בבא קמא צד ע"ב

אמרו שהלכה כר' שמעון בן אלעזר, ואולם ליה [לו עצמו] לא סבירא ליה [סבור, נראה לו כן].

ועוד בענין זה של שינוי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: דבר תורה (מדין תורה) גזילה גם זו הנשתנית (שהשתנתה) חוזרת בעיניה, כפי שהיא עכשיו עם השינוי שבה, שנאמר: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג), כוונתו: והשיב אותה מכל מקום. ואם תאמר: משנתנו שאינה אומרת כן, אלא נאמר בה שמחזיר דמים בלבד! — אותה קבעו חכמים משום תקנת השבים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [ושנינו במשנה] בענין ראשית הגז: לא הספיק הבעלים ליתנו את הצמר לו, לכהן, עד שצבעו — פטור, משמע שצביעה שהיא שינוי יוצרת קנין!

אמר להו ההוא מדרבנן [להם אחד החכמים] ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרשה המשנה ממנו, על ידי] ר' יוחנן, שמדובר במקרה כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים, דהוה ליה [שהריהו] שינוי החוזר לברייתו, ובשינוי החוזר לברייתו מן התורה אינו קונה, והמשנה תקנת חכמים היא.

א אגב מה שדברנו בתקנת השבים דנים עתה בכמה עניינים הנוגעים בזה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו למי שלקחו ממנו את הגזילה או הריבית — אין מקבלין מהן, והמקבל מהן — אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני שמרפה בכך ידיהם של הרוצים לחזור בתשובה.

אמר ר' יוחנן: בימי רבי נשנית משנה (ברייתא) זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד גזלן שבקש לעשות תשובה על כל גזילותיו, אמרה לו אשתו: ריקה (שוטה), אם אתה עושה תשובה תצטרך להשיב כל דבר לבעליו, ואפילו אבנט שאתה לובש אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו חכמים: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו — אין מקבלין מהם, והמקבל מהם — אין רוח חכמים נוחה הימנו, שעל ידי זה מונע אותם מלעשות תשובה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: בנים שהניח להם אביהם מעות של רבית (שהרוויח על ידי לקיחת רבית), אף על פי שהן, הבנים, יודעין שהן מעות רבית — אין חייבין להחזיר. ונדייק: אינהו [הם] הוא שלא חייבים להחזיר. הא [אבל] אביהם עצמו חייב להחזיר ומקבלים ממנו.

ומשיבים: אין לדייק כן, שכן בדין (מן הדין) הוא שאביהם נמי [גם כן] אינו חייב להחזיר, והא דקתני בדידהו [וזה ששנה בברייתא את ההלכה בהם] — טעם הדבר הוא משום דקא בעי למתני סיפא [שרצה לשנות בסוף הברייתא] את ההלכה: הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר אחר המסויים (מוגדר ומוכר) שגזל — חייבין להחזיר אותם מפני כבוד אביהם שלא ייזכר תמיד שזה הדבר שגזל אדם פלוני, והלכה זו היא דווקא בבנים, משום כך תנא רישא נמי בדידהו [שנה בתחילת הברייתא גם כן בהם בבנים].

ושואלים: ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? מדוע חייבים להחזיר? אקרי [קרא] כאן כמו שנאמר: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), ודייקו חכמים שהכתוב מדבר דווקא בעושה מעשה עמך, אבל המקלל נשיא רשע אינו עובר על איסור זה. והוא הדין לכיבוד אב, שאם אינו נוהג כראוי אין צריך לחשוש לכבודו, ומדוע צריכים הבנים להחזיר משום כבוד אביהם הגזלן?

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב פנחס בענין אחר, שמדובר בשעשה האיש תשובה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשעשה האב תשובה ואין הוא עוד רשע וחייבים הבנים בכבודו. ותוהים: אי [אם] עשה תשובה, מאי בעי גביה [מה עושה הדבר אצלו]? הלא איבעי ליה לאהדורי [היה צריך לו להחזיר] את הגזילה! ומשיבים: מדובר שם שלא הספיק להחזיר עד שמת, ובמקרה כזה צריכים הבנים להחזיר אם הוא דבר המסויים, מפני כבוד אביהם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא: הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו — מחזירין.

ותחילה מבררים את לשון הברייתא: לגבי גזלנין מאי [מה] "שגבו" איכא [יש], מה לשון "שגבו" שייכת בגזלנים? שהרי אי גזול [אם גזלו] — גזול [גזלו], ואי [ואם] לא גזול [גזלו] — לא גזול [גזלו] ואין כאן גבייה כלל! אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: הגזלנין, ומאי ניהו [ומה הם] הגזלנים — מלוי רביות, אף על פי שגבו את הריבית — מחזירין, והרי זה שלא כדברינו שאין מקבלים מגזלנים וממלוי בריבית! אמרי [אומרים] בתשובה על כך: אמנם הם מחזירין ואולם אין מקבלין מהם.

ושואלים: אלא למה מחזירין אם אין מקבלים מהם? ומשיבים: כדי לצאת ידי שמים. שכדי שתהא תשובתם שלימה צריכים הם לפחות להציע ללווים ששילמו הריבית את האפשרות לקבל את השייך להם.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: הרועים שרועים את בהמותיהם בשדות אחרים, וגוזלים בכך את בעליהם, והגבאין שנשכרים לגבות מיסים ולוקחים יותר מן הראוי, והמוכסין שמקבלים את זכות המכס וגובים שלא כדין — תשובתן קשה, משום שגוזלי הרבים הם וקשה להם להחזיר לכל מי שלקחו ממנו, ומחזירין למכירין, לאותם אנשים שהם מכירים ויודעים שלקחו מהם. ומשמע שבכל זאת מחזירים!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אמנם הם מחזירין ואולם אין מקבלין מהם. ושואלים: ואלא למה מחזירין? ומשיבים: כדי לצאת ידי שמים. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבעצם אין עליהם חובת החזרה, אמאי [מדוע אתה אומר] שתשובתן קשה? הרי אין הדבר יותר קשה להם מלאחרים, שהרי גם הם אינם צריכים להחזיר בפועל!

ועוד, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: ואותם כספים שאין מכירין את האנשים שמהם נלקחו — יעשה בהן צרכי ציבור, ואמר רב חסדא: הכוונה לדברים כגון בורות, שיחין ומערות, שהציבור כולו נהנה מהם ועל ידי כך נמצא שמחזירים לציבור מה שגזלו ממנו. ואם כן הרי שמקבלים מהם! אלא צריכים לתרץ באופן אחר, לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאמרו שמחזירים בפועל מדובר קודם תקנה, כאן שאמרו שאין צריכים להחזיר מדובר לאחר תקנה.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב נחמן והסביר שמה שאמרו שאין מחזירים הוא דווקא בשאין גזילה קיימת בעינה, אפילו תימא אידי ואידי [תאמר שזה וזה] מדברים בזמן שלאחר תקנה ניתן לפרש את הדברים, ולא קשיא [קשה];

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

אמר רב יהודה אמר שמואל: יש שאמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אולם וליה לו עצמו לא סבירא ליה אינו סבור כן, אלא סובר ששינוי קונה, כמו שנתבאר בדבריו גבי "אין שמין לגנב ולגזלן".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דבר תורה מדין תורה - גזילה הנשתנית אף על פי שהשתנתה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו, ואפילו אם השביחה, כי שינוי אינו קונה. שנאמר: [ויקרא ה כג] "והשיב את הגזלה אשר גזל" והכוונה "והשיב" - מכל מקום אפילו אם השתנה.

ואם תאמר: משנתנו ששנינו בה שאינו משיב את הכלים שעשה מן העצים הגזולים, אלא משיב דמי עצים, משמע שקונה את העצים הגזולים בשינוי.

הדין במשנתינו אינו מדין תורה, אלא כך קבעו חכמים משום תקנת השבים, כדי להקל על בעלי תשובה, שלא ימנעו מלעשות תשובה בגלל החשש שיצטרכו להחזיר את השבח.

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי כי מדין תורה שינוי אינו קונה?

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: לא הספיק הבעלים של הכבשים ליתנו לו לכהן את ראשית הגז עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתן ראשית הגז, כי הצמר נשתנה וקנאו בשינוי, משמע שרבי יוחנן סובר כי שינוי קונה, שהרי אין כאן תקנת השבים ^[9] ובכל זאת קנאו בעל הצמר בשינוי.

אמר להו ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: הטעם שבמשנתינו סובר רבי יוחנן כי לא קנה הגזלן בשינוי אלא רק מפני תקנת השבים, כי סובר שבמשנתינו מדובר כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים, דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו, שאינו שינוי גמור, ולכך קונה רק מפני תקנת חכמים. אבל בשינוי גמור שאינו חוזר לקדמותו, מודה רבי יוחנן כי אף מדין תורה קונה הגזלן את החפץ, וכמו שנתבאר במשנה לגבי ראשית הגז.

תנו רבנן בברייתא: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו את הגזילה או את הריבית שלקחו - אין מקבלין מהן, והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו ^[10] אין רוח חכמה וחסידות בקרבו ^[11], מפני שמרפה בכך את ידיהם של הרוצים לחזור בתשובה.

אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו.

דתניא בברייתא: מעשה באדם אחד גזלן שבקש לעשות תשובה ולהשיב את כל גזילותיו. אמרה לו אשתו: ריקה [שוטה], אם אתה עושה תשובה ומשיב את כל הגזילות, אפילו אבנט שאתה לובש אינו שלך!

ונמנע מחמת כן ולא עשה תשובה.

באותה שעה אמרו חכמים: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, ^[12] והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו, כי על ידי זה מונע אותם מלעשות תשובה.

ומקשינן: מיתיבי מברייתא אחרת ששנינו: הניח להם אביהם בירושה מעות של רבית שהאב קיבל את המעות שלא כדין תמורת הלואה שהלוה בריבית, אף על פי שהן הבנים יודעין שהן מעות של רבית - אין חייבין להחזיר את המעות ללווים, כי כתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל" והבנים לא גזלו דבר, שקנו את המעות בשינוי רשות, [וברייתא זו סוברת שרשות היורש אינה המשך של רשות האב, אלא נחשבת רשות אחרת כמו רשות קונה, אם כן בירושה יש שינוי רשות. רש"י].

ומדויק מדברי הברייתא כי רק אינהו הבנים הוא דלא הם אלו שלא צריכים להשיב את המעות, לפי שקנו אותם בשינוי רשות, הא אביהם אם המעות עדיין ברשותו חייב להחזי ר! וכיצד זה מתיישב עם מה שאמרו חכמים שאין מקבלים ממלווי בריבית את הריבית שלקחו מפני תקנת השבים. ^[13]

ומתרצינן: בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר מפני תקנת השבים!

והא דקתני בברייתא את ההלכה שאין חייבים להחזיר בדידהו בהם, בבנים שירשו מאביהם מעות של ריבית.

היינו משום דקא בעי למתני סיפא שהברייתא רצתה לשנות בסיפא את ההלכה: הניח להם אביהם בירושה פרה וטלית וכל דבר המסויים הניכר לרבים שהיא גזולה - חייבין להחזיר אותם מפני כבוד אביהם, שלא ייזכר תמיד כגזלן.

והלכה זו היא דווקא ביורשים, לפיכך תנא רישא נמי את ההלכה בדידהו בהם ביורשים.

ומקשינן: ומפני כבוד אביהם חייבין היורשים להחזיר?

והרי אקרי כאן [שמות כב כז] "ונשיא בעמך לא תאור [תקלל]", ודייקו חכמים שהכתוב מדבר דווקא בעושה מעשה עמך, אבל המקלל נשיא רשע אינו עובר על איסור זה. והוא הדין לכיבוד אב, אם האב אינו עושה מעשה עמך ^[14], לא צריך לחשוש לכבודו ^[15], אם כן מדוע צריכים הבנים לחשוש לכבוד אביהם ולהשיב את הגזילה, הרי אביהם הגזלן לא עשה מעשה עמו.

ומתרצינן: כדאמר רב פנחס במקום אחר: בשעשה תשובה, הכא נמי אצלנו יש לומר שמדובר בשעשה אביהם תשובה קודם שמת, ולפיכך חייבים הבנים בכבודו.

ותמהינן: אי עשה אביהם תשובה, מאי בעי גביה מה עושה אצלו הגזילה? איבעי ליה לאהדורי היה לו להשיב את הגזילה בשעה שעשה תשובה! ומתרצינן: שלא הספיק להחזיר את הגזילה עד שמת, ולפיכך חייבים הבנים בכבוד אביהם, וחייבים להשיב את החפצים הניכרים שהם גזולים מפני כבוד אביהם.

תא שמע להקשות מברייתא אחרת על מה ששנינו בברייתא לעיל כי תיקנו חכמים שהגזלנים ומלווי בריבית שעשו תשובה אינם צריכים להשיב את מה שלקחו:

ששנינו בברייתא: הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו את המעות - מחזירין הם את המעות לבעלים.

והוינן בה: אם היו גזלנין מאי "שגבו" איכא יש גבי גזלנים, הרי הם אינם גובים כסף אלא גוזלים? אם כן, אי גזול אם הם גזלו ממון - גזול הוא הממון, ואי לא גזול ממון - לא גזול ואינם נקראים גזלנים, ומדוע קוראים להם גזלנים!

אלא אימא לפרש את דברי הברייתא כך: הגזלנין, ומאי ניהו ומי הם אותם גזלנים? אלו מלוי רביות, אף על פי שגבו ריבית - מחזירין את הריבית ללווים.

אם כן מבואר בברייתא שמלווי בריבית חייבים להחזיר את הריבית שבידיהם, וזה שלא כדברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים ומלווי בריבית.

אמרי אמור לפרש את דברי הברייתא כאן: כי הגזלנים ומלווי בריבית מצידם מחזירין את מה שלקחו, אבל ואין מקבלין מהם.

אלא למה הם מחזירין אם לא מקבלים מהם?

כדי לצאת ידי שמים, כי כדי שתהא תשובתם שלמה צריכים הם לפחות להציע ללווים ולנגזלים את האפשרות לקבל חזרה את השייך להם. ^[16]

תא שמע להקשות מברייתא אחרת: שנינו בתוספתא [בבא מציעא ח כו]: הרועים גזלנים הם שרועים את הבהמות בשדות אחרים, והגבאין של המלך לגבות כסף גולגולת וארנונה, ולוקחים לפעמים יותר מן הראוי, והמוכסין שגובים מכס ונוטלים לפעמים מכס שלא כדין - תשובתן קשה, כי גזלו את הרבים ואינם יודעים למי להחזיר. ומחזירין לכל הפחות למכירין לאותם אנשים שהם מכירים ויודעים שלקחו מהם שלא כדין.

וזה שלא כדברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים ומלווי בריבית. ^[17]

אמרי, אמרו לפרש את דברי התוספתא: כי אמנם הרועים והגבאין והמוכסין מצידם מחזירין את מה שלקחו שלא כדין, אבל ואין מקבלין מהם.

ואלא למה הם מחזירין אם לא מקבלים מהם?

כדי לצאת ידי שמים.

ותמהינן: אי הכי אם כך הוא הדין, שאינם צריכים להשיב אלא רק כדי לצאת ידי שמים, אמאי תשובתן קשה?

ועוד קשה דברי התוספתא בסיפא, אימא סיפא: ושאין מכירין, אותם מעות שאין הוא מכיר את האנשים שלקח מהם - יעשה בהן באותם מעות צרכי ציבור.

ואמר רב חסדא: איזה צרכי ציבור יעשה במעות, בורות, שיחין ומערות עם מים לשתיה, שהוא דבר הנצרך לכל, וכך יש תקוה שיהנו מהם הנגזלים, משמע מפורש בברייתא שצריך להשיב את הגזילה.

אלא יש ליישב באופן אחר, לא קשיא: כאן בתוספתא מדובר קודם תקנה שתיקנו לגזלנים שלא מקבלים מהם, שבימי רבי נשנית משנה זו שמחייב להחזיר. ואילו כאן בברייתא לעיל ששנינו כי אין מקבלים מהם, מדובר לאחר תקנה.

והשתא דאמר רב נחמן: והסביר כי תקנת החכמים שאינו מחזיר את הגזילה נאמרה רק בשאין גזילה קיימת, ^[18] אפילו תימא אידי ואידי גם התוספתא מדברת לאחר תקנה שתיקנו חכמים כי אינו צריך להחזיר הגזילה, ולא קשיא דברי התוספתא:

הערות

^[9] הטעם שלא שייך תקנת השבים בראשית הגז, מבאר התוספות רי"ד, כי רק בגזל שמתחייב דמים במקום הגזילה שייך לומר תקנת השבים, אבל בראשית הגז, כתב רש"י שפטור לגמרי אף מדמים ואם כן אינו מקיים השבה.

^[10] יש לחקור האם הפקיעו חכמים את החוב לגמרי מדין הפקר בית דין הפקר, ונשאר רק חיוב בידי שמים, או שהחוב קיים ותיקנו רק שמצוה על התובע למחול. ונפקא מינא, אם יש חיוב על הגזלן לשלם באופן שהתובע אינו רוצה למחול. המגיד משנה [גזילה א יג] כתב, כי אף על פי שאמרו שאין לנגזל לתבוע, ואם תבע אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכל מקום אם התובע אינו רוצה לשמוע בדברי חכמים יכול לתבוע את הנגזל בבית דין. מבואר במגיד משנה כי תיקנו רק שמצוה על התובע למחול. הלחם משנה [גזילה א יג] מקשה על המגיד משנה, מה הקשתה הגמרא [בהמשך]: הא אביהם חייב להחזיר, הלא אפשר לפרש כי מדובר באופן שאינו מוחל ותובעו בבית דין, שאז מחייבים אותו להחזיר. ומתרץ, כי לשון: מחזירין וחייבים להחזיר, משמע שמחזירים מעצמם גם בלא שתובעים אותם.

^[11] כך פירש רש"י, ומקשה המהרש"א בחידושי אגדות, מדוע רש"י אינו מפרש כפשוטו שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וכמו שרש"י בעצמו מפרש [בב"מ מח א]. וכן הקשה התוס' יו"ט באבות [פרק ג משנה י]. והביא שיש גירסא בגמרא "אין רוח חכמה נוחה הימנו".

^[12] תוספות ושאר ראשונים מקשים מהרבה מקומות שמצאנו שקיבלו מהגזלנים. ותירץ רבינו תם, שרבי תיקן רק לדורו. והר"י תירץ שרבי תיקן רק לאלה שרוב עסקם ומחיתם מן הגזל או הריבית. ורבינו יונתן והרמ"ה בשיטה מקובצת תירצו שתיקנו רק למי שבא מאליו להחזיר ורוצה לחזור בתשובה.

^[13] התוס' הרי"ד [אות ד] הקשה, מדוע הגמרא הקשתה מהברייתא ולא מהמשנה לקמן [קיא ב] ששנינו: הניח אביהם גזילה, הבנים פטורים. ומדוייק כי הא אביהם חייב. ומתרץ כי הגמרא העדיפה להקשות מהברייתא שנשנית בימי רבי ולא ממשנה שנשנית לפני ימי רבי.

^[14] כתב הפני יהושע [והובא בפתחי תשובה יו"ד סימן רמ טו] כי דווקא אב שעובר עבירות הרבה אין צריך לכבדו, אבל אם עובר עבירה באקראי חייב בכבודו, וקושית הגמרא, משום שמדובר במלוה בריבית שעיסוקו בכך. אבל הקובץ שיעורים [אות קד] מביא את היראים שכתב כי אף אם עובר עבירה פעם אחת נקרא אינו עושה מעשה עמך, ולא צריך לכבדו. ומבאר הקובץ שיעורים הטעם, כי כיון שבידו לחזור בתשובה ואינו חוזר נקרא אינו עושה מעשה עמך. היראים מביא ראיה מהכתוב גבי מלקות "ונקלה אחיך" [דברים כה ג] ופירש רש"י: כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך. מבואר שגם בעבר עבירה אחת אינו בכלל אחיך.

^[15] כתב הרמב"ם [ממרים ו יא]: אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ומתיירא ממנו, וכן פסק השו"ע [יו"ד סימן רמ יח]. ההגהות מיימוני והטור [יו"ד סימן רמ] וכן הרמ"א [שם יח] חולקים על הרמב"ם ומקשים עליו מכאן, שמבואר כי אינו חייב בכבוד אביו כשאינו עושה מעשה עמך. הכסף משנה מחלק, שכאן הבנים ירשו את הממון, ולכן פטורים מלכבדו על ידי החזרת הממון, כי קיימא לן שחובת כיבוד אב היא רק מממון של אב ולא מממון של בן. ואם חזר בתשובה קודם מותו חייבים להחזיר את הממון כיון שאז האב רצה להשיב את הגזילה ולא ירשו ממון זה. הט"ז [שם יז] הקשה על תירוץ הכסף משנה, כי אינו מתפרש בלשון הגמרא, שהקשו, לפטור את הבנים מחמת שהאב אינו עושה מעשה עמך, ולא מחמת שפטורים מכיבוד אב באופן זה. הלחם משנה והרדב"ז מתרצים, שבחיי האב חייבים בכבודו אף אם הוא רשע, ורק לאחר מותו אמרו כאן שפטורים מכבודו. והטעם שבחייו חייבים לכבדו, משום שיתכן שיעשה תשובה. הפני יהושע מתרץ, כי אמנם חייבים בכבוד האב הרשע, אבל מכל מקום באותה עבירה עצמה שעבר עליה אין צורך לכבדו, ולכן כאן אינם צריכים להשיב את הגזל.

^[16] הטור והשו"ע [סימן שסו א] כתבו, אם רצה הגזלן לצאת ידי שמים ולהחזיר יכול לקבל ממנו. והקשו הים של שלמה [סימן ג] והחכמת שלמה [בגליון השו"ע], כי הגמרא אומר מחזירין לצאת ידי שמים ואין מקבלין ממנו. ולכן מבאר הים של שלמה, כי אף על פי שיודע הגזלן שהנגזל לא יקבל ממנו, מכל מקום צריך ללכת ולהחזיר ואז כשאין מקבלים ממנו יצא ידי חובתו כלפי שמים. אבל המשנה למלך [מלוה ולוה ד ה] מבאר כי בפעם ראשונה שבא לשלם אין מקבלין ממנו. ואם הנגזל לא רצה לקבל וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל ממנו, וכן משמע במאירי.

^[17] היד דוד מקשה כי גם לפי דברי הברייתא לעיל שאין מקבלים מגזלנים, תשובתם קשה, משום שאינם יודעים למי להחזיר כדי לצאת ידי שמים. ותירץ כי כל החיוב שלו לצאת ידי שמים הוא רק בדברים ששייך אצלם השתדלות, אבל בדברים שאינו יכול להשתדל בהם אין עליו חיוב בידי שמים, ולכן מצד חיובו בידי שמים אינו מחויב אלא מה שיכול, ואין תשובתו קשה, ורק אם חייב אף בדיני אדם תשובתו קשה.

^[18] הרעק"א מסתפק באופן שהגזילה קיימת אלא שהגזלן קנאה בשינוי האם נחשב כגזילה קיימת שחייב להחזיר או לא. ומביא את השיטה מקובצת בשם המאירי שכתב כי נחשב כגזילה קיימת. ומבאר הרעק"א את סברתו, כי כיון שהחפץ הגזול קיים, והגזלן לא צריך לתת משלו, אין חשש שמא ימנע מלעשות תשובה, כיון שקל לגזלן להשיב את החפץ הגזול. אבל מדייק הרעק"א מהמשנה למלך [מלוה ולוה ד ה] שסובר כי גם אם קנאו בשינוי נחשב כאילו הגזילה אינה קיימת. וסברתו כי מה שלא תקנו באופן שהגזילה קיימת, היינו משום שלא רצו חכמים לקחת מהנגזל את ממונו, אבל אם קנאו בשינוי שכבר אינה ממונו של הנגזל, באופן זה תיקנו.

אמרו שהלכה כר' שמעון בן אלעזר, ואולם ליה [לו עצמו] לא סבירא ליה [סבור, נראה לו כן].

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא: הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו — מחזירין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Some said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, but Shmuel himself does not hold accordingly.

The Gemara continues the discussion of acquisition of a stolen item due to a change it underwent. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, a stolen item that has changed is returned as is, as it is stated: “And he shall restore that which he took by robbery” (Leviticus 5:23). This indicates that he shall return it in any case, even if it has been changed. And if you say: In our mishna it is stated that if the stolen item is changed the robber gives monetary compensation rather than returning the item, that policy was instituted by the Sages due to the ordinance instituted for the penitent.

The Gemara asks: But did Rabbi Yoḥanan actually say that? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is in accordance with an unattributed mishna, and we learned in a mishna with regard to first of the sheared wool (Ḥullin 135a): If the owner of the sheep did not manage to give the sheared wool to the priest before he dyed it, he is exempt from giving it to the priest. This indicates that dyeing the wool is a significant change.

One of the Rabbis, whose name was Rabbi Ya’akov, said to them: It was explained to me directly by Rabbi Yoḥanan that he was referring to a case where he robbed another of sanded wood and fashioned it into vessels, which is a change in which the item can revert to its original state. Consequently, the robber does not acquire the item by Torah law, but rather due to the ordinance instituted for the penitent.

§ Having mentioned the ordinance instituted for the penitent, the Gemara discusses other details of this ordinance. The Sages taught in a baraita (Tosefta, Shevi’it 8:11): With regard to robbers or usurers that returned either the stolen item or the interest to the one from whom they took it, one should not accept it from them. And with regard to one who does accept it from them, the Sages are displeased with him, since by doing so he discourages those who wish to repent.

Rabbi Yoḥanan says: This mishna, i.e., the statement of the Tosefta, was taught in the days of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: There was an incident with regard to one man who desired to repent after having been a thief for many years. His wife said to him: Empty one [reika], if you repent you will have to return all the stolen items to their rightful owners, and even the belt that you are wearing is not yours, and he refrained and did not repent. At that time, the Sages said: With regard to robbers or usurers that returned either the stolen item or the interest to the one from whom they took it, one should not accept it from them. And concerning one who does accept it from them, the Sages are displeased with him.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to children whose deceased father left them money paid as interest, although they know that it is interest, they are not obligated to return it. The Gemara infers: They, the children, are the ones that are not obligated to return it, but their father would have been obligated to return it, and his victims may accept his money.

The Gemara responds: By right, the baraita should have taught that their father also would not have been obligated to return it. And the fact that the baraita teaches this halakha with regard to the children is because of the fact that the baraita wants to teach a halakha in the latter clause: If their deceased father left them a cow, or a garment, or any other specific item he had stolen or taken as interest, they are obligated to return it due to the honor of their father, so that the item not serve as a reminder to all that their father transgressed. Since this halakha needs to be stated specifically with regard to the children, the first clause of the baraita is also taught with regard to them.

The Gemara asks: But is it true that due to the honor of their father they are obligated to return the item or money? I will read here the verse: “You shall not revile God, nor curse a ruler of your people” (Exodus 22:27), from which the Sages inferred that the prohibition against cursing a ruler is in effect only with regard to a ruler that acts as a member of your people, i.e., in accordance with Torah law. One who curses a wicked ruler does not violate this prohibition. Similarly, if one’s father is wicked, the mitzva to honor him should not apply. Why would his children have to return items that he stole due to his honor?

The Gemara responds: It is like that which Rav Pineḥas said concerning a different case: This is a case where he repented. Here too, it is a case where the father repented, and since he is no longer wicked, his children are obligated to honor him. The Gemara asks: If he repented, what was the stolen item or interest doing with him? He should have returned it while he was still alive. The Gemara responds: It is a case where he did not manage to return it before he died. Consequently, the children must return the items in order to uphold their father’s honor.

The Gemara raises another contradiction: Come and hear the statement of another baraita: With regard to robbers and usurers, although they collected the stolen item or interest, they return it.

The Gemara first clarifies the meaning of the baraita: In the case of robbers, what collection is there, i.e., why did the baraita use the term: Collected, in this context? If they robbed, they robbed and did not collect anything; and if they did not rob, they did not rob and cannot be called robbers at all. Rather, emend the text of the baraita to say: With regard to robbers, and who are they, i.e., what is meant by the term: Robbers? It is referring to usurers. The Gemara resumes its citation of the baraita: Although they collected the interest, they must return it. This is contrary to the ruling of the Tosefta that if robbers and usurers return what they have taken, it is not accepted. The Gemara explains: Say that this baraita means that they return it, but one does not accept it from them.

The Gemara asks: But why do they return it if it will not be accepted? The Gemara responds: In order to fulfill their obligation to Heaven. In order to fully repent, they must at least offer to return to the debtors the interest they took unlawfully.

The Gemara raises a contradiction from another source. Come and hear the statement of another baraita: With regard to shepherds who allow their animals to graze in other people’s fields, thereby stealing from the owners; or tax collectors who are hired to collect taxes on behalf of the government and collect excessive sums; or tax collectors who purchase the right to collect taxes themselves and collect unlawfully, their repentance is difficult, since they steal from the public. It is difficult for them to find every one of their victims in order to pay them restitution, and they must return what they have stolen to whomever they recognize as victims of their theft. This baraita indicates that thieves do return what they have stolen.

The Gemara answers: Say that they return it, but one does not accept it from them. The Gemara asks: But why do they return it if it will not be accepted? The Gemara responds: In order to fulfill their obligation to Heaven. The Gemara asks: If so, if they are not actually obligated to return what they have stolen, why is their repentance difficult?

And furthermore, say the latter clause of the baraita: And as for the money belonging to those that they do not recognize as their victims, they should use that money for community needs. And Rav Ḥisda says: This means providing pits, ditches, and caves, which benefit the general public. This indicates that a thief actually does pay back what he has stolen. Rather, this contradiction must be resolved differently. It is not difficult: Here, where the baraita states that he must actually return what he has stolen, it is referring to a time before the ordinance for the penitent was instituted. There, where the baraita states that one does not accept the repayment from a robber, it is referring to a time after the ordinance was instituted.

The Gemara adds: And now that Rav Naḥman says that when the Sages say that he does not return what he has stolen, they refer only to a case where the stolen item does not exist in its initial form, and you can even say that this and that, both baraitot, are referring to a time after the ordinance was instituted, and it is not difficult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דבר תורה כל שגזל ולא נשתנית הגזלה חוזרת בעינה ואפילו היה מגיע לגזלן הפסד גדול בכך כגון שגזל מריש ובנאו בבירה חייב לקעקע כל הבירה ולהחזירה אלא שמפני תקנת השבים תקנו חכמים בכל כיוצא בזה ליטול דמיה נשתנית הגזלה בידו שנוי שאינו חוזר כבר בארנו שקנאה אף בלא יאוש ומשלם דמיה כשעת הגזלה:

אבדה הגזלה או נשרפה או כל שאין הגזלה קיימת מכל מקום דבר תורה חייב להחזיר את דמיה וכן הדין אף מדברי סופרים אלא שכל שאין לו גזלה קיימת ובא הגזלן להחזיר את דמיה שלא מחמת תביעת הנגזל מדת חסידות שלא לקבל מהם אלא יאמר לו שאחר שאינה בעולם אינו רוצה בתשלומיה והרי הוא מוחל כדי להדריך את הרשעים לתשובה ואם קבלו שלא בהפצר אין רוח חכמים נוחה הימנו וכן הדין במלוי ברבית שהחזירו שאין מקבלין מהם בלא סרהוב אלא אם כן היה דבר המסויים היתה הגזלה קיימת שאמרו עליה שחייב להחזיר ומקבלין מהם בלא שוב סרהוב לא סוף דבר בגזלן עצמו אלא אף מיורשיו וכן ברבית מעתה הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שהם יודעים שהם של רבית אין חייבין להחזיר הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר שלא עשו תקנה אלא בגזלה שאינה קיימת וגדולי המחברים פסקו ברבית שאף דבר המסויים אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם ודוקא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסויים אין מחזירין ומכל מקום מלוי ברבית עצמם מחזירין לצאת ידי שמים אלא שאין מקבלין מהם אלא אחר ההפצר:

רועי בהמה דקה הרי הם כגזלנים מפני שמרעים בהמותיהם בשדות אחרים וכן גבאים של מלכות מפני שנוטלים יתר על הראוי וכן המוכסים ותשובתם של אלו קשה מפני שיש בידם גזל של רבים ומכל מקום כל שהגזלה קיימת מחזירין לאותם שמכירים שגזלום ושאין מכירין יעשה בהם צרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות כמו שיתבאר ואם אין גזלה קיימת מחזירין למכירין לצאת ידי שמים ואין מקבלין מהם ושאין מכירין פטורין מכל וכל:

קצת חכמי הצרפתים פרשו שכל אלו שאמרו אין חייבין להחזיר או שאין מקבלין מהם לא נאמר אלא באותו הדור שבו נתקנה זו אבל בשאר הדורות שאחריהם הרי מצינו בתלמוד כמה מעשים שכופין הגזלנין לשלם וחכמי הראשונים פרשו שכל אותם המעשים במי שאינו רוצה לשוב ומה שנאמר כן בשרוצה לשוב אבל כל שאינו שב ברצונו אלא שזה תובעו בבית דין חייב להחזיר והוא מה שאמרו במשנתנו משלם כשעת הגזלה:

גדולי המפרשים כתבו שזה שאמרו גזלה קיימת הוא הדין אם יש בידו דבר מחמת הגזלה או שנשתרש ממנה בדבר שעדיין הנאתו קיימת אע"פ שאין בידו גזלה עצמה שהרי רועים אין גזלה קיימת ומכל מקום הואיל ויש שם דבר מחמת הגזלה הרי היא כגזלה קיימת:

והאר"י בלכ' כסת' משנ' ותנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. מיכן מוכח כפת' המור' שפי' שהו' פטו' לגמרי. ומש"ה מקשה לי' מינ' שאין לומר כאן מפני תקנ' השבי' שמה תשוב' יעשה כיון שאתה פוטרו מלשלם אפי' הדמים ודאי בגזלה הקנוהו השבח כדי שישלם הקרן וה"נ אם כפי שפירשתי בפ' הזרוע שמשלם לכהן דמי צמרו גם הכא יש לומר מפני תקנת השבים שתקנו לו השבח נמי שיתן לכהן דמיו א"ו כפת' המורה מסתבר דפטר לי' מכל וכל וגם הלשון מוכיח כדבריו מדתני פטור שאם כדברי היה לו לשנות אין לו אלא דמי צמרו כדתני' גבי גזלן ומאי דקשיא לי בפ' הזרוע ממאי דאמרי' גבי הרי שנטלו מבית המלך את גרנו. שאני התם דקא משתרשי לי' ל"ק ולא מידי דלא אמרי' הכי אלא גבי גרנו שהחטים עומדין בעינם והמעשר לא נשתנה דומיא דמכר בני מעי' של פרה דאמר' התם נותנו לכהן ומתרץ התם שאני התם דאיתנייהו בעינייהו בעבור זה בא הכהן ונוטלן מן הלוקח והלוקח חוזר עליו גם הוא הי' הולך אצל המלך אלא שאינו יכול חוזר על בעל הגורן שנשתכר בחובו ונמצא פורע חובו מן המעשר אבל היכי דאיכא שינוי כגון הכא שצבעו קנה זה בשינוי ואינו משלם כלום אע"ג דמשתרשי לי' ונהנה מן הצמר דכבר קניי' בשינוי והדמים הו"ל ממון שאין לו תובעין ול"ד אותו שנשתנה לאותו שעומד בעינו:

מיתבי הניח להן אביהן מעות של רבית כו' קשיא לי אמאי שבק מתני' ומקשה לי' מברייתא והא תנן בפירקא דלקמן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן פטור מלשלם ואיכא לדיוקא בה כדדייקי' בברייתא אינהו הוא דלא הא אביהן חייב להחזיר ובמתני' נמי תנן משלם כשעת הגזלה ויש לומר כיון דתקנה זו נעשית בימי רבי אלה המשניות שנאן רבי קודם תקנה אבל הברייתו' תקנו תלמידי ר' הילכך מקשי' מיינהו דכיון דכבר תיקן רבי שאין מקבלין מהן האיך חזרו ושנו דמקבלין מהן:

הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן פי' מן הדין שאפי' דבר המסוי' היורש פטור מלשלם מפני שקנאו בייאוש ושינוי רשות ואין לו לנגזל על הלוקח כלום אלא דינו עם הגזלן אם יש לו משלם דמי גזלתו ואם אין לו מפסיד הכי נמי יורש קנה בייאוש ושינוי רשות ואין דינו של נגזל אלא על נכסי הגזלן אם הניח קרקעות גובה הדמים מהם ואם לאו מפסיד ואפי' הניח מטלטלין הפסיד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והילכך קנה היורש פרתו וטליתו של זה ואינו מחזיר אלא מפני כבוד אביו וזו היא סברת רמי בר חמא דסבר רשות יורש כרשות לוקח אבל רבא פליג עלי' ואמר יורש כרעא דאבוה הוא ובגזלה אם היא קיימת חייב להחזיר ושאני הכי ברבית משום דמדעתי' יהיב לי' לדיד' הוא דאזהר רחמנא לאהדורו' לברי' לא אזהיר רחמנא הילכך דוקא דבר המסויים חייב להחזיר מפני כבו' אביו אבל מידי אחרינא לא הכי אמרי' בריש פרקין דלקמן:

אלא ה"ק הגזלנין מאן נינהו מלוי ברבית מה דקשי' לי במהדורא תנינא אמאי לא אמרי' דתרי מילי נינהו והאי אעפ"י שגבו קאי אמלוי בריבית ולא אגזלנין יש לתרץ אי לא קאי האי אע"פ שגבו אלא אמלוי ברבית ולא אגזלנין הכי הו"ל למיתני מלוי ברבית אע"ג שגבו והגזלנין מחזירין השתא דתני גזלנין ברישא והדר מלוי בריבית כי קתני אע"פ שגבו אכולהו קאי מש"ה מידחק לפרושי דחדא קתני:

שהחזירו אין מקבלין מהם כלומר שהחזירו מאליהם בלא עונש ועישוי בית דין אין מקבלין מהם כדי שישימו על לבם וילמדו שאר הגזלנין וכל המשניות והמעשים הנמצאים בחכמי התלמוד שהיו מעשין וכופין את הגזלנין לשלם לא קשיין להאי ברייתא דאמרה דאין מקבלין מהן כדפרישנא שלא תקנו זאת התקנה אלא לשבים ברצונם. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו מעצמן אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דוקא כשהחזירו מעצמן וכמעשה שהיה אבל היכא דלא אהדר ליה עד דתבע ליה בדינא מקבלין מהן דכי עביד רבנן תקנתא לבעלי תשובה לגזלנין העומדין במרדן לא עבידו רבנן תקנתא. תדע דהא כולהו הני תיובתא דמותבין ליה לרבי יוחנן לא קא מותבינן עליה אלא מהני מתניאתא דתני בהו לשון חזרה דמשמע שהחזירו מאליהן ולא מותבינן ליה ממתניאתא אחרניאתא דתני בהו לישנא דתשלומין דלישנא דתשלומין על כרחיה משמע וכוליה פירקין במתני' מוכח דמחייבינן ליה לגזלן לשלומי וכן בכמה עובדי בגמרא ולא מקשינן מינייהו לרבי יוחנן משום דלא איירי רבי יוחנן אלא כשהחזיר מעצמו אבל היכא דאטרחיה לבי דינא מקבלין הימנו. ואפילו היכא דהחזיר מעצמו נמי דוקא כשאין גזלה קיימת אבל גזלה קיימת מקבלין מהן כדמסיק בה לקמן. ואפילו בשאין קיימת כי אמרינן אין מקבלין מהן לאו למימר דכייפינן ליה לנגזל דלא ליקביל מיניה דאם כן למה לאהדוריה כלל האי חוכא בעלמא הוא דקא מחייך ביה דידע דלית ליה רשותא לנגזל לקבולי מיניה כלל וקא מהדר ליה וכהאי גוונא ודאי לא נפיק ידי שמים. ותו מדקתני והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו שמע מינה דלא כייפינן ליה דומיא דההיא דאמרינן התם אנו אין לנו עליו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. תניא הגזלנין ומאי ניהו מלוי ריבית אף על פי שגבו מחזירין ואסיקנא מחזירין ואין מקבלין מהן אם כן למה מחזירין לצאת ידי שמים שמע מינה דוקא בבא לצאת ידי שמים אבל בעומד במרדו מקבלין מהן. ע"כ.

הא אביהן דומיא דידהו דיודע שבידו מעות של ריבית שהלוה בריבית חייב להחזיר ולהוציא מתחת ידו אלמא מקבלין מהן. ומפני כבוד אביהן חייבין להחזיר דלאביהן חייבין לנהוג בו כבוד הא כיון דגזלן הוא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכי כתוב נמי ומקלל אביו בעושה מעשה עמך. גאון ז"ל.

בד"ה בימי רבי כו' דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנים כו' עכ"ל השתא לא אסיק אכתי אדעתיה לאוקמא מלתיה דרבי בשאין גזילה קיימת דלמאי דמסיק רב נחמן לקמן למימר הכי לא תיקשי מידי דאיכא לאוקמא כל הני בשגזילה קיימת לבד מההיא רעיא וק"ל:

בא"ד וברייתא דמוכח מינה מיירי בעביד תשובה כו' עכ"ל והמקשה דהכא ידע כדמסיק דאוקמוה בעשה תשובה ומאן דמקשה לקמן ומפני כבוד כו' אקרי כאן ונשיא כו' אגופה דברייתא פריך ולא ידע לאוקמא בעשה תשובה ודו"ק:

בד"ה אי עשה תשובה כו' א"נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו עכ"ל ודקאמר והא דקתני בדידהו משום דקא בעי למתני סיפא כו' אע"ג דבאביהם נמי הוה מצי למתני הכי בסיפא דמקבלין מיניה דבר המסוים י"ל דלרבותא נקט הכי דאפילו בניו חייבין להחזיר ומקבלין מהן וק"ל:

בא"ד וכן צ"ל באיזהו נשך דשם כו' עכ"ל קאי אתירוץ שני ושלישי ולאפוקי מתירוצם קמא וק"ל:

ריקה אם כו'. אפילו אבנט אינו שלך כו' נראה לפרש דאבנט היא החגורה והיה דרכם לתת בו מעות כדאמרינן פרק הרואה באפונדתו ופרש"י חגור חלול שנותנין בו מעות עכ"ל וקראו ריקה דגם בריקות המעות מן האבנט עם האבנט לא סגי לך לשלם לכל הנגזלים וק"ל:

והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' פרש"י אין רוח חכמה וחסידות בקרבו עכ"ל לא ידענא אמאי לא מפרש ליה כפשטיה אין דעת חכמים נוחה עליהם כו' דכן פרש"י גופיה בפ' הזהב גבי מי שאינו עומד בדבורו ובפ"ק דקדושין גבי גר דלא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו ולשון המשנה כן הוא כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו ויש ליישב ודו"ק:

גמרא והשיב את הגזילה מ"מ וא"ת כו' אמרה לו אשתו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בבא נמחק בבא וצריך להתחיל הדיבור לצאת כו':

תד"ה אי. א"נ בדבר המסויים מקבלין כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה אין רוח חכמים כו' אין רוח חכמה. עי' תוי"ט פ"ג משנה י' דאבות:

רש"י ד"ה אין חייבי' להחזיר וכו' דכתיב והשיב את הגזילה וכו'. ובמ"ל פ"ד ה"ד ממלוה הביא דברי הגד"ת שהקשה על רש"י שכתב שלא אליבא דהלכתא דהא למסקנא אמרי' בהגוזל בתרא (דף קיב) דר"י כרשות לוקח דמי וטעמא דברייתא משום דכתיב וחי אחיך. לדידי' אזהר רחמנא וכו' והכי קיי"ל. ונכנס הגד"ת והמ"ל לדחוקים רבים:
ולענ"ד נראה ליישב עפ"מ שהפליא לתמוה בפ"י אהא דסוגיא (דף קי"ב) דקסבר רמב"ח דהטעם משום ר"י כרשות לוקח דמי וקנה בשינוי רשות. וקשה לשיטת הרמב"ם ושאר פוסקים בח"מ (סי' רנ"ג) דהא דקונה בגזילה בשינוי רשות היינו שלא להחזיר גוף החפץ. אבל מ"מ בדמים מתחייב. וא"כ היכי קתני הכא דא"צ להחזיר דהא מ"מ נתחייבו בדמים. ובשלמא אדברי רמב"ח במתני' דהגוזל ומאכיל י"ל דא"צ להחזיר היינו גוף הגזילה רק הדמים. אבל הכא דקתני הניח להם אביהם וכו'. ולענין דמים סוף סוף חייבים ליתן דמים ע"ש.
ולענ"ד נראה דמיושב קושייתו דהא מסקי' בסוגיין ל"ק כאן בגזילה קיימת וכאן באין גזילה קיימת וכו', והנה לכאורה לפום ריהטא הי' נראה מסברא בגזלן שעשה בו שינוי מעשה דקנה וא"צ להחזיר גוף החפץ רק דמים. משום דהא עדיין לא מקרי אין גזילה קיימת כיון דמ"מ יכול להחזיר זה החפץ ול"ש דממנע ולא עביד תשובה כיון דא"צ להחזיר משלו. רק מה שהוא בעין. וכך מצאתי בשיטה מקובצת בשם המאירי, אולם דעת המ"ל נראה דאינו כן. שכתב בפרק הנ"ל ה"ד, ליישב דברי הטור והרמב"ם שכתבו דבגזילה אם הוא בעין, וברבית מסויים מקבלין ממנו. וכ' דמש"ה בעי' ברבית מסויים כיון דא"צ להחזיר גוף הרבית כבר קנאה וממון שלו הוא לקדש אשה רק דעליו חיוב דמי' כשיעור רבית ומש"ה הוי תמיד כמו אין הרבית בעין רק בדבר המסויים דצריך להחזיר גוף החפץ ע"ש. הרי אף דרבית עדיין בעין ויכול להחזיר גוף הרבית אפ"ה כיון שקנאו מקרי כמו אינו בעין. נמצא ה"ה בגזילה שעשה גזלן שינוי מעשה. ועפ"ז מיושב קושי' הפ"י הנ"ל. והיינו די"ל דהכי קאמר רמב"ח דהטעם משום ר"י כרשות לוקח דמי וקנאו היתומים הרבית בשינוי רשות ומש"ה א"צ להחזיר אף דעליהם חיוב דמים מ"מ אין חייבים להחזיר דאין מקבלים מהם כיון דאינו בעין ואין מקבלי' משום תקנת השבי' [ואף גבי בנים נראה דשייך תקנה וכן נראה במ"ל שמסתפק בזה רק שהביא ראיה דל"ש תקנה בבנים מדברי תוס' בסוגיי' ד"ה אי עשה תשובה וכו'. ולענ"ד אין ראי' משם דתוס' כתבו זה לפי האמת מקבלין דבר המסויים ול"ש תקנה כיון דד"א לא מקבלין מהם. משא"כ אם היו מקבלין כל הדברים הי' ג"כ שייך תקנה וק"ל] משא"כ אם לא ר"י כרשות לוקח והיו צריכים להחזיר כמו אביהם דבאותו ס"ד דלא ידעי' מוחי אחיך הי' הדין דרבית כמו גזל. דצריך להחזיר גוף הרבית. וכמ"ש תוס' להדי'. וא"כ היה נקרא גזילה קיימת ואמאי אין הבנים צריכי' להחזיר. אע"כ דר"י כרשות לוקח דמי והוי אין הרבית בעין דקנאום ואין מקבלין מטעם תקנה וק"ל:
ומעתה מיושבים דברי רש"י שהתחלנו, והיינו דרש"י רוצה לתרץ קושי' תוס' ד"ה הא אביהם וכו' וא"ת לצי"ש קאמר וכו'. ולזה כתב רש"י דהמקשן סבר דטעמא דברייתא כרמב"ח דר"י כרשות לוקח דמי. והי' קשה לי' מ"מ אמאי א"צ להחזיר דמים כקושי' הפ"י. אע"כ מטעם תקנה ובאמת לצי"ש חייבי' להחזיר ואין חייבים להחזיר היינו מדינא. א"כ ממילא הא אביהם חייב להחזיר מדינא ומשום דהוי בעין וכנ"ל. ומש"ה שפיר הקשה המקשן והוכיח מברייתא דע"כ בעין חייב להחזיר מדינא וממעשה דאבנט. שאמר' אפי' אבנט אינו שלך. מוכח דאף בין בעין חייב להחזיר מדינא. ולזה הקשה מברייתא דע"כ מוכח לחלק בין בעין לאינו בעין וכו'. ומשני הש"ס לבסוף דלעולם דיש חילוק והא דאמר' אבנט אינו שלך היינו דמי אבנט. וק"ל:

בגמרא והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. הא דלא קשיא להו דפסק כב"ש במקום ב"ה וקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וזה הכלל יותר מוסכם מסתם משנה אלא דיש לדחות דר"י ס"ל כאביי דאמר לעיל דכמה תנאי קיימי בחדא שיטתא וס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

תוספות בד"ה בימי רבי כו' ור"י אומר כו' אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם עכ"ל. והא דמקשה בסמוך מהניח להם אביהם מעות של ריבית צ"ל דזה הל' משמע שעיקר המעות שהניח היה של ריבית וכ"נ להדיא מל' הרא"ש ע"ש וכן מוכח מגמרא דמקשה בסמוך איקרי כאן ונשיא בעמך כו' ואי כשלוה בריבית באקראי לא מסתבר שלא יהיו בניו חייבים בכבודו בשביל כן ועוד דכבר אפשר שהיה סבור שאין כאן ריבית קצוצה אע"כ דמשמע לתלמודא דאיירי שנתעסק בפרהסיא בריבית עד יום מותו וק"ל:

בגמרא הא אביהם חייב להחזיר. יש לדקדק דלמא לא מיבעי' קאמר דבאביהם פשיטא דאינו מחזיר מתקנתא דר' אלא אפילו בבניו דלא שייך תקנתא דר' כמ"ש התוס' בד"ה אי עשה תשובה כו' וקמ"ל דאפ"ה אין חייבים להחזיר ויתבאר בסמוך בל' התוס':

בגמרא ומפני כבוד אביהם כו' איקרי כאן ונשיא בעמך. מה שיש לדקדק מכאן אהא דאמרינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להלקותו כו' דמשמע דהבן חייב בכבוד אביו רשע וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש עי' בטור י"ד סי' ר"מ ובב"י שם ובט"ז ול"נ דעיקר הקושיא כאן דנהי דחייב בכבוד אביו רשע מ"מ באותה עבירה עצמו שעבר אביו ולא חש לכבודו לא מסתברא שיהיו הם חייבים ועי"ל משום דבלא"ה מצינו דאפי' למאן דס"ל שאינו חייב בכבוד אביו רשע מ"מ אסור לכתחלה לבזותו והיא סברת הר"ן וש"פ עי' בט"ז וש"ך וא"כ מאי מקשה הכא בגמ' דשמא חייבים להחזיר בדבר המסויים כיון דבכל יומא איכא זילותא יתירא לאביו כשלא יחזירו ועוד דאם יחזירו יהיה לו כפרה קצת ואף שהוא בעצמו לא חש לזה מ"מ שמא אם היה קיים עדיין היה מחזיר אע"כ דעיקר הקושיא בסוגיא דשמעתין שאף אם היה קיים והיה רוצה להחזיר לא היינו מקבלין וא"כ לא תליא מלתא בהשבון כלל וממונו גמור הוא שמורישו לבניו ולזילותא דידיה לא חיישינן אפי' בחייו וא"כ מקשה שפיר למה נחייב את בניו להחזיר כיון דכל הני טעמי לא שייכי וליכא אלא מצות כיבוד גרידא שהם חייבים לכבדו יותר ממה שהוא עצמו חש לכבודו ואמאי הא לאו מעשה עמך הוא ודו"ק וכ"ז היינו לתירוצא קמא דתוס' בסמוך דאפי' בדבר המסויים אין מקבלין ממנו בתקנתא דרבי וכמו שיתבאר בסמוך:

תוספות בד"ה אי עשה תשובה כו' א"נ בדבר המסויים מקבלין כו' ומשני בשלא הספיק כו' ומקבלין מהם דלא שייכא תקנה גבי בנים עכ"ל. ונ"ל דהאי ומשני חוזר לתירוצם הראשון דלפ"ז משמע דמהגזלן בעצמו אין מקבלין אפי' דבר מסויים לכך הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דר' אבל לתירוץ השני דבדבר המסויים לא שייך תקנתא דרבי א"כ לא הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דרבי וק"ל:

בד"ה לצאת ידי שמים כו' דהנהו תנאי דהתם קדמו עכ"ל. פי' כיון דכל שקלא וטריא דהכא קאי אתקנתא דרבי לא מצי לאוקמי כתנאי דהתם ולמימר דפליגי בתקנתא דרבי כיון שהם לא היו בדורו אלא קודם לזה וק"ל:

ומפני כבוד אביהם. עיין מה שרמזתי בקונטרס ככר לאדן דף קפ"ח בס"ד:

תנו רבנן איזהו מטבע של ירושלם דוד ושלמה מצד אחד וירושלם מצד אחד. אפשר דכל מלכי ישראל כלם אחוזי במ' שכינה עזנו ולזה היה דוד ושלמה מצד אחד דדוד הע"ה טרח מאד לתקן השכינה ושלמה מצא הכל מתוקן ולכן מצד א' היה דוד ושלמה כי מאד השתדלו לתקון המלכות ומצד אחר ירושלם רומז לשכינה כי היא נקראת ירושלם:

ומפני כבוד אביהם חייבים להחזיר קרי כאן ונשיא בעמך וכו'. הסמ"ג והטור בי"ד סימן ר"מ הקשו מסוגיא זו על הרמב"ם שסבר דאביו רשע חייב לכבדו. והרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה והגאון מהר"ר יהונתן תירצו במ"ש דרשע שקדש אשה ע"מ שהוא צדיק מקודשת דחיישינן שמא הרהר תשובה עיין בספר ראשון לציון. ונעלם מהם דיש פלוגתא בזה ברבינו ירוחם וכבר כתבתי בזה בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף שם סימן ר"מ. ושם כתבתי לחד סברא שמביא רבינו ירוחם מתקיים תירוץ הרבנים הנזכרים דז"ש הרי זו מקודשת הוא שהיה רשע בעבירות שבינו למקום אבל גנב וגזל ולא החזיר רשע מיקרי ע"ש ועתה אמת אגיד דמדברי הש"ס והרמב"ם דכתב מילתא פסיקתא אם היה רשע גמור ואמר הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק וכו' מוכח כסברת י"מ בתרא שהביא רבינו ירוחם וגם הרב משפט צדק ח"א סימן מ"ד דף קמ"ח ע"ג כתב דהרמב"ם לא סבר כי"מ קמא וכן הרב יעב"ץ בתשובות בספר שתי הלחם להרמ"ח דף ל"ח ע"ד כתב דמילתא פסיקתא נקט ע"ש אלא שנראה דנעלם ממנו דברי רבינו ירוחם ועוד כתבתי בענין זה בקונטריס מחזיק ברכה ח"ב סימן ר"מ בי"ד בס"ד. וכל זה לענין כבוד אבל לצער ולזלזל באביו רשע אמרו בזהר הקדוש ח"א סוף דף קס"ד דרחל אמנו ע"ה נענשה על אשר ציערה לאביה בענין התרפים אף שנתכונה להפרישו מע"ז ולכן מתה ולא זכתה לגדל בנימין ע"ש והוא פלא. ואי קשיא ממ"ש דחזקיה הע"ה גרר עצמות אביו וכו' והודו לו וי"ל דמ"ש בזהר הוא כשאב בחיים ברם לאחר מיתה שרי שיהיה לו כפרה כמו שעשה חזקיה הע"ה. [ועוד דלא היתה רחל אמנו ע"ה עושה תועלת להפריש אביה מע"ז דכמה מיני ע"ז היה עובד ואטו מפני שלא מצא תרפים יחזור בתשובה והלא היה מושרש בע"ז וסט"א ויעשה תרפים אחרים. ולכן נראה דעיקר החילוק הוא דחזקיהו ע"ה הועיל במעשיו לכפר על אביו. ורחל אע"ה לא היתה מועלת. ויש להוסיף דחזקיהו עשה אחר מיתה ודוק הטב]:

