דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא פח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דאפחתה [שהפחיתה] מכספה, כלומר, מערכה הכספי שיינתן לו עבורה, אבל פציעה שלא אפחתה [הפחיתה] מכספה לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו]!

אמר ר' יוסי בר חנינא: כאן מדובר שפצעה בפניה, ופציעה שכזו אפחתה [הפחיתה] מכספה, ממה שיכול לקבל עבורה.

א שנינו במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכל התשלומים. ור' יהודה סבור שאין צריך לשלם במקרה זה בושת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] שממנו למדים דין בושת: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" (דברים כה, יא), ומלשון הכתוב נלמד שהוא מדבר רק במי שיש לו יחס של אחוה בישראל, יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל, שאינו נכלל בקהל ישראל, ולכן גם אינו בכלל אלה שמגיע תשלום על בושתם. ורבנן [וחכמים] סבורים: הריהו נחשב בכלל אחוה בישראל לענין בושת משום שאחיו הוא במצו‍ת, שהרי גם העבד הכנעני צריך לקיים את רוב המצוות.

ושואלים: אלא מעתה, לפי נימוקו זה של ר' יהודה שאין העבד הכנעני נחשב אחיו של ישראל — זוממי עבד, אנשים שהעידו עדות שקר שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה לא יהרוגו אותם בית דין, דכתיב [שנאמר]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) והעבד אינו בכלל אחיו! אמר רבא אמר רב ששת, אמר קרא [הכתוב] באותו ענין: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט), וכוונתו שיש לבער את עושה הרשעה מכל מקום, לרבות מי שזמם להרוג עבד.

ושואלים מצד שני: אלא מעתה, לרבנן [לדעת חכמים] שאומרים שעבד כנעני הרי הוא בכלל אחוה בישראל, עבד יהא כשר למלכות שנאמר בה "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ולדעתם הלא הוא בכלל "אחיך"! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], תיקשי [יקשה] לך דינו של גר לדברי הכל, בין לחכמים ובין לר' יהודה, שמדוע אומרים שאין ממנים גר למלך והרי יש לו אחוה בישראל? אלא, בענין זה אמר קרא [הכתוב]: "מקרב אחיך תשים עליך מלך ", וכוונתו ממובחר שבאחיך, ומטעם זה פסולים גרים ועבדים.

ועוד מקשים: אלא מעתה, לרבנן [לדברי חכמים] יהא עבד כשר לעדות, דכתיב [שנאמר]: "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), ואם עבד הוא בכלל אחוה בישראל, מדוע לא יוכל להעיד?

אמר עולא: עדות לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] שיהא כשר בה עבד, שכן אתיא [באה, נלמדת] פסילת עדות של עבד בקל וחומר מאשה: ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל להינשא לכל בן ישראל — פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל שהרי הוא אסור בבת ישראל — אינו דין שפסול לעדות?

ודוחים: מה לאשה שיש בה צד של קולה שכן אינה ראויה למצות מילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה! ומשיבים: קטן יוכיח, שישנו במצות מילה ועדיין פסול הוא לעדות.

ומשיבים: מה לקטן שאינו חייב במצו‍ת, תאמר בעבד שהוא חייב ברוב המצו‍ת? ומשיבים: אשה תוכיח, שישנה בחיוב מצות ופסולה לעדות.

וחזר הדין, לפי זה יוצא שהדיון הולך וחוזר: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש צדדים שונים ונימוקים שונים בין לפסול ובין להכשיר, ואולם הצד השוה שבהן — שכן גם אשה וגם קטן אינן חייבים בכל המצו‍ת ופסולין להעיד, אף אני אביא (אוסיף) בדין זה את העבד — שאף הוא אינו חייב בכל המצו‍ת ופסול להעיד.

ומקשים שוב: מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש, שלא אשה ולא קטן קרויים "איש", ולכן פסולים לעדות, תאמר בעבד שהוא נקרא "איש"?

אלא יש להביא נימוק אחר לפסולו של עבד לעדות: תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן, כשם שהוא פסול לעדות כך עבד פסול לעדות. ומשיבים: מה לגזלן שכן מעשיו הרעים גרמו לו, תאמר בעבד שאין (שלא) מעשיו גרמו לו?

אלא תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן ומחד מהנך [ומאחד מאלה], מאשה או מקטן.

מר בריה [בנו] של רבינא אמר טעם אחר לפסולו של עבד לעדות: מה שאמר קרא [הכתוב] "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז), כוונתו: לא יומתו אנשים מישראל, וכן לא ייענשו בשאר עונשים על פי עדותם של מי שהם אבות שאין להם חייס [ייחוס] של בנים, כלומר, שאין בניהם מתייחסים אחריהם שאלו הם העבדים. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שמשמעות הפסוק הזה כדאמרינן [כמו שאנו אומרים, מפרשים אותו] כפשוטו שלא יומתו אבות על בנים — בגלל עדות של בנים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם", מאי [מה] פירוש "בנים"? שמע מינה [למד מכאן] שלא יומתו על פי אבות שאין להם חייס [ייחוס] בנים.

ומקשים: אלא מעתה, לפי אותו הסבר, מה שנאמר בהמשך כתוב זה "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז), הכי נמי [כך גם כן] תפרש: לא יומתו אנשים על פי עדותם של בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? אלא מעתה לפי זה גר הכי נמי [כך גם כן] נאמר שהוא פסול לעדות שהרי אין לו ייחוס אבות, שמשעה שהתגייר אין הוא מתייחס ואינו נחשב כבן לאביו!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכי השתא [כך עכשיו כיצד אתה משווה]?! גר, נהי [אם אמנם] שאין לו חייס [ייחוס] למעלה לאבותיו שלו, אבל למטה (לבניו וצאצאיו) יש לו חייס [ייחוס], לאפוקי [להוציא למעט] עבד שאין לו כלל חייס [ייחוס], לא למעלה ולא למטה.

ויש הוכחה לדבר, שכן דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שגר פסול לעדות, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם" לכדאמרינן [לכפי שאמרנו, פירשנו]: לא יומתו אבות בעדות בנים, ונכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", דשמעת מינה תרי [שתלמד מכאן שתי הלכות]: חדא [אחת] — שלא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך [והאחרת], — שלא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות, כלומר, גר,

ואילו דינו של עבד נפקא ליה [יצא לו, יילמד] בקל וחומר מגר ובאופן זה: ומה גר שלמעלה מצד אבותיו הוא שאין לו חייס [ייחוס], אבל למטה מצד בניו יש לו חייס [ייחוס] — פסול לעדות, עבד שאין לו חייס [ייחוס] כלל לא למעלה ולא למטה — אינו דין שיהא פסול לעדות?

אלא מדכתב רחמנא [ממה שכתבה התורה] לא כך אלא "לא יומתו אבות על בנים", משמע מכאן ללמדנו: לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס [ייחוס] בנים, שמע מינה [למד מכאן]: עבד שאין לו חייס [ייחוס] לא למעלה ולא למטה — הוא שפסול לעדות, אבל גר כיון שיש לו חייס [ייחוס] למטה — כשר לעדות.

וכי תימא [ואם תאמר]: לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבותיהם", למה לי לאיזה ענין דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", שמשמע הכתוב לפי זה: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? יש לומר: איידי [מתוך] שכתב "לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי [גם כן] באותו סגנון "ובנים לא יומתו על אבות".

ב שנינו במשנה: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שהחובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורים. מסופר: אימיה [אמו] של רב שמואל בר אבא מהעיר הגרוניא הות נסיבא ליה [היתה נשואה לו] לר' אבא, לאחר הנישואין כתבתינהו לנכסי [כתבה את נכסיה] לרב שמואל בר אבא ברה [בנה] שיזכה בהם. בתר דשכיבא [אחרי שמתה] האם,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

דאפחתה מכספה [שערכה של הבת ירד לענין מכירה]. והיות ובידו למוכרה, נמצא האב מפסיד במה שחבלו בבתו, ויש מקום לומר שאף הפסד זה זכתה לו תורה. [1] אבל פציעה בעלמא, דלא אפחתה מכספה, שאין בה אלא "צער", [2] לא קמיבעיא ליה לרבי אלעזר, ופשיטא לו שהיא הזוכה בתשלומין אלו, ולא אביה, ואיך אמר רבי יוחנן "אפילו פציעה"!? אמר [תירץ] רבי יוסי בר חנינא: הא דאמר רבי יוחנן שאפילו פציעה זכתה תורה לאב, מדובר בכגון שפצעה בפניה, ואפחתה מכספה. [3] שנינו במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן. רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה? דאמר קרא [דברים כה, יא יב]: "כי ינצו אנשים יחדיו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה [תשלום ממון על הבושת] לא תחוס עינך".

ומדאמר קרא "איש ואחיו" משמע שתשלום הבושת הוא רק במי שיש לו "אחוה" בישראל, שראוי לבא בקהל ה'. יצא עבד מכלל דין זה, שאין לו אחוה בישראל, שהרי אסור הוא לבא בקהל ה'. [4]

ורבנן סבירא להו: עבד כנעני אחיו הוא של ישראל במצות, שהרי עבד חייב בכל המצות אשר אשה חייבת בהן, ולכן גם הוא נכלל בפסוק "איש ואחיו". [5] ופרכינן: אלא מעתה, שאמרת, שהטעם של רבי יהודה הוא משום שעבד לא נקרא "אחיו", וכי לדעת רבי יהודה זוממי עבד [עדי שקר שהעידו על עבד כנעני שהוא חייב מיתה, והוזמו], לא יהרוגו, דהא כתיב [דברים יט יט]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", לא ענש הכתוב "עדים זוממים" אלא כשהעידו על מי שקרוי "אחיו", ואם לרבי יהודה עבד שאין לו אחוה אינו קרוי "אחיו", הרי לפי זה הוא התמעט גם מפרשת עדים זוממים, והרי קיימא לן שזוממי עבד כן נהרגין!? [6]

אמר [תירץ] רבא אמר בשם רב ששת: אמר קרא, בסופו של אותו הפסוק, בעדים זוממים: "ובערת הרע מקרבך" - מכל מקום! שאף אם העידו שקר על מי שאין לו "אחוה", הרי הם מתחייבים מדין "עדים זוממין". [7]

ופרכינן: אלא מעתה, לדבריך, שרבנן סוברים שיש לעבדים בושת, היות ועבד "אחיו" הוא במצות, וכי לדעת רבנן, האם עבד יהא כשר למלכות, שנאמר בה [דברים יז טו]: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"!?

והרי פשיטא הוא שעבד אינו יכול להיות מלך! [8]

אמרי [תירצו] בני הישיבה: ולטעמיך [לדעתך], שאתה סבור שכל הקרוי "אחיך" ראוי הוא למלכות, ומכח זה אתה מקשה שאם נאמר שגם עבד הוא אחיך במצוות כיצד הוא כשר למלכות, תיקשי לך: גר, אמאי פסול הוא למלכות!? [9] וקושיא זו היא לדברי הכל, כי גר, אף לרבי יהודה קרוי הוא "אחיך", היות והוא מותר לבא בקהל.

אלא בהכרח, יש לחלק בענין המלכות, ולומר ששונה דין המלכות, היות דאמר קרא "מקרב אחיך", שמשמע דוקא מ"מובחר שבאחיך" תמנה את המלך. ולפיכך, בין עבד ובין גר אינם ראויים למלכות, כי גם אם הם קרויים "אחיך", בכל זאת הם אינם מ"מובחר שבאחיך". [10]

ופרכינן: אלא מעתה, לדעת רבנן שעבד קרוי "אחיו", וכי יהא עבד כשר לעדות!?

דכתיב [דברים יט יח]: "והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו". והרי קיימא לן [11] שעבד פסול לעדות. ובשלמא לרבי יהודה, עבד לאו "אחיו" הוא, אבל לרבנן, מנין שהוא פסול!? [12] אמר [תירץ] עולא: עדות, לא מצית אמרת שיהיה העבד כשר בה, משום דאתיא פסול עבד לעדות ב"קל וחומר" מאשה:

ומה אשה, שהיא ראויה לבא בקהל [מותר לה להנשא לישראל], פסולה לעדות, דכתיב לענין עדות [דברים יט יז]: "ועמדו שני האנשים", ומשמע שרק "אנשים" ראויים להעיד, ולא נשים.

עבד, שאינו ראוי לבא בקהל [שהרי אסור לו לשאת בת ישראל], אינו דין שיהא פסול לעדות. [13]

ופרכינן: אין ללמוד את דין העבד מדין האשה. כי מה לאשה, שכן היא אינה ראויה [שייכת] למצות מילה. [14] ולכן, מיגרע גרעה, ואף לעדות היא פסולה.

תאמר בעבד, שהוא ראוי למילה, ומחוייב בה, ובכך הוא עדיף על אשה. ואם כן, יתכן שאף לעדות הוא כשר, על אף שאשה פסולה!?

ודחינן: אין לפרוך "תאמר בעבד שהוא ראוי למילה" ולכן יהיה כשר לעדות.

כי קטן יוכיח, שישנו במצות מילה, ואף על פי כן פסול הוא לעדות. [15] ואם כן, אף עבד יהא פסול לעדות, למרות שהוא ישנו במצות מילה.

ופרכינן: הרי אין ללמוד עבד מקטן. כי מה לקטן, שאינו מחוייב במצות, והיות שכן מיגרע גרע, ואף לעדות הוא פסול, תאמר בעבד, שהוא מחוייב במצות!?

ודחינן: אין לפרוך כך, כי אשה תוכיח, שישנה במצות, ואף על פי כן היא פסולה לעדות. אף עבד יהא פסול לעדות, למרות שישנו במצות.

וחזר הדין ללמוד מאשה, ואם תפרוך מה לאשה שאינה במילה, נחזור ונלמד מקטן, ואם תפרוך מה לקטן שאינו במצות, נחזור ונלמד מאשה.

נמצא, שלא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. כלומר, אין חסרונה של אשה כחסרונו של קטן [שאינו במצות], ואין חסרונו של קטן כחסרונה של אשה [שאינה במילה].

לפיכך, אין החסרון שבכל אחד ואחד גורם את הדין שיהיו פסולי לעדות, אלא ה"צד השוה" [המכנה המשותף] שבהם - הוא הקובע. [16]

והרי הצד השוה [המכנה המשותף] שבהן הוא, שכן אינן בכל המצות אלא במקצתן [אשה מחוייבת בלאוין, ובמצוות עשה שלא הזמן גרמן, וקטן חייב במילה [17]] ודינם הוא שפסולין הם להעיד.

אף אני אביא את העבד ואלמד מאשה וקטן, שהרי דומה הוא להם בכך שאינו בכל המצות אלא במקצתן, ומכאן שהעבד פסול להעיד.

ופרכינן: אכתי מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש תאמר בעבד שהוא איש!? כלומר אמנם למדים אנו מן ה"מכנה המשותף" של אשה וקטן, אך עדיין אין ללמוד עבד מהם, כי אשה וקטן אינם "איש", ואין אני קורא בהם: "ועמדו שני האנשים", ומנין לפסול עבד שהוא "איש"!? [18]

ומהדרינן: אלא תיתי פסול עבד מגזלן דראוי לבא בקהל ופסול לעדות, [19] עבד שאינו ראוי לבא בקהל, אינו דין שיהיה פסול לעדות.

ופרכינן: אי אפשר ללמוד מגזלן, כי יש להשיב על הקל וחומר: מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו להפסל לעדות, שהרי עשה מעשים רעים ולכן הוא נפסל, וכי תאמר כך אף בעבד שאין מעשיו גרמו לו [שלא עשה מעשים שיגרמו לו פסול]!?

ומסקינן: אלא תיתי [תביא, תלמד] פסול עבד בקל וחומר מגזלן ומחד מהנך [אחד מאלו שהוזכרו קודם, אשה וקטן].

כי כאשר תפרוך ותאמר: מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו, נאמר: אשה או קטן יוכיחו שאין מעשיהם גרמו להם, ואף על פי כן פסולים הם לעדות, אף אני אביא עבד שפסול הוא לעדות אף שאין מעשיו גרמו לו.

ואם תפרוך ותאמר [אם נלמד מאשה]: מה לאשה שאינה במילה ואינה איש, או [אם נלמד מקטן]: מה לקטן שאינו במצות ואינו איש, תאמר בעבד שישנו במילה ובמצות והוא איש. נימא: גזלן יוכיח שישנו במצות והוא איש, ואף על פי כן פסול הוא לעדות, אף אני אביא עבד שיהיה פסול לעדות.

ואף על פי שאי אפשר ללמוד מגזלן לחוד [כי יש לפרוך שכן מעשיו גרמו לו], ולא מאשה וקטן לחוד [כי יש לפרוך שכן אינם איש וכו'], מכל מקום יש ללמוד מן ה"צד השוה" [המכנה המשותף] של גזלן ואשה או גזלן וקטן, והוא: שאינם זהירים בכל המצות, הגזלן מפני רשעותו, [20] אשה וקטן מפני שלא נצטוו.

מר בריה דרבינא אמר: פסול עבד לעדות, אין צורך ללמוד אותו במידת "קל וחומר", אלא מן המקרא עצמו.

כי אמר קרא [דברים כד טז]: "לא יומתו אבות על בנים" ואנו מפרשים מקרא זה כך: לא יומתו בני אדם על פי עדות של אבות שאין להם חייס בנים [יחס בנים], כלומר אותם שאין בניהם מיוחסים ונקראים על שם אביהם, והיינו עבדים.

דאי סלקא דעתך לפרש את המקרא כדאמרינן במקום אחר [סנהדרין כז ב]: "לא יומתו אבות על בנים", כלומר בעדות בנים, שאין מקבלים עדותו של בן, כדי לענוש את אביו.

אם כן, לכתוב רחמנא: לא יומתו אבות על בניהם, ולא "בנים" סתם, ומאי לשון "בנים" דאמר קרא? שמעת מינה תרתי חדא - לא יומתו אבות בעדות בניהם, ואידך - דלא יומתו על פי עדותן של אבות שאין להם חייס בנים [שאין בניהם מתייחסים אחריהם].

ופרכינן: אלא מעתה, שאתה דורש את הפסוק לענין עד שאין לו דין יחס, סיפא דקרא: "ובנים לא יומתו על אבות", האם הכי נמי נימא: לא יומתו בני אדם על פי עדות בנים שאין להם חייס [יחס] אבות!?

אלא גר האם הכי נמי דפסול הוא לעדות היות וגר אין לו יחס אבות, שהרי אינו מתייחס אחרי אביו!? [21]

אמרי [תירצו] בני הישיבה: הכי השתא, וכי גר ועבד דומים זה לזה!? גר, נהי [אמנם] דאין לו חייס למעלה [אינו מתייחס אחר אביו], אבל למטה [ממנו ואילך] יש לו חייס שהרי בנו נקרא על שמו ומתייחס אחריו.

לאפוקי עבד, דאין לו חייס לא למעלה - שאינו קרוי על שם אביו, ולא למטה - שאין בנו נקרא על שמו.

לפיכך, עבד פסול הוא לעדות, אבל גר כשר לעדות.

ומוכיחה הגמרא: דאי סלקא דעתך: גר פסול לעדות, אם כן לכתוב רחמנא ברישא דקרא: לא יומתו אבות על בניהם, ומפרשינן לה לכדאמרינן: לא יומתו אבות בעדות בנים.

ונכתוב רחמנא בסיפיה דקרא: ובנים לא יומתו על אבות, דשמעת מינה תרי: חדא - לא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך - מדלא כתיב: "בעדות אבותיהם", אלא "בעדות אבות" שמעת מינה נמי: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות, לאפוקי גר שאינו נקרא על שם אביו.

ועבד נפקא ליה דפסול הוא לעדות, ב"קל וחומר" מגר: ומה גר דלמעלה הוא דאין לו חייס, אבל למטה יש לו חייס, ואף על פי כן פסול הוא לעדות; עבד, שאין לו חייס, לא למעלה ולא למטה, אינו דין שיהא פסול לעדות. [22] ומאי טעמא שינה הכתוב את לשונו ברישא!?

אלא על כרחך יש לדרוש את הפסוקים כך: מדכתב רחמנא ברישא: "לא יומתו אבות על בנים", דמדלא קאמר "על בניהם", משמע: לא יומתו כל אדם, על פי עדות של אבות שאין לו [להם] חייס בנים, כגון עבד שאין בנו קרוי על שמו.

שמע מינה: עבד - שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה, הוא דפסול לעדות, אבל גר - כיון דיש לו חייס למטה, כשר לעדות, דאי פסול הוא, תו לא איצטריך קרא למיפסל עבד, דהא נפקא ליה ב"קל וחומר" מגר, כנ"ל.

וכי תימא [אם תשאל]: לכתוב רחמנא בסיפא: ובנים לא יומתו על אבותיהם, למה לי [מאי טעמא] דכתב רחמנא: "ובנים לא יומתו על אבות", דמשמע: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות, והא אמרת גר כשר לעדות, ומאי טעמא שינה הכתוב את לשונו!?

יש לומר: איידי [אגב] דכתב רחמנא ברישא דקרא: "לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי בסיפא דקרא: "ובנים לא יומתו על אבות". [23]

שנינו במשנה: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין; העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם. [בהמשך הסוגיא פט א מבוארת השייכות אל משנתינו] אימיה דרב שמואל בר אבא מהגרוניא הות נסיבא ליה לרבי אבא [בנישואים ראשונים ילדה את רב שמואל לאביו אבא, ואחר כך נישאה בנישואים שניים לאמורא רבי אבא]. [24]

כתבתינהו לנכסי [לאחר שנישאת [25] לרבי אבא כתבה את נכסי המלוג [26] שלה בשטר] ונתנה אותם במתנה לרב שמואל בר אבא ברה [בנה מנישואין ראשונים] בתר דשכיבא [אחרי שנפטרה].

הערות

[1] רש"י. והנה התוספות [לעיל פז ב ושם הערה 1] כתבו שני ביאורים במאי מיירי רב. האחד: רב דיבר במה שנפחת כספה לענין להמכר לשפחה. והשני: רב דיבר לענין מה שנפחת כספה לענין קידושין, אבל לענין מכירה מודה רב שהאב זוכה בנזקה. לפי זה רש"י שפירש בעיא דרבי אלעזר מרב במה שנפחתה לענין מכירה סובר כלישנא קמא דתוספות. [ברמב"ן וברא"ש כתוב שנפחת כספה לענין קידושין או שפחות.]

[2] וריפוי, ולענין בושת אם הוא של אביה כבושת ופגם של אונס ומפתה או דלא דמי להתם, נחלקו הראשונים ראה במלחמות ה' להרמב"ן וב"שיטה מקובצת".

[3] א. היות והוא במקום שהפצע ניכר - על פי רבינו יהונתן. ב. בביאור טעמו של רבי יוחנן כתבו התוספות [פז ב ד"ה אמר ליה] דסבר רבי יוחנן דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה, על כן כולה לאב - אף במה שנפחתו דמיה לענין להמכר לעולם. ואם נימא דרב איירי במה שנפחתה לענין קידושין, צריך לומר דסבר רבי יוחנן: מה שזיכתה תורה לאב את כסף קידושיה, לאו דוקא קידושין ממש, אלא גם מה שהוא יכול לקבל עבור הסכמתו לקדש אותה, [ראה בתוספות קידושין ג ב ד"ה האב זכאי בשם הירושלמי.] וכתב ב"פני יהושע" [פז א ד"ה בעי] דנפקא מינה בין שני מהלכים אלו בדברי רב, מה יהיה הדין לגבי נערה אליבא דרבי יוחנן. כי אם הסוגיא מיירי במה שנפחתה לענין מכירה, בנערה שאי אפשר למוכרה מודה רבי יוחנן שאין אביה זוכה בנזקה, אך אם הסוגיא עוסקת במה שנפחתה לענין קידושין, הרי האב יכול לקדש אותה גם כשהיא נערה [והיא לא יכולה לקדש את עצמה לדעת רבי יוחנן קידושין מג ב] ואף בנערה יאמר רבי יוחנן שהנזק לאב. והא דבעי רבי אלעזר בבת קטנה, כל שלא בגרה, "קטנה" קרי לה - "פלפולא חריפתא". ג. כתב ב"קובץ שיעורים" [חלק ב סימן יג אות ג]: יש לחקור בגדר זכות האב בבתו: האם בקטנותה יש לאב זכות עולם בבתו, אלא דכאשר נעשית גדולה פוקעת זכותו. [למכרה לשפחה - משעת נערות, ולענין קידושין ומעשה ידים - משעת בגרות.] או דמעיקרא אין זכותו של האב אלא לזמן, וה"גדלות" אינה הפקעת זכותו, אלא שכלפי זמן זה מעולם לא זכה בה האב. ונראה דבהא פליגי אם האב מקבל את מה שפחת כספה לעניין להמכר אחרי שתהיה גדולה [כדעת רבי יוחנן לשינויא קמא דתוספות, ולכולי עלמא לשינויא בתרא דתוספות], או שאינו מקבל אלא מה שנפחת כספה לענין להמכר עד שתגדל. אם בשעת קטנותה יש לאב זכות עולם, וכשהיא נעשית נערה פקע זכותו מכאן ולהבא, אם כן הפחת שנפחתה כשהיא קטנה שייך לאביה לגמרי, אך אם נימא דאין זכותו אלא לזמן קטנותה, אם כן הפחת שלאחר זמן זה אינו שייך לאב אלא לבת, והזכות על זמן גדלותה שייך לה גם בשעה שהיא קטנה, ואין האב מקבל אלא נזק של פחת דמיה עד שתהיה נערה ולא עד לעולם.

[4] א. רש"י. והקשה ה"תורת חיים": אם כן ממזר ופצוע דכא וכל הפסולים לבא בקהל לא יהיה להם בושת! ? [ובתוספות יום טוב העיר דלשון "אחוה" לא משמע לענין ביאת קהל.] ותירץ ב"פני יהושע": כוונת רש"י שהיות ואינו בא בקהל ממילא לא יתכן שלעבד יהיה אח ישראל, שהרי עבד אסור בישראלית, ואף בתו אסורה לישראל, אם כן בכל זרע עבד עד עולם אי אפשר להיות להם אח ישראל, אך כל הפסולים יש להם אחים ישראלים [או להם עצמם - כממזר ופצוע דכא, או בזרעם - כדור שלישי במצרי וכבת עמוני שמותרים בישראל.] ויש שפירשו בכוונת רש"י כך: מה שעבד אסור לבא בקהל הוא הוכחה שעבד איננו מקהל ישראל, למרות שהוא חייב במצות, אבל פצוע דכא וכו' הם מ"קהל ישראל", ומה שהם אסורים בחיתון אינו אלא איסור בעלמא. [לשיטת הרמב"ם [איסורי ביאה יב יג] דמשמע שאין עבד אסור מן התורה בישראלית, אם כן לא סבירא ליה כפירוש זה דרש"י.] ב. עוד כתב רש"י. [סנהדרין פו א ובדומה לזה נכתב כאן בגליון]: עבד אין לו אחוה אפילו עם אחיו בני אביו, דכתיב "עם החמור" - עם הדומה לחמור, אינו אלא כבהמה. כלומר, אין לו מציאות של אחוה עם שום אדם. והקשו שם בתוספות: אם כן גר ומשוחרר נמי! ? [ואף שבגר אין אחים רק מחמת המציאות שהיות והוא כקטן שנולד על כן אין לו יחס אל אחיו, ואילו בעבד הוא מצד המהות שנחשב כבהמה, מכל מקום סוף סוף גם לגר אין אחים. וראה ברשב"א בשם יש מפרשים.] וב"ערוך לנר" כתב שיש שני אופנים של "אחוה": גר יש לו אחוה עם ישראל במה שהוא מותר לבא בקהל; ממזר ופצוע דכא יש להם אחוה בישראל במה שיש להם אחים, ודברי רש"י בשני פירושיו משלימים זה את זה. [לפי זה גר פצוע דכא אין לו בושת.] ובתוספות כתבו: אין יוצאי חלציו של עבד קרויים אחים [שאינן אלא דומים לבהמה - רשב"א], מה שאין כן בגר [ומשמע שהם הבינו כך בדברי רש"י, וראה ב"שיטה מקובצת" בשם ר' ישעיה.] ג. וזה לשון הראב"ד: יצא עבד שאין לו אחוה, קורבא קאמר, אבל גר יש לו קרבת בנים וקורבת אישות בקרוב אשתו.

[5] כתב ב"ספר יראים" סימן קצ: אדם שאינו הגון לא הזהירה עליו תורה לאו ד"לא תשנא את אחיך בלבבך", דאחוה במצות בעינן, וכדאמרינן בהחובל דקסברי רבנן דאחיו במצות בעינן. ופירש ב"תועפות ראם" [ס"ק ז] דהיראים סובר: כשם שעבד נחשב "אחיו" היות ואחיו הוא במצות, כך מי שאינו מקיים את המצות לא מיקרי "אחיו". והנה שיטת הגאונים [ראה אבן העזר קנז ד ובביאור הגר"א אות ז] דהיות ומומר לא נחשב "אחיו" על כן מי שנפלה לפני יבם מומר אינה זקוקה ליבום. וצריך לומר שה"יראים" אינו סובר כשיטת הגאונים הנ"ל, דוכי אטו כל מי שאינו מקיים את המצות לא תהא אשת אחיו זקוקה לו ליבום וחליצה. וב"חידושי הרי"ם" הוכיח דמומר נחשב "אחיו" מהא דהכשיר רב מומר להכעיס לעדות - סנהדרין כז א, והרי מי שאין לו אחוה פסול הוא לעדות, כמבואר בהמשך הסוגיא, שמע מינה מומר יש לו "אחוה".

[6] א. כתב רש"י: אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת (בית דין) [זוממין בבית דין - ספרים אחרים] דתנן במסכת מכות [ח ב] וישראל גולה ולוקה על ידי עבד. כוונת רש"י לאוקימתא דרב אחא בר יעקב שם שהעמיד את הברייתא בישראל שהעיד על עבד שהוא חייב מלקות ואחר כך הוזם העד, דהרי הוא לוקה, ומבואר שזוממי עבד כנעני נענשים והרי הם בכלל "כאשר זמם לעשות לא חיו". והקשה רבי עקיבא איגר: הרי אין זו מסקנת הסוגיא דמכות, דהא בסיפא תנן דעבד גולה ולוקה על ידי ישראל, ואי אפשר לפרש בהזמה דהא עבד פסול לעדות, ומסקינן התם ד"לוקה" היינו דהכאה שאין בה שוה פרוטה, אם כן מאי ראיה מייתי רש"י מהתם! ? וב"חידושי הרי"ם" תירץ דאף למסקנה רישא מיירי גם בהזמה, דהא סתמא קתני ישראל לוקה על ידי עבד. ב. תוספות פירשו בכוונת הגמרא דאם זוממי עבד לא נהרגין, ממילא בלא הזמה לא יהרגו את העבד, היות שהוי "עדות שאי אתה יכול להזימה", והיות דקיימא לן בכמה דוכתי [ראה סנהדרין יט א] שעבד נהרג על עבירה שיש בה חיוב מיתת בית דין, על כרחך שיש לעדיו עונש ד"כאשר זמם לעשות לאחיו". ג. כתב ב"נודע ביהודה" [קמא אבן העזר סימן עד ד"ה עוד]: יש להקשות אמאי לא הוכיחו מן המשנה פז א דעבד שהזיק חייב לשלם כאשר ישתחרר, ולרבי יהודה איך שייך לחייבו ממון, הלא לא שייך לקיים בעדים "כאשר זמם לעשות לאחיו", ועדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות! ? ויש לומר: בדיני ממונות תיקנו חכמים שאין צורך ב"דרישה וחקירה" וממילא גם אין צורך שתהיה "עדות שאתה יכול להזימה".

[7] בפשוטו מהכא ילפינן דלא בעינן "אחיו" ממש כמו בכל מקום וסגי במה שהוא אחיו במצות לענין עדים זוממים [מצאנו גם "כה אמר אחיך ישראל" כלפי אדום - במדבר כ יד.] וכן כתב ב"אור שמח" [רוצח ב ט ד"ה אחרי] וב"ערוך לנר" [מכות ב א על תוספות ד"ה מעידין]. אמנם ב"נודע ביהודה" [תנינא חושן משפט ז] פירש שהגמרא תירצה שאכן לא שייך עדות על עבד, ורק כאשר הוא הרג בפני בית דין, הורגים אותו בית הדין בלא עדות מדין "ובערת הרע מקרבך" כמו שמבואר בסנהדרין עח א. [דברים אלו מתאימים לפירוש התוספות לעיל הערה 5 ולא לפי מה שנתבאר בשיטת רש"י. וראה עוד ב"אור שמח" שם הסובר שלא יתכן להרוג מטעם "ובערת הרע מקרבך" אלא טריפה שהוא "גברא קטילא", ובהכרח דהכא הורגים אותו בית הדין מכח עדות העדים, ודלא כה"נודע ביהודה".]

[8] ראה סוטה מא א לגבי אגריפס שהיה עבד לדעת תוספות בבא בתרא ג ב ד"ה כל.

[9] יבמות מה ב. ובתוספות סוטה מא ב ד"ה אותו סוברים שאין מלך כשר עד שיהיו אביו ואמו מישראל.

[10] ב"קובץ הערות" [סימן לז אות י] הסתפק אם הא דבעינן שתהא אמו מישראל הוי דין לעיכובא או רק למצוה ואם עברו והמליכוהו יש לו דיני מלך.

[11] לעיל יד ב: ועל ידי עדים בני חורין. ומפרשינן [טו א]: למעוטי עבדים.

[12] א. הקשו התוספות: הא ילפינן בכל דוכתא גזירה שוה "לה" - "לה" עבד מאשה, אם כן מאי מקשינן שיהא העבד כשר לעדות, הא כיון דאשה פסולה, אף עבד פסול מגזירה שוה הנ"ל! ? ותירצו: דהך גזירה שוה ניתנה להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן, אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמד מהגזירה שוה. [בתוספות רבינו פרץ דחה תירוץ זה מכח הסוגיא בחגיגה ד א וראה בהגהה ל"משנה למלך" מלכים י ז ד"ה הכלל העולה ממ"ש שכתב דלמסקנת הסוגיא יש סייעתא לדברי התוספות הנ"ל.] ובתוספות רבינו פרץ כתב: לא ילפינן מהאי גזירה שוה אלא דין מצות שהאשה חייבת בהם אבל לגבי מילתא אחריתי לא ניתנה הגזירה שוה, ומשום הכי ליכא למילף פסול עדות מהאי גזירה שוה. ב. מבואר בסוגיא דמי שאינו "אחיו" אינו כשר לעדות, ומכאן תיקשי על מה שכתב רש"י בגיטין שגוי כשר הוא לעדות ממון כאשר אין חשש שהוא משקר! ? [תוספות, וכן הקשה המרדכי גיטין אות שכד על "ספר החכמה".] וב"צפנת פענח" כתב שרש"י לא הכשיר גוי לעדות אלא להיות דיין אם הנידונים קיבלו אותו עליהם. [אך מרש"י גיטין יא א מוכח שגם לגבי עדות הכשיר רש"י, ראה שיעורי רבי שמואל גיטין אות קצב.]

[13] ואם תאמר: ממזר יוכיח שהוא אסור לבא בקהל וכשר לעדות, אף אני אביא עבד שיהא כשר לעדות, למרות שהוא אסור לבא בקהל! ? יש לומר: מה לממזר שכן חייב בכל המצות, לפיכך אף שהוא אסור לבא בקהל, כשר הוא לעדות, תאמר בעבד שאינו חייב בכל המצות לפיכך דין הוא שיהא פסול לעדות - "שיטה מקובצת" בשם הרא"ש.

[14] ואף על גב דאשה לא שייכא במצות מילה, מכל מקום פירכא הוא - תוספות. והרב ר' ישעיה תירץ: הראיה היא ממה שלא צוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית - "שיטה מקובצת".

[15] א. דכתיב "ועמדו שני האנשים" ודרשינן: "אנשים" - ולא קטנים. ועוד, כיון דקטן לאו בר עונשין הוא, ואם יזימו את עדותו הוא לא יענש, אם כן פסול הוא לעדות, כי "עדות שאי אפשר להזימה" אינה עדות - רש"י. והקשה רבי עקיבא איגר על הטעם השני: איך שייך לומר "קטן יוכיח", שהוא פסול לעדות ונלמד ממנו לפסול אשה לעדות, הרי אין כאן פסול בעצמותו של הקטן, אלא דאי אפשר להזים את עדותו, והרי גם עדות של גדול שאי אפשר להזים את עדותו אינה עדות, ואין כאן דין מיוחד בקטן שאינו ראוי להעיד! ? ב. ב"קובץ שיעורים" [בבא בתרא אות תקסו] תמה: אמאי בעינן קרא לפסול קטן לעדות תיפוק ליה דאי אפשר לסמוך על הקטן היות ואינו בן דעת, ואפילו לענין איסורים אינו נאמן! ? ותירץ: נפקא מינה בהא דאיכא קרא לפסול קטן - היכא דאין צריך עדות אלא לקיום הדבר ולא לבירורי מילתא, דאי לאו קרא דקטן פסול הוה אמינא דאף שאין סומכין על דיבורו מכל מקום מיקרי עד כשר לקיום הדבר, כיון שאין צריך לדיבורו. [מדבריו משמע שגם בעדות לקיומי שייך דין עדות שאתה יכול להזימה, וראה עוד מה שכתב שם באות תקפג.] ג. כתב המאירי: קטן פסול לעדות שהרי אינו בכלל מצות.

[16] על פי תוספות לעיל ב א ד"ה לא הרי.

[17] רש"י. וכתב בספר "חמדת ישראל" שמדברי רש"י אלו מוכח שהקטן מקיים מצוה על ידי שאביו או בית דין מלים אותו, כי אם תאמר: מצוותו של אב היא או של בית הדין בלבד, אם כן הקטן אינו שייך לשום מצוה, ואילו ברש"י מבואר שקטן שייך בקיום מצות מילה. [וראה בתוספות רי"ד קידושין כט א שגדר חיובו של האב הוא: להתעסק במילת בנו.]

[18] רש"י. ובספר "תורת חיים" תמה: מאי פירכא היא, הלא אין כאן חסרון במה שאינם "איש", אלא דמהך קרא ילפינן למעט אותם שלא יוכלו להעיד, ואמאי לא נילף עבד מינייהו, וכי אטו כל מקום שבא ללמוד חדא מתרתי שנכתבו להדיא בתורה, נאמר פירכא מה להנך שכן כתובים בהדיא! ? ופירש ב"תורת חיים" דהך פירכא לאו משום חומרא וקולא היא, אלא כיון דשניהם שוים בהך מילתא ששניהם אינם איש, פרכינן פירכא כל דהו, אף אם לאו חומרא היא להיות נפסלים מחמת שאינם "איש", וכדאיתא בחולין קטז א.

[19] דכתיב [שמות כג א]: "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס". כלומר, אל תשת רשע להיות עד.

[20] רש"י. וכתב הרשב"א: זה תימה בעיני, שאין זה "צד השוה" שהגזלן מחוייב בכל המצות, אלא שפורק עול בגזל! ? ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות, שהרי פסול לדון, אף אנו אביא עבד שאינו בכל המצות.

[21] ואף על גב דכתיב [מלכים ב כ יב] "בלאדן בן בלאדן" וחזינן דמתייחס אחרי אביו, הני מילי בעודו גוי, אבל כשנתגייר הבן אין הוא מתייחס אחרי אביו, והרי הוא כקטן שנולד - רש"י.

[22] יש לתמוה: למאי הוצרך ללמוד פסול עבד ב"קל וחומר" מגר, הרי מגופו של מקרא אתה למד לפסול את העבד, שהרי כל שאין לו חייס אבות פסלו הכתוב, ועבד אין לו חייס אבות, שהרי אינו נקרא על שם אביו! ? ונראה דלרווחא דמילתא נקטיה, כלומר דאפילו אם תמצא לומר דלא נפיק מגופא דקרא, מכל מקום אתי בקל וחומר מגר - תוספות. ובתוספות רבינו פרץ תירץ: מגופיה דקרא לא מצי דריש משום דאי הוה דרשינן ליה מקרא הוה ליה לכתוב על פי בנים שאין להם חייס לא דאבא ולא דברא. אין כוונתו דלישנא דקרא משמע דחייס בנים יש להם, דאם כן מאי מהני קל וחומר! ? אלא יש לבאר דבריו כך: עבד שאין לו חייס דאבא ודברא אינו נחשב שיש לו שני חסרונות לגבי יחוס, באופן שנאמר: עבד פסול לעדות גם מחמת אותו חסרון שיש לגר, אלא יש לעבד חסרון אחד גדול - שהוא מופקע לגמרי מיחס, אם כן אי אפשר לומר גר ועבד שוים, אלא עבד גרוע מגר ובזה בעינן למידת "קל וחומר" - [כדמצינו במכות ה ב דלחייב על אחותו שהיא בת אביו וגם בת אמו מחמת איסור אחותו בת אביו או אחותו בת אמו, הוא במידת "קל וחומר", כי יש כאן אחוה אחת חשובה יותר.]

[23] כתב הראב"ד: דרך המקרא לכתוב בסיפא דקרא איידי ואגב לישנא דרישא דקרא, אבל אין דרך המקרא לשנות לשון המקרא ברישא איידי לישנא דסיפא דקרא. לפיכך, לעיל לא תירצנו, דהא דכתב קרא "לא יומתו אבות על בנים" הוא איידי דסיפא. וראה עוד במהרש"א. אך ב"תורת חיים" כתב: וליכא למימר דלא שייך למיכתב רישא דקרא איידי סיפא, דהא בריש פרקין [פד א] נמי קאמר איידי דבעי למיכתב "כן ינתן בו" כתב נמי "כאשר יתן מום באדם". [ולדעת הראב"ד יש לומר: דהתם לא שני קרא בדיבוריה.] על כן פירש ה"תורת חיים" יותר ניחא לומר שגר כשר לעדות [וסיפא איידי דרישא] מאשר לומר שגר פסול [ורישא איידי דסיפא] שהרי מסברא גר ועבד כשרים לעדות ועדיף לומר שהתורה חידשה רק חידוש אחד - בעבד, מאשר לומר חידוש דין גם בגר.

[24] יש אומרים: מבעל אחר דמיקרי אבא הוה לה ההוא מר שמואל, וכוונתה היתה להבריח את נכסיה מבעלה. ויש אומרים: מרבי אבא בעלה איתיליד לה, וכוונתה היתה להבריח את הנכסים מבני בעלה האחרים - "שיטה מקובצת" בשם גאון. וברש"י משמע כפירוש קמא וכך נתפרש בפנים.

[25] רש"י. כי אם היתה כותבת את נכסיה לבנה קודם נישואין, לכולי עלמא מתנתה מתנה, ואפילו לאחר אירוסין כמבואר בכתובות עח א.

[26] "נכסי מלוג" הם נכסים שמכניסה האשה לבעלה כשהיא נשאת לו. דינם של נכסים אלו הוא שגוף הנכסים שייך לאשה, והבעל אוכל את פירותיהם. לא מדובר בסוגיין על "נכסי צאן ברזל" [והם: נדוניה שמכניסה האשה לבעלה ורושמים את ערכם בכתובה, ובשעה שהיא מתגרשת או מתאלמנת מקבלת האשה את הנכסים או את ערכם המלא כפי שנרשמו בכתובה], כי נכסים אלו נחשבים כמו שאף גופם של הבעל, ופשיטא שאין האשה יכולה למכרם או לתתם במתנה - כך מבואר בגמרא לקמן פט א.

דאפחתה [שהפחיתה] מכספה, כלומר, מערכה הכספי שיינתן לו עבורה, אבל פציעה שלא אפחתה [הפחיתה] מכספה לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו]!

אמר ר' יוסי בר חנינא: כאן מדובר שפצעה בפניה, ופציעה שכזו אפחתה [הפחיתה] מכספה, ממה שיכול לקבל עבורה.

א שנינו במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכל התשלומים. ור' יהודה סבור שאין צריך לשלם במקרה זה בושת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] שממנו למדים דין בושת: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" (דברים כה, יא), ומלשון הכתוב נלמד שהוא מדבר רק במי שיש לו יחס של אחוה בישראל, יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל, שאינו נכלל בקהל ישראל, ולכן גם אינו בכלל אלה שמגיע תשלום על בושתם. ורבנן [וחכמים] סבורים: הריהו נחשב בכלל אחוה בישראל לענין בושת משום שאחיו הוא במצו‍ת, שהרי גם העבד הכנעני צריך לקיים את רוב המצוות.

ושואלים: אלא מעתה, לפי נימוקו זה של ר' יהודה שאין העבד הכנעני נחשב אחיו של ישראל — זוממי עבד, אנשים שהעידו עדות שקר שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה לא יהרוגו אותם בית דין, דכתיב [שנאמר]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) והעבד אינו בכלל אחיו! אמר רבא אמר רב ששת, אמר קרא [הכתוב] באותו ענין: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט), וכוונתו שיש לבער את עושה הרשעה מכל מקום, לרבות מי שזמם להרוג עבד.

ושואלים מצד שני: אלא מעתה, לרבנן [לדעת חכמים] שאומרים שעבד כנעני הרי הוא בכלל אחוה בישראל, עבד יהא כשר למלכות שנאמר בה "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ולדעתם הלא הוא בכלל "אחיך"! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], תיקשי [יקשה] לך דינו של גר לדברי הכל, בין לחכמים ובין לר' יהודה, שמדוע אומרים שאין ממנים גר למלך והרי יש לו אחוה בישראל? אלא, בענין זה אמר קרא [הכתוב]: "מקרב אחיך תשים עליך מלך ", וכוונתו ממובחר שבאחיך, ומטעם זה פסולים גרים ועבדים.

ועוד מקשים: אלא מעתה, לרבנן [לדברי חכמים] יהא עבד כשר לעדות, דכתיב [שנאמר]: "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), ואם עבד הוא בכלל אחוה בישראל, מדוע לא יוכל להעיד?

אמר עולא: עדות לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] שיהא כשר בה עבד, שכן אתיא [באה, נלמדת] פסילת עדות של עבד בקל וחומר מאשה: ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל להינשא לכל בן ישראל — פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל שהרי הוא אסור בבת ישראל — אינו דין שפסול לעדות?

ודוחים: מה לאשה שיש בה צד של קולה שכן אינה ראויה למצות מילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה! ומשיבים: קטן יוכיח, שישנו במצות מילה ועדיין פסול הוא לעדות.

ומשיבים: מה לקטן שאינו חייב במצו‍ת, תאמר בעבד שהוא חייב ברוב המצו‍ת? ומשיבים: אשה תוכיח, שישנה בחיוב מצות ופסולה לעדות.

וחזר הדין, לפי זה יוצא שהדיון הולך וחוזר: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש צדדים שונים ונימוקים שונים בין לפסול ובין להכשיר, ואולם הצד השוה שבהן — שכן גם אשה וגם קטן אינן חייבים בכל המצו‍ת ופסולין להעיד, אף אני אביא (אוסיף) בדין זה את העבד — שאף הוא אינו חייב בכל המצו‍ת ופסול להעיד.

ומקשים שוב: מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש, שלא אשה ולא קטן קרויים "איש", ולכן פסולים לעדות, תאמר בעבד שהוא נקרא "איש"?

אלא יש להביא נימוק אחר לפסולו של עבד לעדות: תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן, כשם שהוא פסול לעדות כך עבד פסול לעדות. ומשיבים: מה לגזלן שכן מעשיו הרעים גרמו לו, תאמר בעבד שאין (שלא) מעשיו גרמו לו?

אלא תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן ומחד מהנך [ומאחד מאלה], מאשה או מקטן.

מר בריה [בנו] של רבינא אמר טעם אחר לפסולו של עבד לעדות: מה שאמר קרא [הכתוב] "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז), כוונתו: לא יומתו אנשים מישראל, וכן לא ייענשו בשאר עונשים על פי עדותם של מי שהם אבות שאין להם חייס [ייחוס] של בנים, כלומר, שאין בניהם מתייחסים אחריהם שאלו הם העבדים. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שמשמעות הפסוק הזה כדאמרינן [כמו שאנו אומרים, מפרשים אותו] כפשוטו שלא יומתו אבות על בנים — בגלל עדות של בנים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם", מאי [מה] פירוש "בנים"? שמע מינה [למד מכאן] שלא יומתו על פי אבות שאין להם חייס [ייחוס] בנים.

ומקשים: אלא מעתה, לפי אותו הסבר, מה שנאמר בהמשך כתוב זה "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז), הכי נמי [כך גם כן] תפרש: לא יומתו אנשים על פי עדותם של בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? אלא מעתה לפי זה גר הכי נמי [כך גם כן] נאמר שהוא פסול לעדות שהרי אין לו ייחוס אבות, שמשעה שהתגייר אין הוא מתייחס ואינו נחשב כבן לאביו!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכי השתא [כך עכשיו כיצד אתה משווה]?! גר, נהי [אם אמנם] שאין לו חייס [ייחוס] למעלה לאבותיו שלו, אבל למטה (לבניו וצאצאיו) יש לו חייס [ייחוס], לאפוקי [להוציא למעט] עבד שאין לו כלל חייס [ייחוס], לא למעלה ולא למטה.

ויש הוכחה לדבר, שכן דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שגר פסול לעדות, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם" לכדאמרינן [לכפי שאמרנו, פירשנו]: לא יומתו אבות בעדות בנים, ונכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", דשמעת מינה תרי [שתלמד מכאן שתי הלכות]: חדא [אחת] — שלא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך [והאחרת], — שלא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות, כלומר, גר,

ואילו דינו של עבד נפקא ליה [יצא לו, יילמד] בקל וחומר מגר ובאופן זה: ומה גר שלמעלה מצד אבותיו הוא שאין לו חייס [ייחוס], אבל למטה מצד בניו יש לו חייס [ייחוס] — פסול לעדות, עבד שאין לו חייס [ייחוס] כלל לא למעלה ולא למטה — אינו דין שיהא פסול לעדות?

אלא מדכתב רחמנא [ממה שכתבה התורה] לא כך אלא "לא יומתו אבות על בנים", משמע מכאן ללמדנו: לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס [ייחוס] בנים, שמע מינה [למד מכאן]: עבד שאין לו חייס [ייחוס] לא למעלה ולא למטה — הוא שפסול לעדות, אבל גר כיון שיש לו חייס [ייחוס] למטה — כשר לעדות.

וכי תימא [ואם תאמר]: לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבותיהם", למה לי לאיזה ענין דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", שמשמע הכתוב לפי זה: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? יש לומר: איידי [מתוך] שכתב "לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי [גם כן] באותו סגנון "ובנים לא יומתו על אבות".

ב שנינו במשנה: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שהחובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורים. מסופר: אימיה [אמו] של רב שמואל בר אבא מהעיר הגרוניא הות נסיבא ליה [היתה נשואה לו] לר' אבא, לאחר הנישואין כתבתינהו לנכסי [כתבה את נכסיה] לרב שמואל בר אבא ברה [בנה] שיזכה בהם. בתר דשכיבא [אחרי שמתה] האם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by which he lowered her monetary value, diminishing the amount of money that her father will receive for her betrothal. But with regard to a wound, by which he did not lower her monetary value, Rabbi Elazar did not even raise a dilemma.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Rabbi Yoḥanan is discussing a case where someone wounded her on her face, and he thereby lowered her monetary value, as this affects the amount of money that her father will receive for her betrothal.

§ The mishna teaches: One who injures a Canaanite slave belonging to others is liable for all of the five types of indemnity. Rabbi Yehuda says: Canaanite slaves do not have humiliation, so one who injures a slave pays only the other four types of indemnity. What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: The verse states with regard to the indemnity of humiliation: “When men strive together, a man and his brother” (Deuteronomy 25:11). The formulation “and his brother” teaches that the payment of compensation for humiliation is applicable with regard to someone who has a relationship of brotherhood with a Jew. This is excluding a Canaanite slave, who does not have a relationship of brotherhood with Jews. And the Sages, who hold that a Canaanite slave is included in the halakhot of compensation for humiliation, maintain that he is the Jews’ brother with regard to the observance of mitzvot, as a Canaanite slave is obligated to observe most mitzvot.

The Gemara challenges: If that is so, then according to Rabbi Yehuda, who holds that slaves are not in the category of brothers, conspiring witnesses who testify that a Canaanite slave committed a sin punishable by capital punishment should not be put to death by the court, as it is written: “You shall do unto him as he conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19), and the slave is not considered a brother. Rava said that Rav Sheshet said: The same verse states with regard to conspiring witnesses: “And you shall put away the evil from your midst,” indicating that the punishment for conspiring witnesses should be applied in any case, including when they testified about a slave.

The Gemara raises another challenge: If that is so, then according to the Sages, who hold that slaves are in the category of brothers, a Canaanite slave should be fit for kingship, as it is written: “One from among your brothers shall you set a king over you” (Deuteronomy 17:15). The Sages say in response: But according to your reasoning, the halakha disqualifying a convert from being king should pose a difficulty for you according to all opinions, both according to the opinion of the Sages and of Rabbi Yehuda: Why is a convert not fit to be a king, as he is certainly in the category of brother? The Gemara answers: Rather, the verse states: “One from among your brothers shall you set a king over you,” which indicates that the king must be from the choicest among your brothers, which disqualifies both converts and slaves.

The Gemara challenges further: If that is so, then according to the Sages, who hold that slaves are in the category of brothers, a Canaanite slave should be fit to bear witness, as it is written: “And behold, the witness is a false witness, and has testified falsely against his brother” (Deuteronomy 19:18). If a slave is considered a brother, why is he not eligible to testify in court?

Ulla said: You cannot say that a slave is fit to bear witness, because the halakha concerning the testimony of a slave is derived by an a fortiori inference from the halakha concerning the testimony of a woman: And just as a woman, who is fit to enter into the congregation, i.e., to marry a Jew of fit lineage, is nevertheless disqualified from bearing witness, so too, with regard to a slave, who is not fit to enter the congregation, is it not logical that he is disqualified from bearing witness?

The Gemara counters this derivation: What is notable about a woman? She is notable in that she is not fit to undergo the mitzva of circumcision. Would you say that from the fact that a woman is disqualified from bearing witness one can derive that the same is true for a slave, who is fit to undergo circumcision? The Gemara responds: The halakha of a minor shall prove that one’s fitness to undergo circumcision is not germane to one’s qualification to bear witness, as a minor is included in the mitzva to undergo circumcision, and yet he is disqualified from bearing witness.

This is countered: What is notable about a minor? He is notable in that he is not obligated in the performance of mitzvot. Would you say that from the fact that a minor is disqualified from bearing witness one can derive that the same is true for a slave, who is obligated in the performance of mitzvot? The Gemara responds: The halakha of a woman shall prove the matter, as she is obligated in the performance of mitzvot and is disqualified from bearing witness.

And the derivation has reverted to its starting point. The aspect of this case is not like the aspect of that case, and the aspect of that case is not like the aspect of this case, as each case has its own unique halakha. Their common denominator is that both a woman and a minor are not obligated in the performance of all the mitzvot and are disqualified from bearing witness. I will also bring the case of the slave for inclusion in this halakha, as he is also not obligated in the performance of all the mitzvot and is disqualified from bearing witness.

This derivation is rejected: What is notable about their common denominator? It is notable in that a woman or a minor is not a man, and this is why they are disqualified from bearing witness. Would you say that from the fact that they are disqualified from bearing witness one can derive that the same is true for a slave, who is a man?

The Gemara offers a different derivation: Rather, derive the halakha that a slave is disqualified from bearing witness from that of a robber, who is disqualified from bearing witness. The Gemara objects: What is notable about a robber? He is notable in that his actions caused him to be disqualified. Would you say that from the fact that a robber is disqualified from bearing witness one can derive that the same is true for a slave, whose actions did not cause him to be unfit?

The Gemara answers: Rather, derive the halakha from a robber and from one of these other two, either a woman or a minor. Their common denominator is that they do not observe all the mitzvot and are disqualified from bearing witness. So too, a slave does not observe all the mitzvot and is disqualified from bearing witness.

Mar, son of Ravina, said another derivation. The verse states: “Fathers shall not be put to death for children” (Deuteronomy 24:16), meaning that people shall not be put to death based on the testimony of fathers who do not have common lineage [ḥayis] with their children. This is referring to Canaanite slaves, whose children are not considered to be related to them. For if it enters your mind to interpret the verse according to its straightforward meaning, as we say: “Fathers shall not be put to death for children,” meaning by the testimony of their children, then let the Merciful One write: Fathers shall not be put to death for their children. What does the verse teach by stating only: “Children,” without the word their? Learn from this formulation that people shall not be put to death based on the testimony of fathers who do not have common lineage with their children.

The Gemara challenges this: If that is so, when the end of the verse states: “Nor shall children be put to death for fathers” (Deuteronomy 24:16), does this also mean that people shall not be put to death based on the testimony of children who do not have common lineage with their fathers? But if that were the case, it would also be the case that a convert would be disqualified from bearing witness, as one who converts no longer shares common lineage with his parents.

The Sages say in response: How can these cases be compared? With regard to a convert, although he has no common lineage with those above him, i.e., his parents, he does have common lineage with those below him, i.e., his children. This serves to exclude a slave, who has no common lineage either with those above him or with those below him.

The Sages prove that a convert is fit to bear witness: As, if it enters your mind that a convert is disqualified from bearing witness, then let the Merciful One write: Fathers shall not be put to death for their children, according to the interpretation that we say: Fathers shall not be put to death based on the testimony of their children; and let the Merciful One also write: “Nor shall children be put to death for fathers,” from which you learn two halakhot: One, that children shall not be put to death by the testimony of their fathers, and another, that people shall not be put to death based on the testimony of children who do not have common lineage with their fathers, i.e., converts.

The Gemara continues the statement: And the halakha with regard to a slave being disqualified from bearing witness is derived by an a fortiori inference from the halakha of a convert: And just as with regard to a convert, that it is the case concerning those above him that he has no common lineage, but with those below him he does have common lineage, and he is disqualified from bearing witness, then with regard to a slave, who has no common lineage with those above him or those below him, all the more so is it not logical that he is disqualified from bearing witness?

The Gemara continues the statement: Rather, due to the fact that the Merciful One did not write the verse that way, but instead wrote: “Fathers shall not be put to death for children,” which indicates that people shall not be put to death based on the testimony of fathers who do not have common lineage with their children, learn from this formulation that with regard to a slave, who has no common lineage with those above him or those below him, he is the one who is disqualified from bearing witness. But with regard to a convert, since he has common lineage with those below him, he is fit to bear witness.

And if you would say: Let the Merciful One write: Nor shall children be put to death for their fathers, why do I need that which the Merciful One wrote: “Nor shall children be put to death for fathers,” which indicates that people shall not be put to death based on the testimony of children who do not have common lineage with their fathers? The Gemara answers: Since the Merciful One wrote: “Fathers shall not be put to death for children,” He also wrote in the same manner: “Nor shall children be put to death for fathers.”

§ The mishna (87a) teaches: With regard to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, an encounter with them is disadvantageous, since one who injures them is liable. But if they were the ones who injured, they are exempt. The Gemara relates an incident: The mother of Rav Shmuel bar Abba from the city of Hagroneya was married to Rabbi Abba. She wrote, i.e., signed over, her property to Rav Shmuel bar Abba, her son. After she died,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יחצא עבד שאין לו אחוה. יש מפרשים שאין לו אחוה שאין יוצאי יריכו קרוים אחים שאינן אלא דומין לבהמה (יבמות סב, א) מה שאין כן בגר.

זוממי עבד לא יהרוגו. והוא הדין לעבד שלא יהרג דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולא היה אפשר להקשות לרבי יהודה אלא מאחוה דכתיב גבי עדים זוממין, דאילו מצדקה דכתיב ביה (דברים ט״ו:ז׳) אחיך האביון לא קשיא ליה דדלמא סבר ליה כמאן דאמר בגיטין (יב, א) שאין ישראל מצווין לזון את עבדים, וכן באונאה דכתיב (ויקרא כב) לא תונו איש את אחיו וכן ברבית ושמיטה מכל הני לא קשיא לרבי יהודה דהא אין קנין לעבד בלא רבו.

יהא עבד כשר לעדות. ואיכא למידק, הא ילפינן בכמה דוכתי (חגיגה ב, א) דעבד כאשה מגזירה שוה דלה לה, תירצו התוספות דכי גמרינן לה לה מאשה הני מילי להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל להוציא מכלל האיש ולפוסלו לעדות כאשה בזה לא נלמד דעדות כשרה באנשים ובאנשים תליא כדכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, א) ועמדו שני האנשים אלו העדים ועבד נמי איש הוא ואח הוא במצות מה שאין כן באינו יהודי שאף על פי שהוא איש אינו אח במצות.

שכן אינה במילה. ואף על גב דלא שייכא בה אפילו הכי פירכא הוא. ויש מפרשים דאינה מצווה למול את בנה (קידושין כט, א). ואינה מחוור, דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח.

אלא אתי מגזלן ומחדא מהנך. והצד השוה שבהן שאינו בכל המצות ואף על פי שאין זה צד השוה שגזלן חשיב הוא בכל המצות אלא שפורק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול [לדין _ ש"מ] אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות.

ועבד נפקא ליה מקל וחומר. והוא הדין דנפיק מקרא אלא לרווחא דמלתא קאמר דאפילו לא נפיק לן מקרא ניק מקל וחומר מהא דגזלן.

כבר בארנו במשנה שהעבדים בכלל דין בשת ואע"פ שלענין בשת נאמר כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו הרי העבד בכלל אחוה כנשים וכן הדין בעדים שהעידו על העבד שהרג והוזמו שהם נהרגים עליו ואע"פ שבעדים זוממין נאמר לעשות לאחיו הרי הן בכלל אחוה מ"מ אין ממנין אותו מלך ואע"פ שנאמר בו מקרב אחיך לא נאמר מקרב אחיך אלא ממובחר שבאחיך ולא עוד אלא שהגר הגמור בדין זה אא"כ אמו מישראל כמו שיתבאר במקומו וכן העבד פסול לעדות ואע"פ שנאמר שקר ענה באחיו מפני שאינו אלא במדרגת הנשים וקל וחומר הדברים שהרי עבד אינו ראוי לבא בקהל ואשה ראויה לבא בקהל:

הקטן אין צריך לומר שהוא פסול לעדות שהרי אינו בכלל מצות אלא אף הגזלן אם הוא גזלן מן התורה פסול מן התורה ואם הוא גזלן מדבריהם פסול מדבריהם כמו שיתבאר במקומו:

עבד כנעני אין בנו מתיחס אחריו והרי הוא כאמו מכל וכל אבל הגר כשר לעדות ובנו מתיחס אחריו אבל הוא אינו מתיחס אחר אביו גוי שהרי אין לו קורבה כלל עמהם כמו שיתבאר במקומו:

הקרובים פסולין לעדות שנאמר לא יומתו אבות על בנים לא יומתו אבות בעדות בנים ודבר זה מסתעף לכמה ענפים והכל יתבאר במסכת סנהדרין בע"ה:

המבייש את הגר חייב לא יהא גרוע מעבד שפסול לעדות ואעפ"כ יש לו בשת כמו שהתבאר:

יצא עבד שאין לו אחוה. פירוש אין יוצאי חלציו קרוים אחים שאינם אלא דומים לבהמה מה שאין כן בגר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שאין יוצאי חלציו קרוין אחים לענין שיכול לישא גרושת אחיו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור כדפירש בקונטרס. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש יצא עבד שאין לו אחוה בישראל שאינו מותר בהם. ע"כ.

עבד שאינו ראוי לבוא בקהל וכו'. הקשה ר"מ לימא ממזר יוכיח שאינו ראוי לבא לקהל וכשר להעיד. ותירץ דאיכא למפרך מה לממזר שכן חייב בכל המצוות. הרא"ש ז"ל.

שכן אינה במילה אף על גב דלא שייכא במילה פירכא היא. וה"ר ישעיה ז"ל פירש אף על גב דלא אפשר היא יש לומר שלא צוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית. ע"כ. ויש מפרשים דאינה מצווה לימול את בנה. וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח. והקשה ר"מ אם כן לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח. ותירץ משום דלאו פירכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה לימול את בנו דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה. הרא"ש ז"ל.
מגזלן וחד מהנך והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה כך פירש רש"י ז"ל. וזה תימה שאין זה צד שוה שהגזלן מחויב הוא בכל המצוות אלא שפרק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול לדון אף אני אביא העבד שאינו בכלל כל המצות. הרשב"א ז"ל.

הקשה ר"מ ניתי מסומא גרידא כשהיה בשעת ראיית העדות רואה ושוב נסתמא דפסול לעדות עד שיהא תחילתו וסופו בכשרות ונימא הכי ומה סומא שמותר לבוא בקהל פסול לעדות וכו'. ותירץ דאיכא למפרך מה לסומא שכן אין לו תקנה לעולם תאמר בעבד לכשישתחרר שראוי לעדות. ועוד הקשה היא גופה תיתי מק"ו דגר ומשוחרר יפסלו לעדות ומה אשה שבאה מטפה כשרה פסולה לעדות וכו' ואי פרכת מה לאשה שכן אינה במילה גזלן יוכיח מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו אשה תוכיח הצד השוה שבהן שאינן עושין כל המצות ופסולין לעדות אף אני אביא גר ומשוחרר שאין עושין כל המצות כקריאת ביכורים דמביאין ואינם קורין שיפסלו לעדות. ותירץ דאיכא למפרך מה לאשה וגזלן שאינן עושין כל המצות הנוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית. הרא"ש ז"ל.

מר בריה דרבינא אמר אמר קרא לא יומתו אבות על בנים לא יומתו על פי אבות וכו'. בספרי היד נמצא לא יומתו אבות על פי שאין להם חייס בנים. והראב"ד ז"ל כתב לא יומתו אבות שאין להם חייס בנים והכי קאמר לא יומתו אבות בעבור עסק בנים כלומר משום דבעינן בנים ואלו אין להם בנים לא יומתו על פיהם. ע"כ לשונו.
ועבד גופיה נפקא בק"ו אבל מגופיה דקרא לא נפיק דבנים שאין להם חייס אבות משמע אבל חייס בנים יש להם. ונראה דלרווחא דמילתא וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

איידי דכתב לא יומתו אבות וסיפא משום רישא אורחא דקרא למכתביה אבל רישא משום סיפא לאו אורחא למכתב. הראב"ד ז"ל.

כתבינהו נכסי לרב שמואל בר אבא בריה מאיניש אחרינא. איכא דאמרי דמבעל אחר דמקרי אבא הוה ההוא מר שמואל משום להבריח את הנכסים מבעלה כתבינהו ניהליה ואיכא דאמרי דמהך רבי אבא בעלה איתיליד ליה אלא משום להבריח את הנכסים מאחי דהוו ליה מאבוה כתבינהו ניהליה. גאון ז"ל.

בפרש"י בד"ה תקשי לך גר שלידתו והורתו בקדושה כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות פירוש הקונטרס שאין לו אחוה היינו ביוצאי חלציו וגר אף שאין לידתו והורתו בקדושה יש לו אחוה ויש לו בושת לר' יהודה וכשר לעדות ה"מ לפרש נמי תקשי לך גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה ואפשר דלרבותא נקט הכי דאפי' גר שלידתו והורתו בקדושה אינו כשר למלכות אא"כ אמו מישראל ודו"ק:

גמ' איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כו' ואפכא לא בעי למימר איידי מרישא דקרא לסיפא דקרא ועוד נראה דאי מיירי קרא דוקא בעבד ודייק ליה אבות על בנים דאין לו יחוס בנים שפיר דכתב נמי בנים על אבות דהא קושטא הוא דאין לו נמי יחוס אבות ואע"ג דלא איצטריך ליה מ"מ איידי דכתב שאין לו יחוס למטה כתב נמי שאין לו יחוס למעלה אבל אי הוה איירי קרא בגר ודייק ליה בנים על אבות שאין לו יחוסי אבות משום איידי לא ה"ל למכתב אבות על בנים כיון דקושטא הוא דיש לו יחוס בנים ודו"ק:

גמרא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דאי ס"ד כו' תרתי כו' מדלא כתיב על אבותיהם והס"ד:

רש"י ד"ה יצא עבד שאין בא בקהל. קשה אם כן ממזר גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי עד שלשה דורות פצוע דכא וכרות שפכה נמי עי' תד"ה אלא:

רש"י ד"ה זוממי עבד דתנן (צ"ל דתניא) במסכת מכות וישראל לוקה וגולה ע"י עבד. נראה דר"ל לפי דמוקי שם ראב"י כגון שהעיד בו והוזם:

תד"ה זוממי וכיון כו' גם העבד לא יהרג כו'. ור"ל ומצינו דדנו לעבדא דינאי מלכא (סנהדרין יט):

תד"ה אלא דמה להצה"ש שבהן שאין זהירים כו'. כצ"ל:

גמרא לא יומתו אבות על בנים כו' שאין להם יחוס בנים. נראה לי דדריש על כמו אל בחלוף המוצא ור"ל שאין להם יחוס בנים:

גמ' ורבנן אחיו הוא במצות. עי' רש"י סוטה דף מא ע"א ד"ה אחינו אתה וצע"ק:

רש"י ד"ה פסולה. קטן נמי מהכא נפקא. כדאיתא ב"ב דף קנה ע"ב והא דלא נקט בב"ב שם טעם הב' דרש"י דהוא עדות שא"א יכול להזימה י"ל דכיון דתיקנו חז"ל דדיני ממונות ל"צ דרישה וחקירה נכלל בזה דבממון ל"צ שיהא יכול להזימה עי' סמ"ע ח"מ סימן ל"ג ס"ק כ"ו א"כ לאחר תקנת חז"ל דל"צ בממון עדות שיכול להזימה גם קטן ראוי לעדות מש"ה נקט הטעם רק דקטן בעצמותו פסול דאנשים כתיב אבל הכא דמיירי בדאורייתא שפיר נקט רש"י דיש עוד טעם דהוא עדות שאי אתה יכול להזימה ואולם ק"ל דעל טעם שני האיך שייך לומר קטן יוכיח הא אין הפסול בעצמותו משום קטנות אלא מטעם דא"א יכול להזימה וזה הכלל בעדות דצריך יכול להזימה ובאא"י להזימה גם בגדולים פסול וא"כ לא שייך לומר קטן יוכיח וצ"ע:

בפרש"י בד"ה יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל שאין בא בקהל עכ"ל. והקשה הת"ח א"כ ממזר ופצוע דכא וכל הפסולים לבא לקהל לא יהיה להם בשת. ולענ"ד לק"מ דמ"ש רש"י שאין בא בקהל כוונתו דמשום שאינו בא בקהל ממילא א"א לעבד בשום ענין להיות לו אח ישראל אף מן האם שהרי אסור בישראלית ובתו אסורה לישראל א"כ בכל זרע עבד עד עולם א"א להיות להם אח ישראל אבל כל הפסולים ודאי חזינן שיש להם אחים ישראלים וזה פשוט בכוונת רש"י וק"ל:

תוספות בד"ה יהא עבד כשר לעדות תימא הא ילפינן וכו' וכ"ת דאתי אחיו ומפיק מג"ש א"כ גם מק"ו נפיק עכ"ל. והטעם דלא אמרי' באמת אתי אחיו מפיק מק"ו או מג"ש היינו משום דלא משמע דאחיו הוא ריבוי לרבות עבד משום דאחיו הוא במצות דמ"מ אין לו אחוה כישראל גמור אלא סברת חכמים דאחיו אינו לא ריבוי ולא מיעוט כיון דאחיו הוא קצת ובכ"מ שאנו רוצים למעטו נגד הסברא חיצונה צריך קרא להכי מקשה הש"ס לרבנן מנ"ל דפסולין לעדות ומסיק דיליף מק"ו וע"ז הקשו התוספות אמאי לא ילפינן מג"ש וכתבו דמג"ש לא שייך למילף והארכתי בזה כי היכי דלא תקשה אם כן לעיל לר"י דממעט עבד מבשת מאחיו אמאי לא אמרינן דיש לו בושת מג"ש דלה לה מאשה אבל לפי מ"ש לק"מ דכיון דלר"י אחיו מיעוט גמור הוא אתי האי מיעוט ומפיק מג"ש דלה לה ודו"ק. אמנם בעיקר קושיית התוספות נ"ל ליישב עפמ"ש בחידושי קידושין וגיטין דוודאי עיקר לה לה מאשה בשפחה כתיב ולא בעבד אלא דלענין מצות דמסברא יש לפטור בעבד דלאו בני ישראל נינהו ולא מיחייב אלא מג"ש דלה לה א"כ אין לחייבו אלא במה שהשפחה חייבת משא"כ לענין עדות לא שייך לפסול עבדים מג"ש דלה לה דלא כתיב אלא בשפחה כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אלא תיתי מגזלן וכו' אין להקשות דנילף דממזר ופצוע וכו' שיהיו פסולים לעדות עכ"ל. והקשה הת"ח איך אפשר ללמוד בבנין אב כיון דלא משכחת צד השוה בכולם ע"ש ונ"ל דודאי שייך לומר הצד השוה שבהם שאינן ראוים לדון דיני נפשות דגזלן ועבד ואשה פסולים אפילו לדיני ממונות וממזר נמי פסול מיהא לדיני נפשות וכן פצוע דכא למאן דפוסל מי שאין לו בנים בסנהדרין:

גמרא לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי על בנים ש"מ וכו' ואין להקשות דהא בפ"ג דסנהדרין ילפינן מדכתיב בנים דבנים להדדי פסולים וכן מבנים לאבות ילפינן דבנים לעלמא פסולים והכל בפסול קורבה דמ"מ אף אי הוי כתיב אבות על בניהם נמי הוי דרשינן לכדהתם מדלא כתיב אבות על בן וכן בן על אבות דזה עיקר הילפותא דהתם וכן ליכא למימר דכולי' להכא הוא דאתא למעט עבד דאכתי לכתוב אבות על בן ואפ"ה נמעט עבד מדלא כתיב על בנו דהכי לישנא דקרא לגבי פסול בן לאב כדקאמר הכא בעל בניהם אע"כ דתרתי שמעת מיניה וק"ל:

תוס' ד"ה יהא עבד כשר וכו'. תימא הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש לה לה מאשה וכו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגורעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר לעדות דכתיב ועמדו ב' אנשים והאי איש הוא וכו' שהוא איש ואחיו וכו'. והרשב"א בחידושיו דפוס פראג הביא דברי התוס' הללו ונראה שהוא ז"ל מסכים והולך לדבריהם ע"ש בחידושיו. וקשה על דבריהם דפ"ק דחגיגה דף ד' ע"א אמרינן עבדים מנ"ל ופריק רב הונא מדכתיב את פני האדון ופריך עלה הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וכו' ולדברי התוס' והרשב"א מאי פריך הא דגמר לה לה היינו להחמיר אבל לגורעו ולפוטרו מראיה לא דהכתיב כל זכורך והאי זכר הוא:
ובחפשי באמתחות ספרן של צדיקים ראיתי להרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר זהב שיבה בחגיגה על דף ד' שהקשה קושיא זו על התוספות כקושיין ואצרכא עיון טובא. ואפשר לישב דאין כונת התוס' דהג"ש דוקא להחמיר ולא להקל אלא כונת התוס' עיקרה היינו כמו שכתבו אבל לגורעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה לא נלמוד. והכונה דהכא האשה פסולה מחמת שדעתה קלה וכמ"ש רז"ל והוא בילקוט פרשת וירא ותכחש שרה מכאן שהנשים פסולות לעדות וכיון שכן הג"ש לא באה לגורעו מאיש דנשים דוקא פסולות מפני שדעתן קלה וא"כ הוא גרעון לעבד אבל בדבר שאינו גרעון לעבד גמרינן לה לה לפוטרם והיינו דאמרינן בחגיגה דפטור מראיה מג"ש דלה לה דראיה הוי כמו שאר מ"ע שהזמן גרמא:
וכד דייקת פורתא אפשר לומר האי דכתיבנא בעניותין בסגנון אחר בדרך קצרה וכשרה דכונת התוס' דדוקא לפוטרם ממ"ע שהז"ג פטרינן ליה דהג"ש לחייבו במצוה שהיא חייבת אבל מ"ע שהז"ג פטור כאשה וזהו במ"ע שהז"ג דקי"ל נשים סומכות רשות ואם הנשים תאוה נפשם לקיים המצות יכולות ולדעת גדולי הפוסקים ר"ת ודעמיה יכולות לברך ואף העבד כמותן אבל בעדות שהאשה פסולה אין לנו לגורעו מאיש ולפוסלו כאשה ובהא דהאשה פסולה כתבו התוס' שאין לגורעו מאיש ולפוסלו. אבל ראיה הוי ככל מ"ע שהז"ג לפטור ולא לפסול:
וראיתי להתוס' בזבחים דף ק"ג ע"א שכתבו ד"ה אין לי אלא עולת איש וז"ל והקשה ה"ר חיים דבפרק החובל מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים וי"ל דגבי מצות הוא דילפי מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכא דגלי גלי עכ"ל ואפשר דמ"ש אבל גבי עדות לא שייך למילף טעמם כמ"ש הכא בשמעתין משום דזה הוי גרעון לפוסלו. ומ"ש דאין תלוי בנאמנות וכו' אפשר דהוקשה להם דהעבדים יש לפוסלם דאינם נאמנים וכמ"ש לית המנותא בעבדי וע"ז כתבו דאין תלוי בנאמנות וכו' א"כ הו"א דכשר לעדות ולהכי אצטריך קרא ועמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בספר יום תרועה על דף כ"ט ע"א ד"ה מי שחציו עבד שהזכיר דברי תוס' הללו דשמעתין וקאי על סוגיית חגיגה ע"ש:
ואחר זמן רב ראיתי להרב מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות דף ל"ב שכתב על דברי התוספות דשמעתין וז"ל פירוש דבריהם דלא נאמר הג"ש אלא למילף מאשה בענין המצות לומר דחייב במצות שהאשה חייבת דוקא ופטור במצות שהאשה פטורה אבל שאר ענינים דלא שייכי לענין מצוה כגון עדות וכיוצא לא נאמר דיהא כמו אשה דהא ודאי איש הוא וכו' ובזה מיושב מה שהניח הרב זהב שיבה בצ"ע עכ"ל וק"ק דעדות נמי היא מצות עשה כמו שמנאוה הר"מ ודעימיה ויש לא תעשה אם לא יגיד. שוב ראיתי מה שתירץ מהר"י כולי לקושית הרב זהב שיבה בהגהת משנה למלך סוף מלכים וז"ל והמעיין בסוגית חגיגה יראה דעבד פטור מראיה מג"ש דלה לה וקרא דאל פני האדון אצטריך למיעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין. ורש"י בריש ערכין כתב אבל עבד גמור פטור דכתיב אל פני האדון וכו' והנראה דס"ל לרש"י דכיון דלמשנה אחרונה חציו בן חורין חייב בראיה על כרחך דאל פני האדון אצטריך למעט עבד גמור דלא הוה פטרינן ליה מג"ש דלה לה דלא נאמרה אלא לחומרא ונמצא דמסוגיא זו איכא סיעתא לדברי התוספות הנזכרים לפי המסקנא עכ"ל ויש להעיר על דבריו דהתוס' ריש פרק שבועת העדות תמהו דאמאי אצטריך פרק החובל קרא לפסול לעבד לעדות הא איכא ג"ש דלה לה וסלקי בתימא והיא קושיתם בהחובל ובזבחים. ואם כדבריו אינה קושיא כלל כיון דלפי משנה אחרונה אצטריך אל פני האדון לעבד ממש ולא סגי בג"ש ועל כרחך אינה אלא להחמיר. ותו דמדברי התוס' דזבחים הנזכרים דכתבי סתמא דגבי מצות ילפי מהדדי נראה בין להקל בין להחמיר ואחז"ר בא לידי ספר צאן קדשים וראיתי שפירש סוף דבריהם כמ"ש בעניותי ובתחילת דבריהם כתב לשון התוס' דסוגיין וסתם דבריו. ותו יש להעיר על מהר"י כולי דהא דקאמרי ב"ש דחציו עבד כופין וכו' וחזרו ב"ה וכו' הוא מפני תקון עולם כדתנן במתניתין וא"כ הוא תקנה ולא מדינא וכבר הש"ס ר"פ הנזיקין פריך מפני תקון העולם דאוריתא היא ומשני וכיוצא פריך מפני דרכי שלום דאוריתא היא וא"כ פשוט דהכא דתנן מפני תקון עולם היא תקנה ולאו מדאורייתא וכן הרב יד אליהו מנאה בתקנות וא"כ קרא דאל פני האדון אתא למעוטי חציו עבד מדינא אלא דאח"כ התקינו דכופין וכו' ולפי זו התקנה חייב לדעת רש"י אבל לדינא פטור ומשו"ה אתא קרא וכך היו דנים קודם התקנה וכיון דלכל הדברות קרא אתא לפטור חציו עבד לדינא משו"ה כתב רש"י ריש ערכין דעבד גמור פטור מקרא דאל פני האדון כיון דהא אצטריך קרא לחציו עבד מדינא ובזה נפל כל הבנין. ובהכי ניחא דרבינא דהוא בתרא מאי דקאמר דקרא אתא למי שחציו עבד דבריו קיימין לכ"ע וכמש"ל ודוק הטב:

א"מ זוממי עבד כו'. רש"י קי"ל דעבד כישראל כו' לוקה וגולה ע"י עבד כו'. זה שפיר לראב"י דמפרש התם בהוזם אבל הגמרא דחי שם דא"כ דכותיה גבי עבד כו' בר עדות הוא. א"כ לא הוזכר כלל דנהרגין זוממי עבד. וי"ל דרש"י ס"ל דלא דחי הש"ס רק מלפרש דמתני' מיירי רק בהעיד והוזם דא"כ דכותיה בעבד כו'. ומסיק דמיירי בהכה כו' היינו ג"כ אבל מ"מ כיון דתני סתמא גולה ולוקה כו' נכלל גם העיד והוזם ג"כ. או דש"ס כאן פריך לראב"י דאינו חושש לקושית הש"ס דכותיה בעבד דסיפא לאו דומיא דרישא דישראל גולה ולוקה ע"י כו"ע מיירי העיד והוזם ורישא דעבד וכ' ע"י ישראל בלטי' כו'. עוד נראה דראב"י סבר דהא קשה מה פריך דכותה כו' עבד בר עדות. הא אמר שבועות ל"ב הכל מודים בעד סוטה כו' בעד מיתה לכתובה כו' דחייב כיון דהימניה כו' חייב ק"ש. וא"כ גם עבד דנאמן לאחר קינוי וסתירה ומיתה לכתובה וכן קיבלו עלי'. וכיון דנאמן י"ל דחייב מלקות. אך ז"א מב' טעמים. א'. דוקא ע"א כשר דנאמן חייב ק"ש. לא פסול אף שנאמן. ועוד דגבי הזמה אפשר דגם ע"א שנאמן לא מחייב כדמשמע ריש ב"מ ע"א שאינו בתורת הזמה כו'. ועוד דעכ"פ מלקות לא משכחת בעדות עבד דכל הני שנאמן רק שמועיל לממון אבל לא מחייב מלקות. ומלקות בהזמה דוקא שהעיד שחייב מלקות. וזהו שדייק רש"י שם מכות ח' שהעיד בו שחייב מלקות כו' ע"ש. אמנם לא תענה משמע מהפ' דעובר ע"א ופסול היכא שמועיל עדותו דעד שקר היינו עדות המועיל. רק לדידן משום לא תענה לחוד לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה כדאמר פ"ק דמכות רק מקרא דוהי' אם בן כו' וזה מתורת עדים זוממין ע"ש. ודחי שפיר דכותי' בעבד. וא"כ י"ל דר"א ב"י מוקי הך ברייתא כר"י דלאו שאב"מ לוקין ולקי משום לא תענה לחוד ע"ש ד' ע"ב א"כ שפיר משכחת דכותיה בעבד שהעיד בסוטה ומיתה כו' היכא שאין כתובה ולקי משום לא תענה. או באסור לחוד כנ"ל. ומיושב כאן דתמוה לרש"י ז"ל מנ"ל דאתי' הך ברייתא דגולה ולוקה כר"י דפריך אלא מעתה לר"י כו'. ולמ"ש א"ש דפריך לראב"י דהתם דע"כ מוקי לה כר"י כנ"ל. וברישא ישראל ע"י עבד משמע דגם בהעיד שחייב מלקות והוזם כיון דבר עדות לגמרי כנ"ל. גם י"ל לרש"י ז"ל ס"ל דהא תוס' סנהדרין פ"ה תמהו למה הכאה שאינו ש"פ ילקה הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד דבספרי וירושלמי מפיק מלא יוסיף אזהרה למכה אביו כו' ע"ש. וס"ל דמפורש בירושלמי הך דארבעים יכנו לא יוסיף כו' מה מי שמצווה מ' יכנו כו' וא"כ רק לאו דלא יוסיף יליף מינה מכה אביו כו'. אבל פן יוסיף עוד לאו נשאר למכה שאין ש"פ כנ"ל דלא ניתן כו' ולקי וא"כ בלאו זה כ' ונקלה אחיך כו'. א"כ דוקא לדידן אבל לר"י דלאו אחיו עבד א"כ לא לקי הכהו לעבד כלל דלא יוסיף ניתן לאזהרת מב"ד ופן יוסיף כו' לאו אחיך הוא א"כ ע"כ קאי רישא דישראל ע"י עבד בהעיד והוזם כנ"ל. עוד נראה עיקר דכונת רש"י מהא דעבד גולה ולוקה ע"י ישראל וע"כ בעדים והוי עשאאי"ל כמ"ש תוס':

תוס' זוממי עבד כו' וכיון דהם כו' גם העבד אינו נהרג דהוי עשאאי"ל כנ"ל. ותמוה למ"ש תוס' ריש מכות וכמה דוכתי דבב"ג דלא קאי עליה כאשר זמם לא צריך יכול להזימו א"כ כיון דאימעט עדי עבד מקרא דכאשר כו' לאחיו א"כ א"צ שיהיה עשאאי"ל. וגם שינוי' דגמ' משום ובערת הרע כו' תמוה. כיון שאין כאן עדות מה שייך ובערת הא בסנהדרין ע"ח אמר טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דהוי עשאאי"ל בפני ב"ד חייב משום ובערת הרע כו' ע"ש אבל בעדים כיון דלא עדות הוא ליכא ובערת כו' ע"ש. וכבר נתחבטו בפי' גמרא זו הג' בספר נב"י סימן ע"ד והג' החכם הספרדי. ואם נפרש מ"מ חייבה תורה אף דלאו אחיו מה שייך זה לובערת כיון דמעטי' קרא דוקא לאחיו חיוב בהזמה ע"ש שבנ"ב סימן ע"ד הנ"ל פי' דלמא באמת אין זוממי עבד נהרגין רק הקושיא מעבד דקרא כ' נקם ינקם כו' אך א"ל בפני ב"ד וזו שתי' הגמ' ובערת כו' ע"ש. ובמחילה מכ"ת נתחלף לו בין העבד לרב דקרא דנקם ינקם ברב שהרג לעבדו לא בעבד לרב ושפיר עשאי"ל הוא. ופשיט דקושית הש"ס מעובדא דעבדא דינאי סנהדרין פ"ק י"ט דקטל נפשא כו' והועד כו' בעדים ומ"מ היה חייב מיתה ומוכח דגם שלא בפני ב"ד נהרג שהיה בפני סנהדרין ולא יחלוק ר"י בזה. ובזה נדחה מ"ש שם בסוף ראיה בתורה דבממון לא בעי עשאאי"ל מדלא פריך זוממי עבד לא ישלמו וגם העבד לא ישלם ובמשנה נשתחרר כו' וכתב שק' עצומה. ולק"מ מנ"ל דמתני' ר"י הוא. ועוד במעידין עליו אחר שנשתחרר. ועוד הא לא רצה לחייבו רק על אחר שנשתחרר דאחיו הוא. ועוד למה לי בהודה העבד מעצמו הא כל ה' דברים ממון לא קנס. ובפי' הש"ס דובערת י"ל דרבא לטעמיה דס"ל סנהדרין ע"ח שעדי טרפה שהוזמו נהרגין אף שאינם בזוממי זוממים ופירש"י דחידוש הוא וא"צ י"ל ורמ"ה פי' משום ובערת הרע כו' ע"ש פירושו דמשום דבעדים זוממין כ' ובערת הרע ע"ש וכן י"ל כאן בעדים זוממין אף שאינו לאחיו מ"מ שייך ובערת הרע יותר משאר עבירות ומ"מ הכל דוחק. ונראה לע"ד בעזה"י דהא גבי בת כהן דרשינן ג"כ לאחיו מלא לאחותו דאינם בשריפה רק בחנק כמבואר בסנהדרין וריש מכות. ומ"מ קי"ל דדוקא כשיש בעדותן גם לאחיו אימעוט ולא לאחותו משא"כ כשהעידה עליה שחללה שבת הן בסקילה דלא אימעוט מלאחיו רק כשיש לאחיו ולאחותו ע"ש בזה נידון לאחיו ע"ש. וא"כ למה פריך כאן דזוממי עבד לא יהרוגו משום כאשר כו' לאחיו ואף דעבד ישראל הוא כאשה מ"מ לא מיקרי לאחיו והא כשאפשר לקיים לאחיו לא אימעט כלל שיפטרו מש"ה כמו לאחותו מהך קרא גופיה דאימעט ג"כ מלאחיו כנ"ל. אולם לע"ד קושית הש"ס דהא בעבדא דינאי מלכא כו' שלחו ליה שיבוא כו' והועד כו' יבא בעל השור כו' ופירש"י ז"ל דהא יש בדין זה לפסוק עליו מיתה ג"כ הפסד ממונו דבעליו דעבדו כחמורו ע"ש. וא"כ שפיר יש בעדותן לחייבו מיתה ג"כ הפסד ממון לאחיו דהיינו בעליו דנקרא אחיו וא"כ כיון שיש שני חיובים בעדותן ממון לאחיו ומיתה לעבד שאינו אחיו שוב שפיר קרא כאשר זמם לאחיו שיהיו המוזמין נידונין במה שרצו לחייב לאחיו לא בהחיוב שרצו לחייב לאינו אחיו. וממש כמו בבת כהן. ומדויק דפריך זוממי כו' לא יהרוגו כו' רק משלמין ממון לבעליו כנ"ל. וע"ז משני שפיר כ' ובערת הרע בעדים זוממין. והיינו דבשלמא בת כהן ובועלה שפיר גם שידונו בחנק כבועל. יקוים ובערת וחשיב כאשר זמם בין מיתה קלה לחמורה כנ"ל אבל חיוב ממון נגד מיתה לא חשיב כלל קיום כאשר זמם דכ' ובערת והם רצו לחייב מיתה וישלמו והוי כאלו לא היה שום חיוב לאחיו רק למי שאינו אחיו וחייבין מיתה מכאשר זמם כמו בת כהן שאין לקיים בבועל כנ"ל וכמ"ש תוס' בעדי טריפה דמה דמקיים הזמה במלקות לא חשיב לענין מיתה כלל שמקיים וכמו אלו לא היה שום חיוב ע"ש ופשוט וברור לע"ד בעזה"י:

דאפחתיה מכספיה. והרי בידו למוכרה: יצא עבד שאין לו אחוה. עם ישראל שאין בא בקהל: במצות. כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה: זוממי עבד. עדים שחייבוהו מיתת בית דין ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב''ד דתנן במסכת מכות (דף ח:) וישראל לוקה [וגולה] על ידי עבד: תיקשי לך גר. שלידתו והורתו בקדושה אפילו לרבי יהודה יש לו אחוה ופסול למלכות ואפילו לשוטר בעלמא אא''כ אמו מישראל בפרק החולץ ביבמות (דף מה:): עדות לא מצית אמרת. דאי לא נפקא לן פסולא מאחיך תיתי מק''ו: פסולה לעדות. דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בשבועות (דף ל.) בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא: אינן בכל המצות. אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה: שאין איש. ולא קרינא בהו שני אנשים: מגזלן. דראוי לבא בקהל ופסול לעדות דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו' כלומר אל תשת רשע דחמס עד: מגזלן וחד מהנך. והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה. חייס בנים יחס בנים. לא יומתו אבות על בנים. לא יומת שום אדם על פי מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד: דאי ס''ד. כוליה קרא לכדאמר בסנהדרין (דף כז:) אתא לפסול קרובים: לכתוב על בניהם. מדשני למכתב בנים סתמא ש''מ תרתי: גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. ואע''ג דכתיב בלאדן בן בלאדן ה''מ בגיותן אבל נתגיירו הבנים לא נתיחסו אחר אביהם בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.): יש לו חייס למטה. בנו נקרא על שמו: דאי ס''ד גר נמי פסול. דדרשינן על אבות על בנים שאין להם חייס אבות למה לי לאשתנויי בתרוייהו לכתוב ברישיה על בניהם לפסול קרובים ובסיפיה לישתני ולכתוב סתמא על אבות ושמעינן תרתי מדלא כתיב על אבותיהם: אלא מדכתב רחמנא על בנים. למפסל לעבד שמע מינה גר כשר דתו ליכא קל וחומר: כתבתינהו לנכסי מלוג. לאחר שנישאת לר' אבא: בתר דשכיבא. אזל רב שמואל כו':

יצא עבד שאין לו אחוה. פי' אין יוצאי חלציו קרויין אחים מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו רוצה הקונטרס לפרש: זוממי עבד לא יהרוגו. וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דה''ל עדות שאין אתה יכול להזימה: דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו. תימה דתקשה ליה לרבי יהודה מרבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו ובצדקה נמי . כתיב אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפרק קמא דגיטין (דף יב.) דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד דאמר דרשב''ג סבר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי עלאי וגונב נפש נמי לא מחייב בעבד אפי' לרבנן דמבני ישראל כתיב ובהנחנקין (סנהדרין דף פו.) מייתי התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן דהכא ורבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו: יהא עבד כשר לעדות. תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג''ש דלה לה מאשה וכ''ת דאתי. אחין ומרבה עבד ומפיק מג''ש א''כ גם מק''ו דקאמר נפיק וי''ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע''ג דאיש הוא מ''מ אין אחיו אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר א] ורש''י פירש בפ''ק דגיטין (דף יא) גבי שטרות העולין בערכאות של נכרים כשרים לעדות מן התורה ושמעתין לא. מוכחא הכי: שכן אינה במילה. אע''ג דלא שייכא במילה פירכא היא וי''מ דאין מצווה למול את בנה וליתא דא''כ מאי קאמר קטן יוכיח: אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך. אין להקשות נילף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולים לקהל שיהיו פסולין לעדות מגזלן וחד מהנך דמה להצד השוה שבהן שאין זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני. שאין מצווה: ועבד נפקא לן מק''ו. נראה דלרווחא דמילתא נקטיה כלומר דאפי' תמצא לומר דלא נפיק מגופא דקרא מ''מ אתי בק''ו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד