דף צב - ב
"והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא" [ויקרא יג מה] שהמצורע [וכל מי שהוא טמא] צריך להודיע לכל שהוא טמא כדי שלא ינגעו בו וייטמאו, ולא די לו למצורע בנגעו, אלא שמבייש את עצמו, כי הכתוב הטיל עליו חובה [1] לפרסם את טומאתו בעל כורחו.
ד. אמר [שאל] ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן: [2] השכם ואכול, כלומר הקפד לאכול פת שחרית, ותינצל על ידי זה בקיץ - מפני החמה, ובחורף תינצל על ידי פת שחרית מפני הצינה. ועוד שאלו: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך [שישים איש ("רצים") רצו ולא השיגו את אותו אדם שאכל בשחרית [3]] כלומר, האוכל פת שחרית כוחו גדול, ואי אפשר להשיגו. אמר ליה רבה בר מרי לרבא: דכתיב [ישעיה מט י]: "לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכם שרב ושמש" ומפרשינן לקרא הכי: "לא יכם שרב ושמש" כיון ד"לא ירעבו ולא יצמאו". [4] אמר ליה רבא: את אמרת מהתם [מדברי נביאים] ואנא אמינא מהכא [מן התורה] דכתיב [שמות כג כה]: "ועבדתם את ה' אלהיכם" - זו קרית שמע ותפלה. [5] "וברך את לחמך ואת מימיך" - זו פת במלח [6] וקיתון של מים, מכאן ואילך [בזכות "ועבדתם" ... ועל ידי פת במלח וקיתון מים]: "והסירותי מחלה מקרבך".
ותניא בברייתא: "מחלה" זו שנזכרה כאן היא מחלה שבמרה, ולמה נקרא שמה "מחלה" בסתמא!? מפני ששמונים ושלשה חלאין [סוגי מחלות] יש בה [במרה] והרי "מחלה" בגימטריא הכי הוו [שמונים ושלש] ואת כולן [כל אותן מחלות] פת במלח בשחרית וקיתון של מים [7] מבטלתן. [8] ה. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא היא מילתא דאמור רבנן: חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש [אם חברך קורא לך "חמור", קח אוכף ושים עליך כדרך החמורים] כלומר, הודה לדבריו ואל תתווכח איתו. [9]
אמר ליה: דכתיב [בראשית טז ח]: "ויאמר [המלאך] הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי" הרי שהמלאך קראה שפחה.
וכתיב: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" אף על פי שהגר היתה סבורה שכבר השתחררה משרי, ואינה שפחה, בכל זאת קיבלה הגר את דברי המלאך ששרי היא גבירתה. [10] ו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה [דבר גנאי שיש בך, הקדם לאומרו] בעצמך, קודם שאחרים יזכירו בפניך ענין זה. [11]
אמר ליה: דכתיב לגבי אליעזר בבית בתואל אבי רבקה [בראשית כד לד]: "ויאמר [אליעזר, בתחילת דבריו] - עבד אברהם אנ כי".
ז. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי [בן אווזים הולך כשראשו מושפל, ואף על פי כן עיניו נשואות כלפי מעלה כדי לראות למרחוק למצוא מזונותיו]. כלומר, לא יהיה אדם בוש לשאול דבר הצריך לו, בין בתורה, בין לפרנסתו, או לתבוע את חובו.
נבל מרד בדוד, ואביגיל אשת נבל פייסה את דוד, שלא ידון את בעלה כמורד במלכות, היות ועדיין שאול קיים.
כאשר אביגיל פייסה את דוד היא התנבאה ברוח הקודש שבעלה נבל לא יאריך ימים; מאידך היא הזכירה את זה שדוד עתיד להיות מלך על ישראל.
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [שמואל א כה לא] בסיום פיוסה של אביגיל: "והטיב ה' לאדני [שימלוך] וזכרת את אמתך" - רמז רמזה לו, שיזכור את יפיה וישאנה, הרי שתוך כדי פיוסה, היו עיניה צופיות למרחוק לדאוג לעתידה. [12]
ח. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל [שישים [13] מכאובים באים לאדם [14] ששומע את חבירו כשהוא אוכל, והוא עצמו אינו אוכל].
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [מלכים א א כו] במשתה שעשה אדוניהו: "ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא" הרי שהיה קובל עליו, שלא זימנו למשתה. [15]
אמר ליה רבא: את אמרת מהתם [מן הנביאים] ואנא אמינא מהכא [מן התורה]: ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" [בראשית כד סז]. וכתיב בתריה [16] [שם כה א]: "ויוסף אברהם, כי נתקנא ביצחק, ויקח אשה ושמה קטורה".
ט. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה. כלומר, אמנם היין שייך לבעליו, אבל השותים מחזיקים טובה ומודים למי שמוזג את השתייה ומשקה אותם. [17]
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב גבי יהושע [במדבר כז יח, כ]: "וסמכת את ידך עליו ... למען ישמעו כל עדת בני ישראל" וכתיב [דברים לד ט]: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל, ויעשו כאשר צוה ה' את משה". הרי שתלה את החכמה והגדולה במשה, כאילו הוא נותנה ליהושע, והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא. [18]
י. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כלבא בכפניה גללי מבלע [כלב מורעב בולע אפילו אבנים [19]]? אמר ליה: דכתיב [משלי כז ז]: "נפש שבעה - תבום נופת [תרמוס ברגלה אפילו נופת צופים], ונפש רעבה - כל מר, מתוק" הוא לה.
יא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי [20] [דרכו של דקל גרוע לגדול בצד אילן סרק]?
אמר ליה רבה בר מרי: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא. כלומר, הדוגמאות לכך רבות, ומצאנום הן בתורה והן בנביאים, בכתובים, במשנה ובברייתא:
כתוב בתורה, דכתיב [בראשית כח ט]: "וילך עשו אל ישמעאל" [21] ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה".
שנוי בנביאים, דכתיב [שופטים יא ג]: "ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויצאו עמו". [22] ומשולש בכתובים, דכתיב: [23] כל עוף למינו ישכון, ובני אדם לדומה לו.
"פשוטי כלי עץ" טהורים, כלומר, כלי עץ שאין להם "בית קיבול" אינם מקבלים טומאה, אלא אם כן הם משמשים לשכיבה או לישיבה. [24]
תנן במתניתין [כלים יב ב]: [25] אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה, ושל מנורת עץ טהורה, [26] זה הכלל: כל המחובר לטמא - טמא, כל המחובר לטהור - טהור.
רבי אליעזר סובר [חולין סב א] שזרזיר, עוף טמא הוא, שנאמר [דברים יד יב, יד]: "וזה אשר לא תאכלו מהם ... ואת כל עורב למינו" ומה שאמר הכתוב: "למינו" - בא לרבות את הזרזיר.
ותנינא בברייתא: רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך הזרזיר לגור ולשכון אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו, וטמא כמותו.
יב. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, דחי גודא רבה שדי ביה [כותל הפל עליו]. כלומר, אם קראת לחברך כדי להוכיחו ולא ענה לך, הניחהו ויפול ברשעו ואף דחהו בידים. [27]
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [יחזקאל כד יג]: "יען טהרתיך [שלחתי אליך נביאים להוכיחך], ולא טהרת [לחזור בתשובה], מטומאתך לא תטהרי עוד, עד הניחי את חמתי בך". [28] יג. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא [בור ששתית ממנו כשהיית צמא, לא תשליך בו גושי עפר]. כלומר, דבר הנצרך לך פעם אחת, שוב לא תבזהו. [29]
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [דברים כג ח] "לא תתעב אדומי - כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי - כי גר היית בארצו", והיו לכם אכסניא בשעת הדחק. [30]
יד. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: אי דלית דורא דלינא, ואי לא, לא דלינא [אם תגביה ותשא את המשא עמי - אשאנו, ואי לאו - לא אשאנו לבדי]?
ומשל הוא לאדם שאינו רוצה לקבל עליו עול ותפקיד, או לקחת על עצמו סיכון כספי, אלא אם כן משתתף חבירו עמו. [31]
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב [שופטים ד ח]: "ויאמר אליה ברק: אם תלכי עמי - והלכתי, ואם לא תלכי עמי - לא אלך".
טו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כד הוינן זוטרי - לגברי, השתא דקשישנא - לדרדקי [כאשר היינו קטנים, נחשבנו לאנשים, עכשיו שהזקננו, הננו שפלים כתינוקות]? [32]
אמר ליה רבה בר מרי: מהכא: דמעיקרא כתיב [שמות יג כא]: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם" ולבסוף כתיב [שמות כג כ]:
הערות
[1] ראה מועד קטן ה א שממקרא זה למדו שמלבד מה שהוא צריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, עוד הוא מחוייב לפרסם טומאתו כדי שלא יכשלו בו.
[2] בפסחים קיב א: תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו::. השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ובבבא מציעא קז ב: תנו רבנן שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה ומן הצינה וכו'.
[3] רש"י. ולפי זה ששים לאו דוקא, אלא כך אורחא דגמרא לנקוט מספר זה, וכן לקמן: שיתין תיכלי מטי לככא:. ורבינו משולם פירש שיש בשנה שש עונות [זרע וקציר, קיץ וחורף, קור וחום] ובכל עונה ששים יום - בבא מציעא קו ב. והכוונה: בכל יום בכל עונה אי אפשר להשיג את מי שאוכל פת שחרית. [וראה עוד ב"פני יהושע" שעל פירוש רש"י קשה שאין רבותא אם הוא משיג אדם אחד או ששים. וב"תורת חיים" פירש דששים הוא ענין ביטול ברוב.]
[4] בבא מציעא שם. ולא מייתי מהכא אלא דעל ידי שאדם אינו רעב ואינו צמא הרי הוא ניצול משרב ושמש, אבל על "פת שחרית" בדווקא לא אייתי ראיה. [ובשבת י א אמרינן דאם טעים מידי בצפרא, אף אם אוכל אחרי שש שעות לא הוי כזורק אבן לחמת.] והא דאמרינן דניצול מן הצינה מ"שמש" דריש לה כי בחורף בבוקר בעת עליית השמש אז הקור גדול יותר לפי הטבע - מהרש"א בבבא מציעא.
[5] שהיא קרויה "עבודה" כדאמרינן בתענית ב א איזוהי עבודה שבלב זו תפילה - מהרש"א שם.
[6] לחמך" פת הוא, וגם יש בו אותיות מלחך - מהרש"א שם.
[7] רש"י שם פירש קיתון של מים - למי שאין לו יין. וראה שם במהרש"א שהוא רמז להסתפקות במועט כמו שאמרו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה [וכתב דזה נרמז בפסוק: "ועבדתם" לשון רבים - כי כל ישראל מצווים ועריבים זה בזה, "וברך את לחמך ואת מימיך" בלשון יחיד כי אכילה ושתיה כזו שמסתפקים בלחם ומים לא תמצא רק ביחידי הסגולה.]
[8] שלא יחלה, אי נמי שיתרפא אם כבר חלה.
[9] א. כתב הגר"א: הענין, כמו שכתוב [שמואל ב טז י]: "כי ה' אמר לו קלל", כי אין האדם מחרף לחבירו אלא עוונותיו מחרפין אותו, וצריך שיקבל עליו, ובזה יסתלק המקטרג, וכמו שכתוב [ישעיה נג י]: "אם תשים אשם נפשו" [ודרשו חז"ל בברכות ה א: מה אשם לדעת אף יסורים לדעת] וכמו שאמרו שלהי יבמות [קכא א] אם באו רשעים על אדם ינענע להן ראשו, ולכן צריך לשום עליו אוכף, ובזה נוטל חלקו ויסתלק. ב. ב"שיטה מקובצת" בשם גאון פירש בענין אחר: התנהג עמו כמו שהוא אומר לך, אם לדרך כבוד, אם לדרך בזיון, התנהג אף אתה בעצמך עמו בבזיון, והני מילי בדאית ביה כדאמר ליה, ומורינו הרב שונה אף על גב דלית ביה. [כעין זה בביצה כ ב.]
[10] הקשה במהרש"א: הלא כאן משמע שדוקא אם חבירו מזכיר את גנותו עליו להסכים לה, ואילו בסמוך אמרינן שעל האדם עצמו מוטל להקדים ולהזכיר את גנותו! ? ותירץ: כאן מדובר בגנות שאיננה אמת לפי דעתו, על כן אינו צריך להזכיר אותה ביזמת עצמו, אבל להלן מדובר בחסרון שהאדם עצמו מודה בו, והיות שבסופו של דבר יצטרך להזכיר את גנותו, ראוי לו להקדים את גנותו. [ולפי זה מובן שינוי הלשון, כי כאן נאמר: מנא הא מילתא דאמור רבנן ולא דאמרי אינשי כמו לקמן, כי רובא דאינשי לא יודו בגנות שאינו אמת לפי דעתם, ומדת רבנן וחסידות הוא.] וב"עיון יעקב" כתב דהא קא משמע לן, שאף על פי שקדמו חבירו לקרוא לו כך, יחזור הוא ויכפול את הדברים, כמו בהגר.
[11] כי אינו דומה מי שמבייש את עצמו, למי שאחרים מביישים אותו, שבושתו גדולה יותר כמו שאמרו בתענית טז א - "עיון יעקב". והגר"א כתב: הוא רמז למה שאמרו בזהר שיש לאדם להתוודות על חטאיו כדי שלא לתת פתחון פה לאחרים, וכן בענייני בני אדם צריך להקדים המום שבו גם כן מטעם זה, שלא יתן מקום להכניס בלבו של חבירו.
[12] במדרש איכא מאן דאמר דפסוק זה הזכיר פגם של אביגיל שנתנה בו עיניה כשהיתה אשת איש, וקא משמע לן רבה בר מרי דהוא מילתא דאמרי אינשי ואין פגם לצדקת - "עיון יעקב".
[13] כל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו, עד שאותה תיכלא המצוי ורגיל לפנינו בטל לגבי הנך תיכלי כמו איסור שבטל בששים - "תורת חיים".
[14] "ככי" הם השינים הגדולות ו"שיני" הם האחרונות - תוספות עבודה זרה כח א ד"ה ככי. ובפשוטו ה"תיכלי" מטו אל האדם, ולאו דוקא ה"ככי" חולים [ראה כתובות סא ב רש"י ד"ה עד דזג.]
[15] אף שעיקר טענתו היתה על מה שאדוניהו המליך את עצמו, מכל מקום מלשונו של נתן הנביא שהקדים את עניין המשתה, משמע שהיה קובל גם על מה שלא זימנו - פירוש הרי"ף על "עין יעקב", ראה עוד ב"ענף יוסף".
[16] מסמיכות המקראות דריש, אי נמי מדכתיב "ויוסף" משמע שהוא נוסף על ענין ראשון שלקח יצחק את רבקה - מהרש"א.
[17] רש"י. ותוספות פירשו: אמנם היין של בעליו, אבל "טובת העין" - לתת בעין יפה, תלויה במשקה, שהוא נותן בעין יפה למי שהוא רוצה.
[18] רש"י. ותוספות פירשו על פי במדבר רבה כא טו: "טוב עין הוא יבורך" זה משה שהקב"ה אמר לו וסמכך ידך, והוא סמך שתי ידיו, כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו. כלומר, משה נהג בטובת עין לתת יותר ממה שנצטוה. [וב"שיטה מקובצת" בשם גאון פירש שמשה סמך בשתי ידיו כדי שיהושע יחזיק לו טובה.]
[19] א. רש"י בלישנא קמא. [וכן "כלי גללים" פירש רש"י בשבת טז ב: שייש.] וכאן הכוונה לדבר קשה כאבן שהוא קשה לעיכול, וראה במהרש"א. ב. ונפקא מינה: דבשעת רעב מותר לאדם לאכול דבר מאוס, ולית ביה משום "בל תשקצו", ראה מכות טז ב - "עיון יעקב".
[20] קינא דשרכי - מקום גידולם של בטלנים, אילנות בטלים - רש"י. וגם לגירסת הערוך: שדכי, הכוונה היא בטל ושקט שאינו עושה כלום - על פי תוספות בבא בתרא קלט א.
[21] כתב מהרש"א: הא דלא נקט קרא דלעיל מיניה [שם כו לד]: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בן אילון החתי", היות דבעו למינקט ישמעאל דוקא שהיה בן שפחה. וביאור המשל הוא: דיקלא בישא הוא ממין הטוב יותר מכל האילנות - דקלים [וראה תוספות לעיל עמוד א ד"ה למחר], ואף על פי כן אינו נושא פירות. כך יתכן אדם שגזעו ושורשו טוב כעשו שנולד מצחק ורבקה בבטן אחד עם יעקב שהיו צדיקים, והיה מגדל מעשים רעים והלך אל ישמעאל שלא היה גזעו ושרשו טוב שהרי היה בן השפחה.
[22] יפתח היה בן פלגש ולא היה גזעו טוב, והוא קינא דשרכי, ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים, שהיו רעים במעשיהם - מהרש"א.
[23] כתבו התוספות: אין זה מקרא בשום מקום אלא ב"בן סירא", ודרך הגמרא להביא מדבריו בכמה מקומות [ראה בסנהדרין ק ב דמילי מעלייתא דאית ביה אמרינן ליה בפרקא.] ובאוצר הגאונים איתא: כתובים היו לפי שהוצרכו רבנן לכתוב מדבריו, והם כתובים לראיות ועניינים. ועוד שרגילים חז"ל לאמר טעם המקרא שלא בלשון הכתוב.
[24] או שהוא משמש אדם ומשמשי אדם ראה תוספות סוכה ה א ד"ה מסגרתו. [ועל כן שולחן מקבל טומאה, למרות שאין לו בית קיבול ואינו משמש לשכיבה וכו'.]
[25] לשון המשנה הועתק על פי רש"י.
[26] "אונקלי" הוא מסמר של מתכת, עשוי כמזלג, לתלות שם בהמה בשעת הפשטה, ואם תחבו בדרגש - כלי עץ העומד לשכיבה ומקבל טומאה, או בשולחן שגם הוא מקבל טומאה [כמבואר בהערה 24], הרי האונקלי טמא, כי הוא "מחובר לטמא". אבל אם תחב את האונקלי במנורת עץ שהיא "פשוטי כלי עץ" ואינה מקבלת טומאה, הרי המסמר בטל אליה ואינו מקבל טומאה, כי כל המחובר לטהור - טהור - רש"י, וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם גאון.
[27] רש"י. הקשה ב"עיון יעקב" הא אמרינן [בבא מציעא לא א]: "הוכיח תוכיח" - אפילו מאה פעמים! ? על כן כתב הרא"ש: מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו.
[28] כתב מהרש"א דמסיפא דקרא יליף דכתיב: "עד הניחי את חמתי" דהינו הניחו ויפול. אמנם במצודת דוד פירש: עד הניחי את חמתי - עד שיבואו העונש והפורענות, ובה תטהרי מן העון. [וראה ברד"ק שהביא הא ד"השמן לב העם הזה".]
[29] והרמב"ם ב"מורה נבוכים" כתב על המוצא דבר אחד טוב בספר, שלא ילעג עליו בשאר דברים שמוצא בו - הגר"א. ואם בדומם אמר - שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ותועלת, שיהיה זה שנאוי לעשותו, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ - "שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"י מיגש.
[30] רש"י בפירוש התורה.
[31] משל זה שייך אפילו כאשר אינו צריך סיוע, משום מזלא דבי תרי, ועל זה מייתי שפיר מקרא דברק שלא היה שום תועלת בהליכת דבורה, דאשה אין דרכה לכבוש, ועוד שהלך בציווי הקב"ה והובטח לנצח, ואפילו הכי לא רצה ללכת בלעדה - "פני יהושע". [וב"עיון יעקב" כתב דקא משמע לן הכא דאפילו בדבר מצוה שרי לומר כן אם יש חשש סכנה, כברק שפחד ללכת לבדו אף דהיתה מלחמת מצוה.]
[32] כתב הגר"א: כמו שאמרנו בויקרא רבה [כה ה] משל התרנגולת כשהיא קטנה אמה זנה אותה ונותנת בפיה, וכשמתגדלת ובא לאכול עמה, מכה אותה, לפי שכבר יכולה לזון את עצמה. כן כשהאדם קטן בוטח על בוראו מאד, ומנהיגו הקב"ה בהשגחה עצומה פרטית, וכשמתגדל בוטח בעצמו, וכמו כן ההשגחה נמעטת מעליו. [וב"מכתב מאליהו" חלק ה עמוד 360 פירש שאם אדם בוטח בעצמו אין הקב"ה מנהיגו אלא לתועלת הצדיקים, וכשבוטח בהקב"ה הקב"ה משגיח עליו בפרטיות, וכפי שבטחונו מתמעט, כך סרה מעליו ההשגחה מעט מעט.]
וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). עיין פירוש רש"י והקשה בתורת חיים ז"ל והלא מילי טובא חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהם דכתיב בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) ואמאי מייתי דוקא האי מילתא ד'טָמֵא טָמֵא יִקְרָא'? ועוד הא האי מלתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע 'ברית כרותה לשפתים' (מועד קטן יח.) ולכן האדם צריך לדבר לשון נקיה ולכך נזהרו רבותינו ז"ל להזכיר הצרעת בשם דבר אחר דאמרו 'קשה לדבר אחר' (שבת קכט:) ולא אמרו 'קשה לצרעת' ולכן יזכירו הסומא בשם סגי נהור. והנה כאן שצריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים למה יקרא טָמֵא טָמֵא יתקנו לו מלתא אחריתי שהוא לסימן שיבינו העולם שהוא מצורע ויבקשו עליו רחמים? ולזה אמר בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא, דהכריחו הכתוב לומר על עצמו בפה מלא שהוא טמא אף על פי שהוא באמת מצפה לטהרה שיטהרנו הכהן.
שִׁיתִּין רְהוּטֵי רָהוּט, וְלֹא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרִיךְ. הקשה הרב פני יהושע ז"ל מאי רבותא יש יותר אם ששים רצים אחריו ואין מגיעין אותו ממה שיהיה אחד רץ אחריו ואינו מגיעו והלא כל אחד רץ לפי דרכו? עיין שם.
ונראה לתרץ בס"ד כשהאדם רץ ורצין אחריו מוכרח שיפול פחד ומורך בלבבו בעת שהוא רץ פן זה הרץ אחריו יגיעו וזה הפחד והמורך יהיה לו לתקלה כי יחלש כוחו ולא יוכל לרוץ בכל כוחו אך יש הפרש בזה בין אם רץ אחד לבדו אחריו לבין יש עשרה רצין אחריו כי מחמת אדם אחד לא יהיה לו פחד ומורך כל כך כי יחשוב שמא יטרח ויגע הרבה ויעמוד או שמא יזדמן לו מכשול להיות נתקל בו ויתעכב ואז ממילא לא יוכל להשיגו אבל אם עשרה רצין אחריו קשה לחשוב שכולם יהיו יגיעין ולכולם יהיה דבר של עכבה וכל שכן אם הם ששים בני אדם ולכן נקיט ששים לרבותא.
וְכֻלָּן פַּת בַּמֶּלַח שַׁחֲרִית וְקִתּוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן (שמות כג, כה). נראה לי בס"ד כולהו רמיזי ב'מַחֲלָה' עצמה כי מחלה אותיות הַלֶּחֶם רמז דהלחם מציל ממחלה. גם מַחֲלָה אותיות הַמֶּלַח רמז דהמלח מבטל המחלה. גם מַחֲלָה אותיות לְחַמָּה רמז לאוכל הלחם בזריחת החמה מבטל המחלה.
ושתיית המים נרמז במספר מַחֲלָה עם שני נקודות פת"ח וקמ"ץ [111] עולה קי"א כמנין הַמַּיִם עם נקודות פת"ח וחיר"ק [111] עולה קי"א רמז שתיית המים מבטלת המחלה.
ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ (שמות כג, כה) תיבת מִקִּרְבֶּךָ למפרע ראשי תיבות 'ככר במלח רווה קיתון מים' וזהו וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה על ידי דברים אלו שרמוזים באותיות מִקִּרְבֶּךָ.
חַבְרִיךְ קַרְיָיךָ 'חַמְרָא', אֻכְּפָא לְגַבִּיךְ מוּשׁ. נראה לי בס"ד מוּשׁ מלשון כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שהוא לשון המשכה כלומר תודה ותמשך לדבריו ולא תסתור דבריו ומביא ראיה שאמר לה המלאך (בראשית טז, ח) 'הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי' והודית לדבריו שאמרה 'מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי' שקראתה גברת עליה אף על פי שהיתה אותו זמן מורדת ובורחת ממנה.
ועוד נראה לי מוּשׁ לשון מישוש כמו (בראשית כז, כא) גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי וַיִּגַּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ, והיינו כיון שקראך 'חמור' יש לזה שתי טעמים דיתכן ראה בגד שלך עב וגס כאוכף של חמור ולכך קראך חמור ואופן השני שראה בך חסרון דעת ולכך קראך 'חמור' על כן אתה בשומעך דבר זה תמשש בבגדך אם תראה שבאמת הוא עב וגס ודאי ביאור דבריו כפירוש קמא ואם לאו דאין הבגד ראוי לגנותו ודאי פירוש דבריו באופן השני.
ועל זה מביא ראיה מפסוק וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת (בראשית טז, ח) שפרשו המפרשים ז"ל הכונה בזה הוא אחר שאמר לה 'שִׁפְחַת שָׂרַי' לא קבלה שם השפחה בשתיקה אלא רצתה לברר ולהבין כונתו בזה דאמרה לו איך אתה קורא אותי 'שפחת' והלא עתה מפני דבר זה אָנֹכִי בֹּרַחַת שלא אהיה נקראת עוד בשם 'שפחה' ושרי ראוי שתהיה נקראת צרתי ולא גְּבִרְתִּי או שמא אתה קורא אותי כן על זמן הראשון? והשיב לה את טועה בבריחה זו אלא את חשובה שִׁפְחַת שָׂרַי והיא חשובה גברתיך בעל כרחך ולזה אמר שׁוּבִי אֶל שָׂרַי גְּבִרְתֵּךְ ולא עוד אלא הִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ, נמצא אם קראו לאדם באיזה תואר ושם שיש לו שתי אופנים לא ישתוק אלא יחקור לידע בירורו של דבר.