ותנן כו'. תוס' תימה דל"מ מתני' דבהמה והזקינה כו' דמשלם כו' ע"ש. וי"ל דלכאורה לא תלי' כלל דניהו דשינוי אינו קונה ושמין אבל מה שנפסד והוא היזק ניכר הזקינה או כחש למה לא ישלם המותר כמו אונסין ומה חילוק בין נאנס כולו או מקצתה הא חיוב אחריות עליו גם שלא נשתנה. וניהו שכ' תוס' פרק הכונס נ"מ דגזלן דלא קיבל עליו שמירה ע"ש. מ"מ עכ"פ חייבו מטעם והשיב או החפץ או דמיו. א"כ כשחסר מקצת החפץ מ"ט שלא יהי' חייב דניהו דשינוי לא קני היינו דגם מה שנשתנה במה יצא מרשות בעליו. אבל מ"מ חסר ממנו כיון שהוא היזק ניכר. ושפיר הא דמשלם בהזקינה כשעה"ג היינו שמחזיר הבהמה וישלם מה שחסר כו' ולכך פריך רק דלא הספיק בשבח כנ"ל:

אמנם באמת לדידן משמע מגמ' דלא אמרינן כנ"ל. וניהו דממאי דפריך לעיל מהא דכחש הש"ל אשמואל דאין שמין אין ראיה לתוס' דשפיר פריך דאמר הש"ל הפי' להנ"ל דמחזיר הכחושה ומשלם המותר. ולמה אין שמין כיון דלא קנאו ורק המותר ישלם. אך לקמן דדייק מדר"מ בפרה והזקינה דמשלם כו' דסבר שינוי קונה וע"כ דמשמע לגמ' כתוס' הנ"ל דאי שינוי לא קני א"צ לשלם המותר ג"כ דאל"ה לא מוכח כלל מר"מ ומ"מ י"ל דבשלמא התם דאמר שינוי במקומו עומד ע"ש והיינו דפשיטא ליה אי היה חשיב נאבד מה שגזל ע"י השנוי הי' קונה רק משום דעדיין חשיב כמו שהיה אף שנשתנה. א"כ שפיר פטור מהמותר ג"כ כמו בהיזק שאינו ניכר ודייק שפיר. משא"כ כאן לס"ד דר"י יליף מקרא גזלה הנשתנית כו' דכ' אשר גזל כו' והוא תמוה דאדרבה הך קרא יליף דשינוי קונה כמבואר פרק מרובה. וע"כ דסבר ר"י כאביי ריש תמורה ובלאו קרא היה קונה דהוי כנאבד. ורק דסבר דאשר גזל לאו לחומש אתי אלא יליף ריבויא מיניה דאף שאינו הגזלה מ"מ הוא בכלל אשר גזל דמסתעף מהגזלה וחייב להחזיר. ושוב אין קושיא כלל מעבדים והזקינו כיון דאדרבא רק לענין השבה רבי קרא דאף שאינו אותו דבר מ"מ חייב. א"כ לענין מה שחסר ממנו שפיר חייב לשלם שאינו משיב הכל והוי היזק ניכר כנ"ל ולכך פריך רק מצבעו. ולמסקנא ר"י מיירי רק בשנוי החוזר ולא פליג על הנ"ל ודייק שפיר לקמן להרבה פ' מ' ש"ס והטעם דפטור אף דבשואל משמע דחייב בכחשה דהדר. ניהו דהזקינה פטור אף דנפחת דהוי כמתה מ' מלאכה דעל זמן שהשאילה ידע שתזקין משא"כ בכחש. דגם על מקצת שנפחת חייב באונסין משא"כ גזלן דכשקיים אינו חייב כלל באונסין רק להשיב גוף הגזלה וזה חשיב קיום כיון שאינו חסר מגוף הבהמה שגזל כלום רק נפחת משויו כמו שהוא אף שניכר. מ"מ ניכר רק הפחת לענין השיוי למכור לא לענין גוף הבהמה. ולכך שואל חייב על הפחת של השיוי ג"כ באונסין והא באונס חסר מקצת השיוי שניכר כנ"ל. משא"כ גזלן דאין חיוב אחריות רק מצד והשיב הגוף או דמיו. וכיון שלענין הגוף אינו ניכר שהוא כמו שהיתה שלא חסר שוב אין חיוב עליו הפסד השיוי כנ"ל ואומר הש"ל. ורק אי קנאו בשינוי חייב כנ"ל. משא"כ כשלא קני שפיר מה שנפסד השיוי נסתחפה שדהו של הנגזל דכשהגוף קיים שלו הוא כנ"ל ושלו נאנס. ולכך בחסר ממש מקצת גם גזלן נראה דחייב אף בלא שינוי דמה שחסר אינו אשר גזל אף דמה שקיים לא נשתנה. וכן משמע לקמן צ"ז בתוקף כו' פחתה נוטל משמע אף דלא הוי שינוי ע"ש. ובפירות הרקיבו מקצתן נראה שהרקב מקצת ונראה ככולו קיים רק שנתרכך ע"י הרקב ולא בחסר מקצת פירות כנ"ל והפ' דגם שואל פטור בכחש דהדר סוברים דגם שואל אינו חייב באונסין רק כשנאנס מגוף החפץ וכל שהוא קיים אין חיוב ממילא אין חיוב על ההפסד של השיוי כל שאינו חסר כנ"ל. וזה הוא החילוק בין תרומה ונטמאת דלכ"ע פטור דשם גם על ההפסד של השיוי אינו ניכר ולכך לכ"ע פטור ואף בשומרין ובפשיעה כנ"ל. עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל. דבשינוי שנחסר ונפחת שפיר לא מיקרי אשר גזל. וממילא כיון דצריך לשלם שאין הנגזל צריך ליקח החפץ שחסר דמה"ט אין שמין וממילא קנאו לגמרי. אבל בהשביח אם יתן לו כל החפץ כמו שהשביח ודאי דיהיה חשיב והשיב אשר גזל דנכלל בהכלים גם העצים דבכלל ר' ק' רק כיון דהשבח שלו דאף למ"ד אין אומן קונה בש"כ רק, משום דמשביח ע"ד בעה"ב משא"כ גזלן. וא"כ שוב יהי' של נגזל רק מחצית ושוב חשיב חסר וקני גזלן הכל. וע"ז י"ל דיליף ר"י אשר גזל מ"מ היינו דצריך להפסיד שלו גם השבח כדי שישוב אשר גזל כיון דבלא"ה לא יהי' השבה כמ"ש לעיל. וכמ"ש תוס' פ"ק מירושלמי דיליף אין שמין מאשר גזל כן לענין הנ"ל ולכך אמר משנתינו כו' תקה"ש שהשבח שלו וממילא חסר ושוב קנאו לגמרי כנ"ל. ולא הוי מצי לאקשויי מהזקינו דבנפחת מודה ר"י דקונה רק מלא הספיק כו' דהשביח ומ"מ פטור כנ"ל:

שם ת"ר הגזלנין ומ"ב שהחזירו כו' לשטת תוס' דגם בלא החזירו אין חייבין למה נקיט שהחזירו. וצ"ל דלא מבעיא קאמר ל"מ דאין מוציאין מהן אלא אע"פ שמעצמן מחזירין אין מקבלין כו' ועל המקבל כשמחזיר מעצמו הוא דארחנ"ה אבל לענין לחייבו אף שרוצה הנגזל להוציא אין מחייבין אותו כלל ולכך פריך שפיר הא אביהן חייב דמשמע כנ"ל דאף שרוצה אין חיוב כנ"ל. וא"כ לס"ד דאף בגזלה קיימת ואף לצי"ש פטור. א"כ ע"כ הפקיעו חכמים כל חיוב השבה בגזלן שיהיה שלו כשגזל כהפקר ב"ד כו'. וא"כ מה תקנת השבים איכא כיון דא"א לשוב שאינו מחזיר כלל דל"ד לשבח ואחר יאוש וכה"ג דתקה"ש שיחזור הקרן ודמיו משא"כ דפטור לגמרי. וצ"ל כיון דתשובת גזלה קשה דאפילו אבנט כו' הפקיעו וממילא הוא כשאר איסורין שאין להם תקנה ואעפ"כ יש תשובה ויהיה אסור גזל כמוהם שתועיל תשובה בלי השבה. אך תמוה דריש סנהדרין הוכיחו תוס' מכל ראיות שהביאו כאן דדנין גזלות שלא ע"י חבלות בח"ל אף שלא כדין תורה כדי לנעול דלת בפני גזלנין. ואיך כאן נאמר דתיקנו חכמים לפתוח דלת לגזלנין שיהי' פטורין לגמרי. והיה אפשר לומר מאחר שהפקיעו א"כ יהיה חייב מלקות בין קיימו כו' ובין למ"ד בטלו ול"ב כו' דהא מיד כשגוזל מבטל העשה דלא אפשר לקיים בהשבה וכמחזיר אבדה אחר יאוש דמתנה הוא דיהיב ולא מתקן לאוי' בהכי. ואף דהוא אינו מבטל רק מחמת התקנת חכמים מ"מ לא דמי למ"ש תוס' פ"ק דשבת אי לא התירו לו לרדותו דאינו חייב כיון דרוצה לרדותו רק שחכמים אין מניחין ע"ש. דהתם הוא ב' דברים וכשרוצה לרדות ולא יהיה נאפה כלל רק אין מניחין אותו א"כ לא עשה כל המלאכה. ובשעה שנותן הפת לתנור אף שיודע שיהיה אסור לרדותו מ"מ אם יעבור על הדרבנן וירדנו לא יהיה חייב א"כ לא עשה אז כל האסור כלל. משא"כ מיד כשגוזל עושה כל האיסור כיון דהפקר ב"ד כו' וכשגזל אף אם יחזור אינו מתקן וכיון דבהתראה יהיה חייב מלקות. א"כ לא שייך שפותחין דלת לגזלנים למלוי רבית דאדרבא הא מלקות חמורה מממון וככל איסורין דדי בחיוב מלקות שלא יעברו ודוקא שם לענין מומחין דאין מלקות דמ"מ ניתק לעשה שייך התקנה משא"כ כאן הפקיעו לגמרי כנ"ל. והיה מיושב בזה תמיהת תוס' מכל הני דמייתי שהיו דנין גזלות ע"ש. דהא כ' תוס' ריש סנהדרין ורמב"ן שם דבגזלה גמורה כשהיו מומחין בא"י דלא היה שייך כ"כ התקנה לדון בהדיוטות כדי לנעול דלת דהא אפשר לדונם במומחין משא"כ בח"ל דלא היה מומחין תיקנו לנעול דלת כנ"ל. וא"כ מיושב ג"כ הנ"ל דאז בא"י שהיה מומחין ודנין מלקות תיקנו כנ"ל. משא"כ בח"ל דתיקנו לדון בהדיוטות כדי לנעול כ"ש שתיקנו נגד תקנת רבי דאל"ה לא יהיה שום עונש לגזלנים. אך ז"א כיון דמה"ת לא משכחת מלקות בגזל דניתן לתשלומין לא נכתב הלאו למלקות ואף שתיקנו לפטרו אין חיוב מלקות וכלאו שניתן לאמב"ד במחמר ג"כ אין מלקות ע"ש. וי"ל. ולמסקנא דבקיימת לא תיקנו לא קשה. ולמאי דאמר דלצי"ש מחזיר א"כ ע"כ שלא הפקיעו החיוב. וא"כ במאי יתוקן הלאו שכבר עבר כשאינו משיב א"כ החיוב מה"ת להשיב כדי לתקן. ורק התקנה היה שלא יהיה הב"ד נזקקין להוציא ומה תועלת בזה דמ"מ לא מקרי תשובה עד שיחזור ויתקן. וצ' דעיקר התקנה היה רק שכשיחזור לא יקבלו מהן וימחלו לו. רק שלא היה די בזה דיעשו תשובה דרמיות כמ"ש תוס' כשידע שהב"ד יוציאו יחזיר קודם שלא יקבלו כו' והוצרכו לתקן שלא יוציא ב"ד וממילא כשיחזיר מעצמו ניכר ששב דאם רוצה הלה לקבל ואף שאין רח"נ יכול לקבל. ומ"מ החיוב עליו לתקן שפיר נשאר מדינא וקרי ליה לצי"ש כיון שאין ב"ד מוציאין כמו היכא דקלבדר"מ דלב"ד אזהר כו' וחייב לצי"ש מה"ת דאתנן אסרה כו' ומה"ט נקיט הברייתא שהחזירו אין מקבלין ולא נקיט גוף הדין דאינו חייב ואין מוציאין משום דנקיט עיקר התקנה שהיה רק כשהחזירו אין מקבלין רק ממילא הוצרכו לתקן שלא יהיה ב"ד נזקקין להוציא כנ"ל:

