שלא בפני בעל דין? וכיון שקטן הוא הרי זה נחשב כאילו שאינו נמצא! אמר לו ר' ירמיה: ולא? וכי אין עושים כן? והא קתני [והרי שנינו] שגזלן שהניח גזילה לפני בניו בין גדולים בין קטנים חייבין. משמע שמקבלים עדות בפני קטנים וגובים מהם! אמר ליה [לו] ר' אבין: הרי מחלוקת סומכוס בצידך, הרי סומכוס חולק על כך וסבור שקטנים פטורים. אמר לו ר' ירמיה: וכי איכפל כולי עלמא וקאי [טרח כל העולם ועומד] כשיטת סומכוס כדי לאפקוען לדידי [להפקיע את רכושי שלי]?

אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה [בתוך כך בינתיים התגלגל הדבר ובא והגיע לפני] ר' אבהו והוא דן בו, אמר: וכי לא שמיע לכו [שמעתם] הא [זו] שאמר רב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא? שאמר רב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא: תינוק שתקף (החזיק) בעבדיו, וירד לתוך שדה של חבירו ואמר "שלי הוא", אין אומרים: נמתין עד שיגדיל התינוק, אלא מוציאין מידו את העבד והשדה מיד, ולכשיגדיל יביא עדים ונראה למי שייך, ואף כאן, נוציא את הבית מידי הקטן וניתנו לר' ירמיה עד שיגדל הקטן!

ומקשים: מי דמי [האם דומים] הדברים? התם [שם] הוא דמפקינן מיניה [שאנו מוציאים ממנו] את השדה — משום דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה [שאינה עומדת לו חזקת אביו], אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה [במקום שיש לו חזקת אביו], כגון בעניינו של ר' ירמיה — לא מוציאים מידו.

א אגב שהוזכרה מקודם קבלת עדות שלא בפני בעל דין — דנים בה לגופה. אמר רב אשי אמר ר' שבתאי: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי [תהה] בה על הלכה זו ר' יוחנן, וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?

קיבלה מיניה [קיבל ממנו] ר' יוסי בר חנינא פירוש הדברים: מתי מקבלים — דווקא במקרים מיוחדים כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים, או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו לבוא לדין ולא בא, שבמקרים אלה שיש חשש שלא יהיה עוד ניתן לקבל עדות זו בפני בין דין — מותר לקבל עדותם שלא בפני בעל דין.

וכדברי ר' שבתאי אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי התפרש הדבר ממנו], משמואל עצמו: כגון שפתחו ליה בדיניה [לו בדינו] ושלחו ליה [לו] לאותו בעל דין לבוא ולא אתא [בא], אז מקבלים עדות שלא בפניו, אבל אם לא פתחו ליה בדינא [לו בדין], מצי אמר ליה [יכול לומר להם]: אנא [אני] לבית דין הגדול אזילנא [אני הולך] ושם ידונו בענין זה.

ומקשים: אי הכי, כי [אם כך, כאשר] פתחו ליה [לו] כבר בדין נמי מצי אמר ליה [גם כן יכול לומר לו, להם]: לבית דין הגדול אזילנא [הולך אני]! אמר רבינא: מדובר כאן כגון דנקט דיסקא [שבית הדין מחזיק בידיו תעודה] מבית דין הגדול בה מסמיכים אותו לדון בענין זה.

ב ובענין דומה אמר רב: מקיימין את השטר שבית דין בודק את כשרות חתימות העדים שבשטר ומאשר אותן גם שלא בפני בעל דין (הלווה). ור' יוחנן אמר: אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. אמר ליה [לו] רב ששת לר' יוסי בר אבהו: אסברה [אסביר] לך טעמיה [את טעמו] של ר' יוחנן — אמר קרא [הכתוב] בעניינו של שור שנגח: "והועד בבעליו ולא ישמרנו" (שמות כא, כט), אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו בשעה שמעידים בו שנגח, שאינו נעשה מועד עד שיעידו עליו בפני בעליו. ואף כאן יש לומר אותו טעם: יבוא בעל השטר, כלומר, הלווה, ויעמוד על שטרו.

אמר רבא, הלכתא [הלכה פסוקה היא]: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, ואפילו הוא עומד וצווח שאין לקיימו משום שהוא מזוייף, ואי אמר [ואם הוא אומר]: נקיטו [החזיקו] לי, המתינו לי, זימנא [זמן] מסויים עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא [שאביא עדים וארע את תוקפו של השטר] — נקטינן ליה [מחזיקים, ממתינים אנו לו] ואין גובים ממנו מיד. אי אתא [אם בא] עם עדיו בתוך הזמן שנקצב לו — אתא [בא], אי [אם] לא אתא [בא] — נטרינן ליה [מחכים אנו לו] שלושה ימי דין נוספים שהם: שני וחמישי ושני,

אי [אם] עדיין לא אתא [בא] — כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין [כותבים אנו שטר נידוי עליו על שאינו פורע את חובו, למשך תשעים יום]. תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה [שלושים ימים ראשונים אין אנו יורדים עדיין לנכסיו], דאמר [שאומר] בית הדין: שמא קא טרח בזוזי וניזוף [הוא טורח בכספים כדי ללוות] לפרוע את חובו זה. בשלושים ימים מציעאי נמי [אמצעיים גם כן] עדיין לא נחתינן ליה לנכסיה [יורדים אנו לו לנכסיו], דאמר [שאומר] בית הדין: דלמא [שמא] עדיין לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין [מצא ללוות והוא טורח ומוכר] מנכסיו כדי לשלם. בשלושים ימים בתראי נמי [גם כן] לא נחתינן לנכסיה [יורדים אנו לנכסיו], דאמר [שאומר בית הדין]: לוקח זה שהוא מוכר לו את הקרקעות על מנת לפרוע, גופיה קא טרח בזוזי [הוא עצמו טורח למצוא כסף] כדי לשלם עבור הנכסים.

ואם לא אתא [בא] גם בסוף תשעים יום — כתבינן אדרכתא אניכסיה [כותבים אנו שטר רדיפה על נכסיו], כלומר, שמותר ללווה לגבות מהם בכל מקום שימצאם. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שקובעים לו זמן אחר זמן, אמורים דווקא בזמן דאמר [שאומר]: "אתינא" [בא אני] לבית דין ", אבל בפועל הוא משתמט בטענות שונות. אבל אם אמר "לא אתינא" [איני בא] — לאלתר (מיד) כתבינן [כותבים אנו] שטר אדרכתא, ואין ממתינים תשעים יום.

ועוד: והני מילי [ודברים אלה] שממתינים לו תשעים יום אמורים דווקא במלוה, שנותנים זמן ללווה להשיג את הכסף, אבל בפקדון שהוא נתבע להחזיר — לאלתר (מיד) כתבינן [כותבים אנו] שטר אדרכתא לרדת לנכסיו, שהרי הפקדון צריך להיות שמור בידו, ואין סיבה להשהיה.

ופרט נוסף בענין זה: וכי כתבינן [וכאשר אנו כותבים] שטר אדרכתא — הרי זה דווקא אמקרקעי [על הקרקעות] של הלווה, אבל אמטלטלי [על המיטלטלים] — לא, והטעם: דלמא שמיט ואכיל להו [שמא ישמוט, יבריח, או יאכל אותם] המלוה למטלטלי [את המיטלטלים] של הלווה עד שיתברר הדבר. וכי אתי [וכאשר יבוא] הלוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא [ויביא עדים וירע את כוחו של השטר], לא משכח מידי למיגבה [ימצא דבר לגבות ממנו] בחזרה את מה שלקח לעצמו המלווה.

ואולם אי אית ליה מקרקעי [אם יש לו קרקעות] למלוה — כתבינן [כותבים אנו] אדרכתא על מיטלטלים, שהרי גם אם יקח המלוה או יקלקל את המיטלטלים — יש ללווה עדיין ממה לגבות. על הלכה אחרונה זו אומרים: ולא היא (ואין הדבר כן) שטר אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן [על מיטלטלים אין אנו כותבים] כלל, אף על גב דאית ליה מקרקעי [אף על פי שיש לו קרקעות, למלווה], כי חיישינן [חוששים אנו] שמא תכסיף [ירד ערכם] ולא יהיה לו ממה לגבות.

והלכה נוספת בענין זה: וכי כתבינן [וכאשר אנו כותבים] את שטר האדרכתא — מודעינן ליה [מודיעים אנו לו] לחייב, כהתראה אחרונה. והני מילי [ודברים אלה] אמורים — דמיקרב [כשהוא קרוב], אבל אם הוא מירחק [רחוק] מאותו מקום — לא צריך לטרוח כדי להודיע לו.

ואי מירחק ואיכא [ואם הוא עצמו רחוק ויש] לו קרובים כאן, אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו התם [או גם כן אם יש שיירות שהולכות ובאות לשם] למקום בו הוא נמצא, משהינן ליה תריסר ירחי שתא [משהים אנו אותו את כתיבת האדרכתא שנים עשר חדשי שנה] עד דאזלא ואתי שיירתא [שהולכת ובאה חוזרת השיירה], שאם היה לו מה לטעון יטען. כי הא [כמו מעשה זה] שרבינא שהא [המתין] למר אחא תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה] עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי [שהלכה ובאה השיירה מבית חוזאי].

ואומרים: ולא היא (אין הדבר כן), שכן התם איניש אלימא הוה [שם אדם אלים היה] המלוה, אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה [אם היה מגיע שטר אדרכתא לידו, אי אפשר היה עוד להוציא ממנו]. אבל הכא לא נטרינן ליה [כאן אין אנו מחכים לו] אלא עד מרחק כזה דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה בשבתא, ולחמשא בשבתא קאי בדיניה [שילך השליח ביום שלישי בשבת אחרי מושב בית דין ביום שני להודיע לו ויבוא הנתבע ברביעי בשבת, ובחמישי בשבת יעמוד בדינו], שזהו מרחק יום אחד.

ג ואגב ענין זה דנים בענין כללי יותר, הנוגע להזמנה לבית הדין. אמר רבינא: האי שלוחא דרבנן [שליח חכמים, שליח בית דין] שנשלח לקרוא לאדם לבית הדין מהימנינן ליה כבי תרי [מאמינים אנו אותו כשניים] להעיד שהלה ביזהו, או שסירב לבוא. והני מילי לשמתא [ודברים אלה אמורים לענין נידוי], אבל לפתיחא [לכתוב עליו שטר פתיחה] של נידוי, כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא [שממון הוא מחסר אותו בעדותו, שצריך הוא הנתבע במקרה כזה לתת כסף לסופר] הכותב את השטר — לא, אינו נאמן.

ועוד בענין זה אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי [נותנים אנו זמן על פי אישה או על פי שכנים], שמודיעים על ידם מתי קבעו מושב בית דין לענין זה. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשהנתבע דליתיה במתא [שאינו מצוי בעיר],