מִלְּתָא דְּמִגַּנְיָא דְּאִית בָּךְ, קָדִים אֲמָרָהּ. פירוש חטא ועון שיש בך תקדים להתוודות עליו תכף ומיד אחר עשייתך אותו קודם שיקטרג המקטרג ויזכור חטאך למעלה כי כיון דהתוודתה מקודם מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח, יג).
שָׁפִיל וְאָזִיל בַּר־אַוְזָא, וְעֵינוֹהִי מְטַיְפֵי (שמואל א כה, לא). פירוש רמז על ישראל שנקראו בשם עופות אם יש להם מדת שפלות וענוה אז עיניהם תצפה לגאולה דאין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח (סנהדרין צח.).
שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהָ לְכַכָּא, דְּקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלָא אָכַל (מלכים א' א, כו). נראה לי בס"ד דעסק התורה נקרא בשם אכילה דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) גם ידוע סוד הפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) דששים גבורים הם סוד ששה קצוות שהם ששה ספירות שכל אחד כלול מעשר הרי ששים שכולם הם בחינת גבורות וזהו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים ומתמתקים על ידי עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים שהם ששה עשרות ששרשם ששה קצוות ולכן הם עושים דין ומייסרין להמבטל עסק התורה.
וזהו שאמר שִׁיתִּין תִּכְלֵי רמז לששים גבורים הנזכר מַטְיוּהָ לְכַכָּא דְּשָׁמַע קָל חַבְרֵיהּ וְלָא אָכַל פירוש לאדם ששומע קול תורה של חבירו באזניו ועם כל זה הוא אינו מתעורר לקום ללמוד תורה שזה עונשו חמור יותר מאותו שאינו שומע קול תורה באזניו מאחרים ועל כן נלקה על ידי ששים גבורים יותר.
אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא" (מלכים א' א, כו). קשה מאי הוכחא מהכא דנתן הנביא ע"ה היה מוכרח לספר המעשה שהיה כמו שהיא כדי שיבין המלך כונתם באותו מסיבה ומי אלה הנפרדים מהם וקושטא דמלתא קאמר מפני שהוא צר לו על אשר לא נקרא לאכול?
ונראה לי בס"ד דדייק ממה שהוצרך לפרש על עצמו גם כן דקאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' דאם משום שרצה להודיע שמות אותם המובדלים מהם לא צריך להודיע על עצמו כי הוא ודאי נבדל ממעשיהם ומחשבתם כיון שבא לקרות תגר עליהם גם הטעם שהזכיר גם את עצמו בפירוש שלא נקרא עמהם לאותה המסיבה מפני שקשה לו הדבר הזה שנפקד משלחן המסיבה ההיא שאוכלים ושותים שם.
מיהו דע דודאי אין כונת רבה בר מרי לומר שבאמת היה קשה הדבר הזה אצל נתן הנביא ע"ה על שנפקד מאותה אכילה והוא קובל על כך, דזה לא יתכן לחשוב כזאת על נביא קדוש אלקים! אך כונת רבה בר מרי לעשות אסמכתא בעלמא להאי מלתא דאמרי אינשי מפשט אשר האדם יוכל לדייקו מן המקרא הזה ולא שסובר שבאמת כך היתה ח"ו כונתו של נתן הנביא ע"ה וזה ברור ופשוט.
וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "וַיֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (בראשית כד, סז). הא דלא הביא רבה בר מרי מקרא זה שהוא מן התורה, נראה לי בס"ד דסבר אין טעמו של דבר משום ענין זה דאמרי אינשי אלא לעולם הוא היה בדעתו לישא אשה תכף אחר פטירת שרה אך מאחר דיצחק בנו היה בן ל"ז שנה ועודנו בחור ובת זוגו רבקה עודנה קטנה כי נולדה בעת שנפטרה שרה אין זה ראוי לפי מנהגו של עולם שהוא ישא אשה ובנו בחור בלא אשה לכך המתין עד שנשא יצחק אשה ואחר כך נשא גם הוא.
חַמְרָא לְמָרֵיהּ, וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ (במדבר כז, יח). נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם יין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) והיא של הקדוש ברוך הוא בודאי ועם כל זה מייחסה לחכמים דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לב:) רב שמחל על כבוד התורה כבודו מחול. ומקשי וכי אורייתא דיליה איהי? ומתרץ אין דיליה היא דכתיב כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) דקרי לה 'תורתו' (על פי עבודה זרה יט.) ולזה אמר חַמְרָא לְמָרֵיהּ הוא הקדוש ברוך הוא וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הרבנים שמשקים התורה לתלמידיהם דנחשב כאלו משלהם נותנים להם.
ועל דרך הסוד יש לומר רמז לסוד היין הנמשך מן הבינה שהוא סוד יין המשומר בענביו שנמשך למלכות על ידי התפארת וזהו חַמְרָא לְמָרֵיהּ הבינה וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הוא התפארת שמשקהו למלכות.
מְטַיֵּיל וְאָזִיל דִּקְלָא בִּישָׁא גַּבֵּי קִינָא דְּשַׂרְכֵי. נראה לי בס"ד דהשטן מחזר על מקומות שעושין שם מריבה ומחלוקת ומתאכסן שם.
ומה שאמר אִי דָּלִית דּוּרָא דָּלִינָא וְאִי לָא לָא דָּלִינָא רמז אם האדם ישתף עצמו בצער ציבור אז השכינה כביכול משתתפת בצערו.
ומה שאמר כַּלְבָּא בְּכַפְנֵיהּ גְּלָלֵי מִבְלַע נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהקליפה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה כח, ח) שמשם מזונה ובזה פירשו המפרשים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) 'בגלל' לשון גללים.
וזהו שאומרים כַּלְבָּא הקליפה בְּכַפְנֵיהּ בזמן שאין עונות בדור כדי שתוכל לינק מן הטוב שלהם אז גְּלָלֵי הצואה דוקא מִבְלַע ויליף לה מדכתיב (משלי כז, ז) וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה היא הקליפה דכתיב בהו וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה (ישעיה נו, יא) שצועקת תמיד 'הַב הַב' וְלֹא תִשְׂבַּעְנָה הֵנָּה (משלי ל, טו) כָּל מַר שהיא הפסולת אצלה מָתוֹק כי מזונה מן הפסולת.
ומה שאמר בִּירָא דְּשָׁתִית מִינֵיהּ לָא תִּשְׁדִּי בֵּיהּ קָלָא נראה לי בס"ד רמז לפה שבו תלויים התורה והתפלה וברכות וכל דבור קדוש שהאדם נשפע מהם חיות ומזון רוחני וגשמי והוא עשוי כמו בור הזהר דלא תרמי ביה קלא מאכלות אסורים עם דבורים אסורים.
ומה שאמר כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי לְגַבְרֵי הַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא לְדַרְדְּקֵי נראה לי בס"ד בזמן שהאדם עודנו קטן בשנים אל יטעהו יצרו הרע לומר עוד היום גדול ועתה שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ (קהלת יא, ט) ואחר שתגדל בשנים אז תעשה תשובה ותעסוק בתורה ומצות לתקן העבר אלא יחשוב עצמו לגדול בשנים שלא נשאר לו זמן לתקן בו. וזהו כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי היינו חושבין עצמינו לגברי לאנשים גדולים בשנים וְהַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא באמת רואין עצמינו דַרְדְּקֵי שעדיין לא סגלנו תורה ומצות כאדם קטן בשנים שאין ביד כלום.
ומה שאמר בָּתַר מָרִי נִכְסֵי צִיבֵי מָשׁוּךְ רמז אחר חכם שהוא סיני שבקי במשניות וברייתות ושמועות תלך ללמוד ממנו וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יד.) שלחו מתם סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטייא.
והנה רש"י ז"ל פירש צִיבֵי 'שומן' ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד צִיבֵי כנף הבגד כי תרגום וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן (ישעיה מט, כב) 'וייתון ית בניך בציבין' וכאן אמר לו צִיבֵי מָשׁוּךְ רצונו לומר תמשיך כנף בגדיך לקבל הטוב מן בעל הטוב דשעתא קיימא וכל משא ומתן שתעשה עמו תתברך ותצליח בו.
222ימים לסיום הש״ס