אם לאחר שכבר נאסר החמץ נשבע עליו בשקר שלא גזלו, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה [שאם ייגנב ממנו החמץ הזה עצמו צריך לשלם לו], שהרי אינו יכול לומר לו "הרי שלך לפניך" אלא כשהחמץ נמצא בעינו, ואם אינו קיים — משלם כשעת הגזילה כל מחירו, אם כן נמצא שממונא קא כפר ליה [ממון הוא שכופר לו] וחייב עליו חומש ואשם. או דלמא השתא מיהת הא מנח [שמא עכשיו בשעת השבועה הרי מונח הוא] ועפרא בעלמא [ועפר בלבד] הוא, ונמצא שלא כפר ליה ממונא [לו ממון]?

ומעירים: מילתא דאיבעיא ליה [דבר שהיה מסופק לו] לרבא, פשיטא ליה [היה פשוט לו] לרבה. שאמר רבה: אם טוען לחבירו: "שורי גנבת", והוא, הנטען, אומר: "לא גנבתי", ושואל אותו בעל השור:

"אם כן מה טיבו (עניינו) אצלך"? כלומר, מהו עושה אצלך? ואמר לו: "שומר חנם אני עליו" ונשבע על כך ואחר כך הודה ששיקר — חייב, ומדוע? שאף שמודה שהשור שייך לחבירו, כיון שאומר שהוא שומר חינם הרי בכך פטר עצמו מגניבה ואבידה, ולכן אם ייגנב השור מרשותו לא יצטרך לשלם, שהרי הוא שומר חינם בלבד, ונמצא שהוא בכל זאת מרוויח ממון בטענת השקר שלו, שהרי בתור גזלן היה חייב אף במקרה שאירע אונס לשור.

וכיוצא בזה אם אמר לו: "שומר שכר אני עליו" — עדיין חייב משום שבועת שקר, מדוע? שהרי בטענתו זו פטר עצמו משבורה ומתה, כלומר, אם תמות הבהמה באונס, שכן שומר שכר פטור באונסים.

ואפילו אם אמר: "שואל אני עליו" ושואל חייב באונסים — חייב על שבועתו, שהרי פטר עצמו בטענתו זו אם הבהמה מתה מחמת מלאכה.

אלמא [מכאן יוצא] כי אף על גב דהא קאים [אף על פי שעכשיו הוא קיים בעינו], ולא הרויח הטוען כלום בטענתו, מכל מקום כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר [שאם ייגנב ממנו נמצא שממון הוא כופר] במה שהוא טוען שהוא שומר חינם, השתא נמי ממונא קא כפר [עכשיו גם כן נחשב כאילו ממון הוא כופר]. ואם כן הכא [כאן] בבעייתו של רבא בגזילת חמץ ושבועה לאחר שעבר עליו הפסח, נמי [גם כן] נאמר: אף על גב דעפרא בעלמא [אף על פי שעכשיו עפר בלבד] הוא מצד הדין, מכל מקום כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא [שאם ייגנב צריך לשלם לו ממון מעולה], השתא נמי ממונא קא כפר ליה [עכשיו גם כן ממון הוא כופר לו].

אומרים: יתיב [יושב היה] רבא וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] של רבה. איתיביה [הקשה לו] רב עמרם לרבא ממה ששנינו בברייתא לענין אשם גזילות, מה שנאמר בתורה "וכחש בה" (ויקרא ה, כב) הרי זה בא למעט — פרט למודה בעיקר טענת הבעלים,

כיצד? — אמר לו: "שורי גנבת", והוא, הנטען, אומר: "לא גנבתי".

אומר לו: "מה טיבו אצלך"? אומר לו הנטען: "אתה מכרתו לי", או "אתה נתתו לי במתנה", או "אביך מכרו לי", או "אביך נתנו לי במתנה", או "השור הזה אחר פרתי רץ והגיע לכאן", או "מאליו בא אצלי", או "תועה בדרך מצאתיו", או "שומר חנם אני עליו", או "שומר שכר אני עליו", או "שואל אני עליו", ונשבע על כך, ואחר כך הודה שהיתה זו שבועת שקר שגזלו, יכול יהא חייב חומש ואשם? — תלמוד לומר: "וכחש בה" — פרט למודה בעיקר. כי במקרה זה הרי מודה בעיקר הטענה שהשור אינו שלו, והפרטים שנשבע עליהם לשקר אינם עיקר. והרי רבה אמר שהטוען "שומר אני עליו" חייב משום שבועת שקר חומש ואשם, למרות שהודה שהחפץ של חבירו הוא!

