הא [הרי] אם נשבע — אף על פי ששילם לאחר מכן, למי משלם הגנב? — לבעל הפקדון.

ואילו רבא דייק מסיפא [מסופה] של המשנה באופן זה: נשבע השומר ולא רצה לשלם — משלם (הגנב) לבעלים, טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא רצה לשלם, הא [הרי] אם שילם — אף על פי שנשבע קודם לכן, למי משלם הגנב? — למי שהפקדון אצלו, כלומר, לשומר.

ומעירים: לאביי קשיא סיפא [קשה הדיוק מן הסוף]! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי, הכי קתני [כך שנה], כך צריכים להבין את סוף המשנה: נשבע, ולא רצה לשלם קודם השבועה אלא רק לאחר השבועה, כלומר, ואכן כך עשה ששילם לאחר שנשבע, במקרה זה למי משלם? — לבעל הפקדון ולא לשומר. מצד שני לרבא קשיא רישא [קשה הדיוק של ההתחלה]! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא, הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין את תחילת המשנה: שילם, ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם, כלומר, שילם לאחר שנשבע, למי משלם הגנב? — למי שהפקדון אצלו.

א ועוד בעיה הקשורה למעמדו של השומר ביחס לדבר שנגנב ממנו: אם תבעוהו בעלים לשומר, ונשבע השומר שלא היה אשם בחסרון החפץ אלא נגנב ממנו, והוכר אחר כך הגנב, ואז תבעו השומר לגנב והודה לו שאכן גנב, אחר כך תבעוהו בעלים את הגנב וכפר, והביאו עדים שאכן גנב, מי [האם] נפטר הגנב מן הכפל בהודאת שומר (בהודאה שהודה לשומר), כדין כל מודה בקנס? האם אומרים אנו שעדיין השומר נחשב כבעל דברים של הגנב (למרות שנשבע לבעלים ונפטר בכך) והגנב שנשבע לו נחשב ככל מודה בקנס, ונפטר מן הקנס, או לא נפטר הגנב בהודאת שומר?

אמר רבא: אם באמת נשבע, כלומר, אם מתברר עתה בעדות העדים על הגנב כי השומר נשבע באמת, ואדם נאמן הוא שכדבריו כך היה — יש להניח כי נוח לבעלים שישתדל לדאוג למענם בגניבה זו, ולכן נפטר הגנב בהודאת שומר, אם בשקר נשבע, וכגון שלא נשבע שנגנב, אלא שמתה מאליה, ומתברר כי שיקר בשבועתו — לא נפטר הגנב בהודאת שומר.

בעי [שאל] רבא באותו ענין: אם עמד השומר לישבע בשקר ולא הניחוהו ולבסוף לא נשבע, מהו הדין, האם נחשב הוא כאילו כבר נשבע בפועל (שהרי לכך התכוון) והודאת הגנב לא נחשבת כהודאה, או כיון שלא נשבע בפועל הריהו נשאר בעמדתו והודאת הגנב נחשבת הודאה? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה. ומעירים: רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] את בעייתו של רבא, בלשון שאמרנו. ואילו רב טביומי מתני [היה שונה] אותה בלשון אחרת, וכך לדבריו בעי [שאל] רבא: אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאתו לשומר, אך אם נשבע לשקר, מהו האם על ידי כך נפטר משמירתו, או שמא עדיין הוא נחשב כשומר? אף לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ועוד בעיה מקבילה: תבעוהו בעלים לשומר ושילם, ואחר כך הוכר הגנב, ואז תבעוהו בעלים לגנב והודה להם שגנב, ואחר כך תבעו שומר וכפר לו, והביא השומר עדים שאותו אדם באמת גנב, האם נפטר הגנב מתשלום הכפל לשומר בהודאת בעלים (בהודאה שהודה לבעלים), או לא?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים], כי מצי אמר ליה [יכול לומר לו] השומר לבעלים: אתון [אתם] כיון דשקליתו לכו דמי אסתליקתו לכו מהכא [שלקחתם לכם את הכסף שלכם ממני בכך הסתלקתם לכם מכאן] ואין לכם מעתה שום קשר לפקדון ועכשיו אני נחשב כבעליו של הדבר הגנוב, והכפל שלי הוא, ולכן אין ההודאה של הגנב לכם נחשבת. או דלמא מצי אמרי ליה [שמא יכולים הבעלים לומר לו]: כי היכי דאת עבדת לן מילתא [כמו שאתה עשית בשבילנו דבר] של טובה, ושילמת לנו, אנן נמי עבדינן [גם אנו עשינו] לך טובה, טרחינן בתר גנבא [וטרחנו לחפש אחר גנב], ולכן לא הסתלקנו מן הפקדון, שקלנא אנן דידן [אנו ניקח את שלנו] את הפקדון מיד הגנב, ושקול את דידך [ותיקח אתה את שלך], את מה ששילמת לנו, ונמצא הגנב נפטר מן הכפל בהודאה לבעלים? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב אתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אם נגנבה בהמה של פקדון באונס, והוכר הגנב ובמקרה זה השומר פטור מתשלום, בין אם הוא שומר חינם ובין אם הוא שומר שכר, מה הדין? אמר אביי: אם שומר חנם הוא — הרי אם רצה השומר עושה עמו, עם הגנב, דין, שמשלם לבעלים, וחוזר ותובע מן הגנב. ואם רצה נשבע השומר לבעלים שלא היה חייב בדבר, שהרי נגנבה ממנו הבהמה, והבעלים יתבעו מן הגנב. ואם שומר שכר הוא — עושה עמו, עם הגנב, דין, ואינו נשבע ונפטר בכך, שאף זה בכלל מה שמוטל עליו כשומר שכר. רבא אמר: אחד זה ואחד זה, בין שומר חינם ובין שומר שכר — עושה עמו דין ואינו נשבע.

ושואלים: לימא, פליגא [האם לומר שחולקת] הלכה זו שאמר רבא על זו של רב הונא בר אבין? ששלח רב הונא בר אבין הלכה זו: נגנבה באונס והוכר הגנב, אם שומר חנם הוא — רצה עושה עמו דין, רצה נשבע, ואם שומר שכר הוא — עושה עמו דין ואינו נשבע?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: הכא במאי עסקינן [כאן, בדברי רב הונא בר אבין, במה אנו עוסקים] — כגון שקדם השומר ונשבע. ושואלים: כיצד אפשר לפרש כן? והא רצה עושה עמו דין, רצה נשבע קאמר [הוא אומר], ומשמע שעדיין לא נשבע השומר! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: קדם השומר ונשבע, אם רצה שומר חנם עומד בשבועתו ואינו משלם לבעלים, והם יתבעו את הגנב, רצה עושה עמו דין.

רבה זוטי [הקטן] בעי לה הכי [שאל אותה כך]: אם נגנבה באונס, והחזיר גנב את האבידה והניחה בבית השומר, ומתה אחר כך בפשיעה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שנגנבה מבית הגנב באונס — כליא ליה [כלתה לו כבר] שמירתו ושוב אין לו אחריות על הבהמה ואינו חייב גם על פשיעה. או דלמא [שמא] כיון דהדרה [שהחזיר אותה] הגנב — הדרה [חזרה] לשמירתו, ושומר חינם חייב במקרה של פשיעה? גם לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ג משנה הפקיד אדם חפץ ביד חבירו ואחר כך בא אליו ושאל: "היכן פקדוני"? ואמר לו השומר: "אבד", אמר לו המפקיד: "משביעך אני על כך שכדבריך היה הדבר ", ואמר השומר: "אמן", ויש בזה איפוא שבועה, והעדים מעידים אותו את השומר שאכלו, שהשתמש בו הוא עד שכלה ולא שאבד ממנו — משלם קרן, כלומר, משלם את דמי הפקדון. אם הודה מעצמו בלי עדים שהוא גנבו ונשבע לשקר — משלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם.

ומקרה מקביל: הפקיד אצל חבירו ושאל אותו: "היכן פקדוני"? אמר לו השומר: "נגנב", אמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר השומר: "אמן", והעדים מעידים אותו, את השומר, שגנבו — משלם תשלומי כפל, כדין הטוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו. אם הודה מעצמו שהוא גנבו ונשבע לשקר — משלם קרן חומש ואשם.

ומכאן לדינים אחרים: הגוזל את אביו ותבעו אביו על כך ונשבע לו שלא גזלו, ומת האב, והבן עושה תשובה ומודה שגזל ושנשבע לשקר, אבל בפועל הריהו יורש (לבדו או עם אחיו) את נכסי אביו, ובכלל זה גם הגזילה שצריך להשיב, וכיצד יעשה? — הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו של האב שהם יורשיו, ואם אינו רוצה לשלם, או שאין לו — לוה על חשבון גזילה זו ובעלי חוב באין ונפרעים מדמי הגזילה.

האומר לבנו בנדר: "קונם שאי (אין) אתה נהנה משלי", אם מת האב — ירשנו בנו, שאחרי מותו שוב אין זה שלו.