] ששנינו שנוטל שלושה מדובר בקטיני [בחוטים דקים].

עוד שנינו בברייתא: ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו שלא יישחת על ידי כך. ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנינו בבריייתא בדיוק להיפך]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא בגלימא [זה בגלימה] יש לסורקה לערב ולא לשתי, הא בסרבלא [זה בסרבל] שהוא בגד עליון העשוי לנוי, שכיון שעשוי לנוי עדיף לסרוק אותו לשתי ולא לערב.

ועוד שנינו בברייתא: ולא יטיל בו יותר משלשה חובין. ובפירוש הדברים בעי [שאל] ר' ירמיה: איך מחשבים אותם, האם אמטויי ואתויי חד [להוליך ולהביא נחשב לאחד], שמה שחוזר ותופר באותו מקום לשם חיזוק נחשב כתפר אחד. או דלמא אמטויי ואתויי תרי [שמא להוליך ולהביא נחשב לשנים]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

שנינו בברייתא גם: ומשויהו את הבגד לארכו אבל לא לרחבו. ומקשים שוב: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא בדיוק להיפך] שמשווהו דווקא לרוחבו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בגלימא [זה בגלימה] משווה לאורכה, הא בהמיוני [זה בחגורה] משווה לרוחבה משום שהוא הצד הנראה ולא אורכה.

א ובענין זכות הסורק במוכין תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין (קונים) מן הסורק מוכין, מפני שאינו שלו, שכן שנינו במשנתנו שהם של בעל הבית. ובמקום שנהגו להיות שלו — לוקחין. ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אפילו אם גנבם קננהו [קנה אותם] בשינוי על ידי שעשה מהם כלי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין מגרדי (אורג) לא אירין (צמר המונח בקנה הערב) ולא נירין (קצות החוטים הקשורים בקנה השתי), ולא פונקלין (קצות החוטים הקשורים בקנה הערב), ולא שיורי פקיעות של חוטים, שיש לחשוש שאינם משלו אלא גנבם מבעל הבית.

אבל לוקחין מהן בגד שלם אפילו שהיה מנומר, שנראה כאילו החוטים שבו במקומות שונים. וכן לוקחים מהם ערב ושתי, צמר טווי ואריג, שכל אלו נעשה בהם שינוי וקנאם בכך.

אמרי [אומרים] בשאלה: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שטווי שקלי [לוקחים מהם], ארוג מבעיא [נצרכה לומר]? ומשיבים: מאי [מה] פירוש "אריג"? — אין הכוונה לאריג ממש אלא תיכי [כעין שרשרות] שלא היו טוויות קודם לכן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין מן הצבע (העוסק בצביעת אריגים) לא אותות ולא דוגמות (פיסות קטנות של אריג להראות בהן צבעים) ולא תלושים של צמר, אבל לוקחין מהן בגד צבוע, צמר טווי, ובגדים. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי טווי שקיל [הוא לוקח], בגדים מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא לוקח? ומשיבים: מאי [מה] פירוש "בגדים"? — נמטי [בגדי לבד] שאין טווים אותם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן עורות לעבדן (מעבד עורות), הקיצועין (חתיכות קטנות, שאריות העור לאחר חיתוכו) והתלושין של צמר שהיה על גבי העור — הרי אלו של בעל הבית, ואילו דבר העולה ומשטף (ונשטף) במים השוטפים את העור — הרי אלו שלו.

ב שנינו במשנה: אם היה החוט בצבע שחור על גבי בגד לבן — מותר לכובס לקחתו. אמר רב יהודה בדרך של לשון נופל על לשון: קצרא הוא שמיה [שמו] בארמית של הכובס, וקצרא שקיל ליה [ואת הקיצורים שמקצר מן הבגד הוא לוקח לו]. אמר רב יהודה: הכל עולין למנין תכלת, שחוטים אלה שהם בשולי הבגד נחשבים כחלק ממנו לענין הרחקת נקב הציצית מקצה הבגד. ויצחק ברי קפיד עלייהו [בני מקפיד עליהם] ליטול אותם.

ג שנינו במשנה: החייט ששייר את החוט כדי לתפור, צריך להחזירו לבעל הבית. ושואלים: וכמה הוא שיעור זה כדי לתפור? אמר רב אסי: חוט שארכו כמלא אורך המחט חוץ למחט. ומסופר: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו בביאור דברי רב אסי: האם נתכוון לומר מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, כלומר, פעמיים כגודל המחט, או דלמא [שמא] מלא מחט וחוץ למחט משהו?

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן — הרי אלו של בעל הבית. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן — הרי אלו שלו.

ומעתה: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] מלא מחט וחוץ למחט גם כן צריך להיות כמלא אורך המחט, אז גם פחות מכאן חזי לסיכתא [ראוי הדבר ללולאה] ויש לומר שבעל הבית מקפיד בו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי אורך החוט צריך להיות כמלא מחט וחוץ למחט משהו, אם כן פחות מכאן למאי חזי [למה הוא ראוי]?

אלא שמע מינה [למד מכאן]: שהכוונה היתה מלא מחט וחוץ למחט כמלא אורך המחט. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד שנינו במשנה: מה שהחרש מוציא במעצד הרי הוא שלו. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו בברייתא: מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק (הנחתך) במגירה (מסור) — הרי אלו של בעל הבית. אבל היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני [מקצוע], והנגרר במגירה, אותה הנסורת שיוצאת מעצם הניסור במסור — הרי אלו שלו!

אמר רבא: אין זו סתירה, באתרא [במקומו] של התנא דידן [שלנו] איכא תרתי חציני [יש שני סוגי איזמלים], לרבתי קרי לה [לגדול קוראים לו] "כשיל", ולזוטרתי קרי לה [ולקטן קוראים לו] "מעצד", ואילו באתרא [במקומו] של התנא ברא [של הברייתא] רק מין כלי חד [אחד] הוא דאיכא [שיש], וקרו לה [וקוראים לו] "מעצד", ולכן נתכוון לכלי גדול ולא לכלי קטן.

ה שנינו במשנה: ואם היה הנגר עושה (עובד) אצל בעל הבית — כל הנסורת של בעל הבית. תנו רבנן [שנו חכמים]: מסתתי אבנים — אין בהם משום גזל בעל הבית אם לוקחים לעצמם את הפסולת. מפסגי אילנות שחותכים מקצת מענפי האילנות להיטיב את גידולם, וכן מפסגי גפנים, מנקפי (קוצצי) היגי (קוצים), מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם שלא יקחו שום דבר ממה שחתכו או עקרו — יש בהן משום גזל. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן על כל מה שחתכו — הרי אלו שלו של הפועל.

אמר רב יהודה: כשות וכן חזיז (שיבלים בעודן צעירות מאד וראויות רק לשחת) — אין בהם משום גזל, משום שהם גדלים מעצמם ואין מטפלים בהם. ואולם באתרא דקפדי [במקום שמקפידים] על כך — יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא — אתרא דקפדי [מקום שמקפידים] הוא ולכן צריך הפועל להיזהר ולא ליטול אותם.