אמר ליה [לו] רבא לרב עמרם: תדורא [שוטה]! כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שאינו חייב בטענת שומר — הרי זה במקרה דקאמר ליה [שאומר לו]: אכן שורך הוא זה והילך (והא לך), הריני מחזיר אותו לך ונמצא שאינו עשוי להרוויח דבר בטענתו, כי קאמינא [כאשר אני אומר] — הרי זה באופן דקיימא [שהשור עומד] באגם, כלומר במקום אחר. שאינו אומר לו קח אותו מיד, ובינתיים אינו נותן לו דבר, ורק טוען טענה. ובמקרה זה, שאם לא היה טוען שקר, עשוי היה להתחייב לו ממון — נחשב הדבר ככפירת ממון, וחייב על כך חומש ואשם.

על פירוש זה של הברייתא מקשים: אחת הטענות שטוען הנתבע היא: "אתה מכרתו לי", מאי [מה] מודה בעיקר איכא [יש כאן] בטענה זו? הרי בכך אינו מודה כלל ואדרבא הוא טוען שהשור שלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה דאמר ליה [שאומר לו]: אמנם אתה מכרתו לי אבל לא נתתי לך עדיין דמי [כסף] עבורו, ולכן שקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך].

ועוד שואלים: אם אומר לו "אתה נתתו לי במתנה ", או "אביך נתנו לי במתנה ", מאי [מה] מודה בעיקר איכא [יש פה]? הרי הוא טוען שהשור שלו! ומשיבים: דאמר ליה [שאומר לו] הנטען: קיבלתי אותו במתנה על מנת דעבידנא [שאעשה] לך נייח דנפשא [נחת רוח], ולא עבדי [עשיתי] לך, וכיון שלא מלאתי את התנאי — שקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך].

ועוד שואלים: אם אמר לו: "תועה בדרך מצאתיו", מה טענה היא זו? לימא [יאמר] לו הבעלים: איבעי לך לאהדוריה [צריך היית להחזיר אותו לי] לי! אמר אבוה [אביו] של שמואל, באומר: שבועה, אבידה מצאתי, ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך, ומשום כך לא החזרתי.

א ובענין זה של מי שנשבע ואינו כופר בממון ממש, תניא [שנויה ברייתא], אמר בן עזאי: שלש שבועות הן בשבועת העדות, שמשביע עד שיודע שאבידתו בידי אדם אחר, והלה כופר ואחר כך מודה: הודה שהכיר בה באבידה שהיא של בעליה, ולא במוצאה, שאינו יודע ביד מי היתה, או הודה שהכיר במוצאה שראה פלוני מוצא מציאה ולא בה, או שלא הכיר לא בה ולא במוצאה.

ותוהים: אם לא הכיר לא בה ולא במוצאה? אם כן קושטא אשתבע [שבועת אמת הוא נשבע], שהרי באמת אינו יודע דבר ואינו מכיר לא למי האבידה ולא את מוצאה! ומתקנים, אימא [אמור]: הכיר בה ובמוצאה.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה, נאמר דבר זה]? רב אמי אמר בשם ר' חנינא: הכוונה היא לפטור, לומר שהעד פטור משבועת העדות. ושמואל אמר: בכולם הוא לחיוב.

ומעירים: והם חולקים בפלוגתא [במחלוקת] דהני תנאי [של התנאים הללו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המשביע עד אחד שבועת העדות, שיעיד עדות שראה או שידע שחבירו חייב לו ממון, והעד נשבע שאינו יודע לו עדות, ואחר כך הודה שכן יודע — פטור העד מקרבן שבועה, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם חלוקים]? מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: דבר הגורם לחיוב ממון כממון דמי [הוא נחשב], וכיון שעד אחד יכול לגרום שהנתבע יודה וישלם הרי זה כעדות ממש. ומר סבר [וחכם זה, סתם ברייתא, סבור]: לאו [אינו] כממון דמי [הוא נחשב], שכיון שעדותו של עד אחד אינה מחייבת ממון כשלעצמה — אין זה נחשב כדבר של ממון.

ב אמר רב ששת: הכופר בפקדון שטוען שאינו בידיו, ובאו עדים והעידו ששיקר והפקדון אצלו — נעשה עליו גזלן משעה שכפר, וחייב בתשלומים אף באונסין שיארעו לפקדון, ולא רק בדברים שאירעו כתוצאה מפשיעה, כשומר חינם. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו]: "וכחש בה" (ויקרא ה, כב) — למדנו מכאן עונש למי שמכחש. אזהרה ציווי ואיסור התורה שלא לעשות כן, מנין? — תלמוד לומר: "ולא תכחשו" (שם יט, יא). מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי הברייתא לעונש ממון שחייב אף באונסים משום ששיקר?

ודוחים: לא, הכוונה היא לעונש שבועה, כלומר, לחיוב חומש ואשם שחל על מי שנשבע לשקר. ומקשים: הא מדקתני סיפא ואישתבע [הרי ממה ששנה בסוף אותה ברייתא שנשבע], מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילת הברייתא] מדובר באופן שלא אישתבע [נשבע] ואין מדובר כאן אלא על הכחשה בלבד! דקתני סיפא [שהוא שונה בסוף]: "ונשבע על שקר" (שם ה, כב) — למדנו עונש חומש ואשם על שבועת שקר בפקדון, אזהרה מנין? — תלמוד לומר: "ולא תשקרו" (שם יט, יא). ומדסיפא, [ומכיון שבסוף] מדובר באופן דאישתבע [שנשבע] מכאן שברישא [בתחילה] מדובר באופן שלא אישתבע [נשבע]!

אמרי [אומרים] בדחיה: אידי ואידי דאישתבע [זה וזה מדובר שנשבע], אלא כאן שהודה בדבר בעצמו לאחר שנשבע, כאן שבאו עדים והכחישוהו. אם אתו [באו] עדים והעידו כנגדו — רק חייב באונסין כדין גזלן, שהחפץ נהיה כשלו לענין זה. אם אודויי אודי [הודה בדבר] — חייב גם בקרן וחומש ואשם.

על דברי רב ששת שהכופר בפקדון נחשב גזלן מזמן שכפר, אף בלא שבועה, מתיב [מקשה] רמי בר חמא: במשנה במסכת שבועות מנויים מקרים בהם (שלא כרגיל) התובע הוא הנשבע על דבריו, ונוטל מה שתבע, ובין אלה מונים שכנגדו חשוד על השבועה, כלומר, כאשר בעל הדין שכנגדו שצריך היה להישבע ולהפטר מן התביעה, חשוד על שבועת שקר. ומבארת המשנה כיצד נחשב חשוד על השבועה? — אחד שנשבע בשקר שבועת העדות, ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא (שאינה של ממון).

ואם איתא [יש] מקום לדברי רב ששת, לא היה צריך למנות את שבועת הפקדון, שהרי לדעת רב ששת, הלא כבר בזמן הכפירה בפיקדון הוא דאיפסיל ליה [שנפסל לו] כגזלן, והוא פסול לשבועה משום כך!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן, שמתחייב רק לאחר שבועת שקר, במה אנו עוסקים]? דקאי [שהבהמה עומדת] עכשיו באגם, דלאו [שלא] כפירה הוא נחשב, ואין הכופר נפסל כגזלן בשבילה, משום שאפשר דסבר [שהוא, הגזלן, חושב] בליבו: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה [אשתמט ממנו ואומר שלא קיבלתי פיקדון עד שאלך ואביא לו אותה], ובמקרה כזה רק כאשר נשבע לשקר שלא קיבל פיקדון הוא נפסל משעת השבועה. ורב ששת, המחשיבו כגזלן משעת כפירה, עוסק במקרה בו העידו עדים שבזמן שכפר בו היה החפץ ברשותו.

תדע שכן הוא, שכל המשתמט שכוונתו אחר כך להחזיר אינו נחשב כגזלן — שאמר רב אידי בר אבין: הכופר במלוה, שאומר שלא לווה ובאו עדים והעידו שלווה — כשר לעדות,