וא"כ אפשר לישב תמיהת תוס' דמכל הני לא קשה שהי' גזלה קיימת. וכן גזלנא עתיקא דבעי למקנסי' ג"כ לא קשה רק עיקר קושיא מהאי רעי' כמ"ש מהרש"א ז"ל. והא ודאי דכופר בפקדון אינו בכלל התקנה דא"כ שום פקדון לא יוכל לתבוע דלטענתו שהלה כופר הוי גזלן וע"כ כל שאינו גזלה ועכ"פ כשאין עדים שפיר אינו בכלל התקנה, וגם זה ודאי דכשגזלן לוה וכה"ג ודאי דמוציאין דבשביל שהוא גזלן מ"מ לשאר תביעות דינו ככל אדם וא"כ שפיר אמר א"א לדר"ח משתבע שכנגדו אשארא דאף דאין ב"ד נזקקין להוציא תרי דאכל שהוא גזלה גמורה מ"מ כיון שחיוב גמור הוא הוי הודאה לחייב שבועה על השאר שאין עליו דין גזלה רק שכופר עכשיו ונשבע הלה ונוטל כנ"ל. דאף דנימא בחיוב ק"ל בדר"מ שאינו הודאה לחייב שבועה. הגם שאין הכרח דמשנה דחבלות בשבת כו' הוא רק דכפירה לא חשיב כיון דב"ד א"י לחייבו. אבל הודאה לענין מודה מקצת י"ל דחשיב. רק גם אי לא חשיב מ"מ היינו במה דמה"ת אין מחייבין חשיב גם מה שנתחייבו על השאר ב' רשעיות כיון דדנין על החיוב דקלבדר"מ. משא"כ בזה דאין מוציאין רק מתקנה א"כ על מה שלא תיקנו על השאר חשיב כאלו לא היה התקנה. וכמ"ש בגמרא כתובות פרק אע"פ לענין דשלב"ל אף דאלמוה לשעבודי' כל שהוא תחתיו מ"מ לענין אחר שיגרשה לא הוי דשלב"ל ע"ש. והר"ן פ"ב דכתובות לענין מצאו לקיים כו' אחד כו' ע"ש:

תוס' שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה כו'. אינו מובן ניהו דעל הספק תיקנו כשמחזיר מעצמו ואף שיש לחוש שמא מערים מ"מ מספק שמא שב תיקנו דאין מקבלין. אבל למה היה לתקן בודאי עומד במרדו ואינו מחזיר למה לא נוציא וגם הא ניכר ששב דאם ירצה יקבל אף דאין רח"נ וע"כ כוונתם כשיודע שיש עדים והב"ד יוציא ממנו יקדים ויערים להחזיר דאין לו הפסד ומרויח שלא יקבל כשרוצה להיות רחנ"ה. וא"כ י"ל בפשיטות דהתקנה היה גם לענין להוציא ממנו כמו לענין לקבל ממנו דמי שרוצה להוציא ממנו ב"ד אין ר"ח נוחה כמו במחזיר מעצמו שאין לו לקבל רק נקיט רבותא דאף מחזיר מעצמו ג"כ ארח"נ לקבל. וכ"ש בבא להוציא בע"כ שאין ר"ח נוחה ומ"מ אם הנגזל רוצה אף שאין רח"נ שפיר הב"ד מוציאין דלא הפקיעו ממונו וכמו במי שפרע דאף דאסור לחזור מ"מ כשרוצה לקבל מש"פ הב"ד נזקקין להוציא וכ"ש דברים שרק אין ר"ח נוחה דב"ד מוציאין כנ"ל. וא"כ בתקנה זו שפיר מתוקן הכל דלא שייך שיערים דמה תועלת בהערמה זו אם זה רוצה לקבל אף שארח"נ א"כ יקבל ממנו ואם רוצה שיהיה רוח חכמים נוחה א"כ אם לא יחזיר מעצמו ג"כ לא יוציא ע"י ב"ד משום ארח"נ כנ"ל. וא"כ מכניס עצמו בספק הפסד דאולי לא יוציאו הב"ד דמי יימר כו'. ושפיר ניכר ששב כשמחזיר ואין מקבלין כנ"ל. ומיושבים כל הקושיו' שהביאו תוס' דהיו דנין גזלות דכשהנגזל רוצה להוציא ממנו שפיר מוציאין כנ"ל. וכן מיושב מה דלא נקיט בברייתא אי מוציאין או לא דנכלל כל המקבל אין רח"נ בין שמקבל ע"י חזרתו ובין ע"י ב"ד כנ"ל:

שם אין חייבין להחזיר כו' ופירשו דרשות יורש כרשות לוקח וקנינהו בש"ר כו' תמוה מאוד למה פי' דלא כהלכתא דקי"ל כרבא דלאו כר"ל רק לדידי' אזהר כו' ובמה שאין צורך לפי' הסוגיא. גם למה לו כלל להביא הנ"ל. וי"ל דהנה לפי' הרמב"ם ושו"ע דדוקא החזירו מעצמו אין מקבלין תמוה מאוד מה פריך הא שפיר אביהן חייב להחזיר ואם ירצה יקבל או ימחול אבל כל שלא החזיר חיוב גמור יש. דעדיין לא ידע דעביד תשובה כמ"ש תוס'. ונראה דהא לטעם דאמר פרק הגוזל רב"ח דרשות יורש כרשות לוקח תמוה הא ש"ר לחוד לא קני למה יאוש יש ברבית. ותוס' כ' שם קי"ב הא הוי הלואה דמדעת נתן ותירצו דהוי נתינה בטעות שלא נתן אלא בתורת רבית למיקרי גזלה בעיני' ע"ש. וב"מ פרק א"נ ס"ז חשיב שם אסמכתא ודשלב"ל מחילה בטעות דמה שלא תבעו חשיב מחילה רק שבטעות שהיה סבור שע"פ הדין שלו ע"ש. וכתב בהג"א דעכ"פ יאוש חשיב דכל יאוש הוא בטעות ומ"מ חשיב יאוש ע"ש וא"כ שפיר אמר רב"ח דאי ר' יורש כר' לוקח חשיב יאוש עם ש"ר ברבית דניהו דמחילה בטעות לאו מחילה מ"מ יאוש הוי שכשלא תבעו להחזיר הרבית מיד נתיאש וקני עם ש"ר כנ"ל:

וא"כ למ"ש תוס' שם לחלק דפירות שמוט ואכול מחילה בטעות הוי מחילה משום דניהו דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור משום דליקו בהמנותי' שוב כיון דאפשר שאף אם היה יודע היה מוחל שוב הוי מחילה ע"ש. וא"כ פריך שפיר כאן כיון דהדין דאין לו לקבל הימנו ואין ר"ח נ"ה רק שימחול לו כמבואר ברמב"ם ושו"ע א"כ שוב גם אביהן אינו חייב להחזיר דכשלא תבעי מחל לו ומחילה בטעות הוי מחילה דגם אם היה יודע שחייב להחזיר לו אין לו לקבל וראוי לו למחול שוב גם בטעות הוי מחילה. ופריך שפיר כיון דע"כ הא דאין היורשין חייבין אף דש"ר לחוד לא קני ע"כ כשלא תבע לאביהן והיה מחילה בטעות שאינו מחילה רק יאוש חשיב ולכך ביורשים קני שיש ש"ר כנ"ל. וא"כ הא גם אביהן אין חייב להחזיר כיון דהמקבל אין רוח חכמים נוחה שוב הוי מחילה כמו פירות כנ"ל. ומיושב שפיר דהוצרך רש"י ז"ל לפרש כרמב"ח דהטעם משום דרשות יורש כו' דלרבא דקני המעות רבית לגמרי ורק העשה דוחי ולברי' לא אזהר כו'. לא הוי פריך מידי די"ל דמיירי בתבעו ורוצה שיחזרו ולא מחל מעולם דשפיר אביהן היה חייב להחזיר וכשירצה יקבל משא"כ יורש. ופי' דהקושיא רק לרב"ח דמפרש משום דרשות יורש כו' כנ"ל. ומשני ה"ה דאביהן כו' רק משום דבר המסוים דלרב"ח לא קנאו דאמרינן אעל"מ כגזלה. וכשהדבר בעין כ' הפ' דלכ"ע בטעות לא מהני דדוקא מחילה ושמוט ואכול כו' שאינו בעין רק חיוב. משא"כ חפץ שצריך קנין ומתנה לא מהני אף דאם היה יודע כו' כנ"ל. וא"כ בשלמא במעות דמ"מ דינו כהלואה דרשאי להוציא ומהני מחילה פריך כו' דגם אביהן כנ"ל. משא"כ דבר מסוים כו'. אביהן היה חייב להחזיר ואם ירצה לקבל אף למ"ד דגם בגזלה קיימת אין מקבלין מ"מ היה חייב להחזיר כנ"ל. ומ"מ אף דהיה יורשין פטורין דיאוש חשיב עם ש"ר וזה מהני גם בחפץ מ"מ חייבין משום כבוד כו'. ופריך שפיר אי עביד תשובה מה בעי' גבי' ואם החזיר ומחל שוב א"צ להחזיר כנ"ל. ומשני לא הספיק ומיושב הנ"ל. ואי כנ"ל מוכח ג"כ כמ"ש דגם שאינו מחזיר אין ראוי להוציא בב"ד וארח"נ דאי בזה ראוי כפשט הש"ע לא היה מחילה כנ"ל. דאם ידע מ"מ אין למחול כל שלא החזיר מעצמו כנ"ל למ"ש א"ש:

עוד י"ל למ"ש הרמב"ם דגם בשבח לא תקנו רק אחר יאוש דקודם יאוש לא שייך כלל שיפקיעו ממון מ"מ הנגזל משום תקנת השבים והראב"ד הסכים מלשון הגמ' פרק מרובה ע"ש. וא"כ י"ל דוקא בגזלן שייך התקנה דפ' דגזלן ישראל סתם יאוש בעלים משא"כ בגנב ולא קשה ק' תוס' וא"כ ברבית ג"כ הטעם משום דחשיב יאוש ופירש"י שפיר לרב"ח ע"כ דהוי יאוש כנ"ל:

עוד י"ל ד' רש"י ז"ל דקשה לשון הגמ' דמשני בדין דגם אביהן פטור והא דקתני בדידהו כו' משום סיפא. זה שייך היכא דעכ"פ צריך למיתני הרישא. והא הרישא מיותר לגמרי כיון דאביהן פטור פשיטא דהן פטורין כנ"ל וגם קושית תוס' מה פריך אי ע"ת מה בעי גביה הא דלמא החזיר ולא קבלו. ויש לפרש דהקושיא הי' דהנה לשון הגמ' במסקנא בשאין גזילה קיימת כו' אינו מדויק דהוי ל"ל דהגזילה עצמה מקבלין רק דמיו כו'. ולכך נראה דעיקר אשמועינן ר"נ דדוקא בשאין קיימת אבל כשקיימת אף שקנאו ביאוש למ"ד קני או בשינוי החוזר וכה"ג ורק דמים בעי לשלומי דלכאורה שייך התקנה דפטור כמו אין קיימת וקמ"ל ר"נ דליתא רק כיון דעכ"פ קיימת הגזילה אף שקנאו שפיר חייב לשלם דמים ולא תקנו בזה רק כשאין קיימת ומדויק הלשון קיימת כו' וטעם דעיקר החילוק דבקיימת לא שייך שלא ישיב עי"ז דא"א שיעלה יותר ממה שיש לו משא"כ אם הי' צריך לשלם מה שאכל ונאבד דאינו מספיק להשיב שייך התקנה. ולכך כשקיימת וזוכה בשל חבירו לא תקנו וצריך לשלם. וזה מוכח מלשון רש"י ז"ל לקמן גבי מריש דמשני שוי' רבנן כדליתא ואעפ"כ נוטל דמיו ופירש"י ומיהו דמי בעי אהדורי דהא גזלה קיימת בבירה ע"ש. ואף שקנאו מ"מ חשיב קיימת עכ"פ כנ"ל דצריך לשלם. וא"כ י"ל דגם לס"ד ידע דגוף הגזילה כשלא קנאו צריך להחזיר דאין סברא שיפקיעו גוף החפץ. ומה"ט לא קשה מכל הני שהביאו תוס' גם לס"ד דשם גוף הגזילה. רק ס"ד דאף שקיימת מ"מ כשקנאו כנ"ל ורק חיוב דמים שוב הי' התקנה לפטרו. ולכך תני גזלנין ומלוי רבית גזלן דומיא דמלוי רבית דלרבא קני המעות רק חייב לשלם ואף דמים אחרים משום וחי כו' אבל הוי כהלואה דלהוצאה ניתנה כו'. וגם גזלנין מיירי אחר יאוש או דסתם יאוש או בשינוי כנ"ל. ולכך גם לפי' תוס' נקיט שהחזירו כו'. משום כיון דמיירי כשאין יכול להוציא גוף החפץ דקנאו רק דמיו וקמ"ל דאף שהחזיר גוף החפץ אין מקבלין כיון דרק דמים מחייב אף שמחזיר החפץ הוא רק בתורת תשלומין אין חילוק בין ממון אחר להחפץ כנ"ל. ולרב"ח דמדמי רבית לגזלה אחר יאוש נראה דהטעם דקי"ל כרבא דא"ע לא מהני א"כ מצד הנתינה לא קני רק דמ"מ מתיאש אח"כ ואף בטעות הוי יאוש ועל היאוש לא שייך אעל"מ. וא"כ כיון דלרב"ח לא בעי לאשמועינן הדין דר' יורש כרשות לוקח דזה מוכח מהמשנה לרב"ח רק דפטורים מלשלם דמים דבגזלן כשקונה החפץ ביאוש או שינוי צריך לשלם והיורשים פטורין אף שהניח אחריות. דבלא הניח מוכח ממשנה דהגוזל ומאכיל דמאן דמוקי אברייתא כ"ש אמתני' ע"ש. וא"כ פריך הש"ס כאן מהברייתא דתני ביורשין כו' הא אביהן היינו היכא דקני גוף החפץ הי' חייב דאל"ה ליתני בגזל היכא שקני החפץ דפטור מחמת התקנה כנ"ל. או ברבית דהוי יאוש עם שינוי דקני ופטור וכ"ש יורש דפטור ולמה תני ביורש דיש לטעות כרבא משום לברי' לא אזהר דבשלמא משנה דגוזל ומאכיל קמ"ל דר' יורש כר"ל משא"כ ברייתא כנ"ל ומשני דבדין דליתני כו' רק דתני יורש משום סיפא דהניח כו'. דבזה שפיר אביהן חייב דהא גזילה קיימת ולא קנאו וגם התקנה לא שייך כנ"ל. ופריך שפיר אי עביד תשובה מה בעי גביה כנ"ל:

שם אעפ"י שגבו מחזירין כו'. לכאורה דלמא הפי' משום התקנה דאף שכבר גבו בחזרה צריכין להחזיר להיות רוח חכמים נוחה. והי' מוכח דרק אין מקבלין אבל כשכבר קיבל א"צ להחזיר. אך אין ראיה די"ל לשון אע"פ שגבו משמע על הגזלנים שגבו דעלייהו קאי לא על הגזל כנ"ל:

(צד סע"ב) אי הכי אמאי תשובתו קשה.—יש לעיין מפני מה לא אמרו דתשובתן קשה משום שאינו יודע למי להחזיר כדי לצאת ידי שמים וכענין שאמרו בב"ב (פח ב): "קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות", ונתבאר הטעם משום דא"א בתשובה (ע"ש ברשב"ם). ופלא שאף רש"י כאן פירש: תשובתם קשה שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר.

אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. כלומר הכי אמר שמואל יש שאומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וליה לא סבירא ליה: הנשתנית. אע''פ שנשתנה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ואפי' השביחה דשינוי לא קני: וא''ת משנתנו. דקתני דלא משלם כלים אלא דמי עצים אלמא קני בשינוי: עד שצבעו פטור. לגמרי והכא תקנת השבים אינה ואפי' הכי קני בשינוי: מתניתין מוקי לה רבי יוחנן בגוזל עצים משופים כו'. משום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דשינוי כי האי לאו שינוי הוא: אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין רוח חכמה וחסידות בקרבו: אין חייבין להחזיר. דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי: המסויים. דבר הניכר לרבים זו היא שגזל פלוני והניחה ליורשיו: בעושה מעשה עמך. וזה לא עשה מעשה עמו ואינן חייבין בכבודו: רב פנחס. בחומר בקודש (חגיגה כו.): ואי לא גזול לא גזול. ואמאי קרי להו גזלנין: אע''פ שגבו. וכל שכן לא גבו דמקרעינא שטרא: הרועים. גזלנים הם לרעות בהמות בשדות אחרים: גבאים. של מלך לגבות כסף גולגלתא וארנונא ושקלי טפי: תשובתם קשה. שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר: ומחזירין למכירין. למי שמכיר שלו שגזלוהו: בורות שיחין ומערות. להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהן הנגזלים אלמא אהדורי בעי: קודם תקנה. שבימי רבי נשנית משנה זו דמחייב למהדר:

ותנן לא הספיק ליתנו לו כו'. תימה דלא מייתי מתני' דבהמה והזקינה עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה לקמן (דף צו:) ואפי' ר''מ לא פליג אלא בעבדים דליכא למימר דלדבריהם דרבנן קאמר להו כדבעי למימר לקמן (דף צה.) דהא ר''מ אית ליה דשינוי קונה גבי נותן צמר לצבע (לקמן ק:) ועוד הא קתני גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה (לקמן צו:) וי''ל דכל הני הוי מצי למימר דהוה סתם ואח''כ מחלוקת דפליגי לקמן (ק:) ר''מ ור''י בצבעו לו אדום וצבעו שחור ואע''ג דטעמא דר' יהודה לא משום דסבר שינוי אין קונה כמו שאפרש לקמן מ''מ היינו יכולים לדחות כן אבל ההיא דלא הספיק ליתנו אין לדחות דאפי' הוי סתם בחדא מסכת ומחלוקת במסכת אחריתי אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה: בימי רבי נשנית משנה זו. אור''ת דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאין דהא מעשים בכל יום שמקבלים מן הגזלנים ודנין דיני גזילות כי ההוא דגזל פדנא דתורא לקמן (דף צו:) וההוא נרשאה דגנב סיפרא (לקמן דף קטו.) וההוא רעיא דבפ''ק דב''מ (דף ה.) ונסכא דרבי אבא (ב''ב דף לג:) ואמר נמי באיזהו נשך (ב''מ דף סא:) דרבית קצוצה יוצאה בדיינין ולכך לא פריך לקמן אלא מברייתות דהוה שונה ר' חייא שהיה תלמידו של רבי ולא הקשה ממתני' דקתני משלם כשעת הגזילה לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שרבי סדרם אבל ברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה מוסיף רבי על המשניות ור''י אומר דממתני' לא ה''מ למפרך דלא תקן רבי דאין מקבלים אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בכך והיו ניזונים בגזל ורבית ומתפרנסים בכך כל ימיהם כדקתני הגזלנין ומלוי ברבית דמשמע שאומנותם בכך וכן רועים וכל הנהו דמייתי אבל ממתניתין לא פריך שלא עשו תקנה מלקבל מאדם שגוזל ומלוה ברבית באקראי בעלמא אבל אין לפרש דלהכי לא פריך ממתני' משום דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה וברייתא דמוכח . מינה מיירי בעבד תשובה מדקתני וחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם מכ''מ ההיא דגזלנים ומלוי ברבית לא משמע דאיירי בעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו וכן ההיא דכל הכלים (שבת דף קכג:) דאמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו וההיא דסוף אלו מציאות (ב''מ דף לג:) דקאמר בימי רבי נשנית משנה זו הכל מפרש ר''ת דלא נשנית . אלא לההוא דרא וכן ההיא דהוריות (דף יג:) ואין להאריך: הא אביהם חייב להחזיר. ואם תאמר לצאת ידי שמים קאמר ויש לומר דדייק מדנקט לשון חייבין דהוה ליה למימר אין מחזירין דהוה משמע הא אביהן מחזיר לצאת ידי שמים: אי עשה תשובה כו'. וא''ת ולימא כגון שלא קיבלו ממנו דאין מקבלין מהם וי''ל דאם החזיר ולא קיבלו ממנו לא מחייבין בנים להחזיר מפני כבוד אביהן דתו ליכא גנאי א''נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו ומשני בשלא הספיק להחזיר עד שמת לפיכך חייבים בנים להחזיר מפני כבוד אביהן ומקבלין מהן דלא שייכא תקנה גבי בנים ועי''ל מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א''כ אמאי חייבין בנים להחזיר וכן צ''ל באיזהו נשך (ב''מ דף סב. ושם ד''ה תנאי) דשם לא יתכן לפרש בע''א. דפריך מהא ברייתא למ''ד רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין דמשמע הא אביהן חייב להחזיר ומשני כי הכא ופריך אי עבד תשובה מאי בעי גביה ומאי קושיא אי רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין אין חייב להחזירה אפילו לצאת ידי שמים כדמוכח התם דפריך מההיא דמייתי בסמוך הגזלנים ומלוי רביות אע''פ שגבו מחזירין ומשני תנאי היא ולא משני בבא לצאת ידי שמים כדמשני הכא בסמוך דכיון דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון או למורא ניתן ולא להשבון אפי' לצאת ידי שמים לא . מחייב ולא כפי' ריב''ן שפירש למורא ניתן הירא את ה' והחרד מיראתו ולא להשבון על פי ב''ד אלא צ''ל דהכי פריך מאי בעי גביה דכיון דלא חשש למוכרה ולהוציאה או להחזירה מפני כבודו תו לא מחייבי בנים משום כבוד אביהן: לצאת ידי שמים. בפרק איזהו נשך לא ה''מ לשנויי הכי למ''ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין דלדידיה אפי' לצאת ידי שמים לא מחייב כדפרישית וסוגיא דהכא כמ''ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין אלא דתיקנו דאין מקבלין מדרבנן ולא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם דהנהו תנאי דהתם קדמו:

בבא קמא צד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף צד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד