בבא קמא פז ע"ב

דף פז - ב

אמר ליה רב לרבי אלעזר: לא זכתה התורה לאב אלא "שבח נעורים" [כסף קידושיה] בלבד, אבל דמי חבלתה לעצמה הן ולא לאביה. ^[1]

קא סלקא דעתין, קסבר רב אפילו שבת שלה הוא ולא של אביה.

איתיביה [הקשה] ממשנתינו: החובל בעבד עברי, חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא [העבד] שלו, שאם חבל בעבד עברי שלו אינו משלם לו שבת, הואיל ומעשה ידיו לרבו, אם כן בתו נמי יהיה השבת של אביה, הואיל ומעשה ידיה לאביה!? ^[2]

אמר אביי: לא אמר רב חבלתה לעצמה, אלא לענין "נזק" - מה שנפחתה מכספה על ידי החבלה, אבל מודה רב ב"שבת" שהוא לאביה, כיון דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי. ^[3] איתיביה מברייתא: החובל בבנו הגדול - יתן [ישלם] לו מיד.

חבל בבנו הקטן, לא יתן לו מיד, שהרי אינו יודע לשמור, והרי הוא כמשליך את המעות לאבוד, אלא יעשה ^[4] לו סגולה [אוצר ^[5]] עד שיגדל, ולקמן מפרש מאי "סגולה".

החובל בבתו קטנה פטור, ולא עוד, אלא אפילו אחרים שחבלו בה, חייבין ליתן לאביה. ^[6] וקשיא לרב דאמר: חבלתה לעצמה!? ומשנינן: הכי נמי, לא מיירי ב"נזק" אלא ב"שבת", הואיל ומעשה ידיה שלו, ושבת במקום מלאכה ומעשה ידים הוא בא, על כן החובל בבתו הקטנה פטור משבת, ואחרים שחבלו בה נותנין שבת לאביה, אבל "נזק"

- שלה הוא ולא של אביה. ^[7]

עתה שבה הגמרא לדון בדברי הברייתא שהוזכרה לעיל:

ובבנו גדול יתן לו מיד!? וכי חייב הוא לשלם לו על חבלתו!?

ורמינהו [יש להקשות סתירה] מברייתא אחרת: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, אם גדולים הם יתן להם מיד; אם קטנים הם יעשה להם סגולה.

החובל בבניו ובבנותיו שלו - פטור, ואילו הברייתא הראשונה סוברת שחייב הוא לשלם, וקשיין אהדדי!?

אמרי [תירצו] בני הישיבה: לא קשיא! כאן [הא דקתני פטור] כשסמוכים בניו ובנותיו על שלחנו ומתפרנסים ממנו.

כאן [הא דקתני חייב] כשאין בניו ובנותיו סמוכין על שלחנו. אם סמוכים הם על שולחנו, פטור האב מלשלם להם שבת, ^[8] היות והוא מפרנסם, אבל אם אינם סמוכים על שולחנו ואינו מפרנסם, חייב הוא לשלם להם את חבלותיו.

ופרכינן: במאי אוקימתא לברייתא קמייתא: בשאין סמוכין על שלחנו. אי הכי, אימא סיפא דההיא ברייתא: החובל בבתו הקטנה פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה.

והרי אמרינן לעיל, אליבא דרב, שהברייתא מדברת על תשלום "שבת", והשתא תיקשי: אי בשאין סמוכין על שלחנו, ומתפרנסים הם ממעשה ידיהם, אם כן, לדידה בעי למיתב לה [לשלם לה] את ה"שבת" דהא בעיא מזוני, ו"שבת" עומד במקום "מעשה ידים".

ואין לומר: רשאי האב לומר לבתו, עשי מלאכה ותני לי את שכרך, ואינני נותן לך מזונות אלא צאי והתפרנסי מן הצדקה, וכן כאן - יטול האב את שבתה, והיא תתפרנס מן הצדקה.

בגיטין יב ב נחלקו אמוראים האם יכול הרב לומר לעבדו הכנעני: "עשה עמי מלאכה ואינני זן אותך".

כך אין לומר, דהא אפילו למאן דאמר: יכול הרב לומר לעבד: "עשה עמי מלאכה ואיני זנך" [זן אותך], הרי הני מילי בעבד כנעני דאמר ליה הרב לעבדו: עביד עבידתא כולי יומא ולאורתא זיל סחר ואכול [עבוד עבודתך כל היום ובערב חזור על הפתחים כדי שיהיה לך מה לאכול.] ^[9]

אבל עבד עברי דכתיב ביה [דברים טו טז]: "כי טוב לו עמך", ודרשינן [קידושין כ א]: "עמך - במאכל, "עמך" במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה - והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן - והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין - והוא ישן על גבי קרקע, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו.

הרי פשיטא שהרב לא יכול לומר לו: "עשה עמי מלאכה ואינני זן אותך".

וכל שכן לענין בתו שאינו יכול לומר לה: "תני לי את מעשה ידיך ולכי התפרנסי מן הצדקה".

אם כן, איך יתכן שברייתא קמייתא האומרת: בת קטנה שחבלו בה אחרים נותן את השבת לאביה, מדברת באופן שאין הבת סמוכה על שולחן אביה, הרי ה"שבת" היא כמעשה ידים, והרי הוא כאומר לה: "תני לי את מעשה ידיך ולכי התפרנסי מן הצדקה"!?

ומשנינן: כדאמר רבא בריה דרב עולא לענין מעשה ידיה, דאמרינן בכתובות מג א דמעשה ידיה לאביה אפילו כשאינו נותן לה מזונות, ופרכינן: הא אין אדם יכול לומר לעבדו העברי: "עשה עמי ואיני זנך", כל שכן בתו!? ומשני לה רבא בריה דרב עולא: לא נצרכה אלא להעדפה, שאם מעשה ידיה עודפים על מזונותיה, הרי מותר מעשה ידיה לאביה. ^[10]

הכי נמי לענין שבת, לא נצרכה למימר שבת לאביה, אלא לענין העדפה, שאם דמי שבתה יתירים על מזונותיה, ^[11] הרי המותר לאביה.

ופרכינן: במאי אוקימתא לברייתא בתרייתא דקתני: החובל בבניו ובבנותיו שלו פטור, בסמוכין על שלחנו.

אם כן, אמאי קתני רישא דההיא ברייתא: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, גדולים - יתן להם מיד, קטנים - יעשה להם סגולה.

ואמאי, הא כיון דסמוכים הם על שלחן אביהם, לאביהם בעי למיתבי, שהרי אם חבל בהם אביהם, פטור הוא משבת, היות שסמוכים הם על שולחנו, אם כן גם כאשר חבלו בהם אחרים יש לתת לאביהם את דמי השבת!? ^[12] אמרי [תירצו] בני הישיבה: כאשר חבלו בהם אחרים אין דמי השבת לאביהם, אף על פי שהאב פטור מלשלם שבת לבניו, משום דכי קא קפיד האב במידי דקא חסר [בדבר שהוא חסר ממון], לפיכך אין מוציאים ממנו ממון, אם הוא חבל בהם.

אבל במידי דאתא מעלמא, בשבת שבא מאחרים שחבלו בהם, לא קפיד האב, אם יקחו הבנים את השבת לעצמם, לפיכך, לא תיקנו חכמים שיהיה השבת של האב.

ופרכינן: והא מציאה ^[13] דלא חסר האב ממונא, ומעלמא [ממקום אחר] קא אתי להו, ואף על פי כן תיקנו חכמים שמציאת בנים הסמוכים על שולחן אביהם - לאביהם, ^[14] היות וקא קפיד אם לא יתנו לו את מציאתם!?

אמרי [תירצו] בני הישיבה: אין להשוות מציאה הבאה להם בלא צער, לדמי שבת הבאים על ידי חבלה וצער הגוף; רווחא דקא אתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה [ברווח ממון זה], קפיד האב, אבל חבלה, דאית להו צערא דגופייהו, וגם מעלמא קא אתי להו - לא קפיד, ולא תיקנו לו חכמים. ^[15]

לפיכך, החובל בבניו - פטור, כיון דקא חסר ממונא; אחרים שחבלו בהם - נותנים לבנים ולא לאב, כיון דאית להו צערא דגופא, אף על גב דקאתי מעלמא; מציאת הבנים של אביהם כיון דלית להו צערא דגופא. וכל זה - בבנים הסמוכים על שולחן אביהם. ^[16]

אבל בבנים שאינם סמוכים על שולחן אביהם, אפילו אם חבל האב בהם חייב לשלם, כל שכן אם חבלו בהם אחרים, וכן מציאתם לעצמם.

ותמהינן: והא התם [בבריתא קמייתא], דאית לה צערא דגופא ומעלמא הוא דקאתי לה, והאב זוכה בחבלת בתו, הואיל דקא קפיד!? דהא קתני: ולא עוד, אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה, ואמאי, הא אמרת: במידי דאתי מעלמא ואית ליה צערא דגופא לא קפיד!?

אמרי [תירצו] בני הישיבה: שאני התם דגברא קפדנא [איש קפדן] הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו, ואדם כזה - אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד.

אבל הכא [ברייתא בתרייתא] דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו, אמרינן: כי קא קפיד, במידי דקחסר ליה ממונא, אף על פי שמצטערים הם בגופם, במידי דאתי להו מעלמא ואית להו צערא דגופא - לא קפיד. ^[18]

שנינו בברייתא לעיל: החובל בבנו קטן יעשה לו סגולה.

ומפרשינן: מאי "סגולה"?

רב חסדא אמר: ספר תורה ללמוד בו, והרי פירות [הלימוד] והקרן קיים.

רבה בר רב הונא אמר: דיקלא [עץ דקל] דאכיל מיניה ^[19] תמרי והקרן קיים, אבל לא יתן את המעות ב"עיסקא" שמא יארע בהם דבר תקלה ויאבד. ^[20]

עתה שבה הגמרא לדברי רב שאמר: לא זכתה תורה לאב אלא "שבח נעורים" בלבד.

וכן אמר ריש לקיש כדעת רב: לא זכתה תורה לאב אלא "שבח נעורים" בלבד. ורבי יוחנן חלק ואמר: אפילו תשלומי פציעה זיכתה תורה לאב.

ומתמהינן: פציעה סלקא דעתך שהאב זוכה בהן!? ^[21]

הא אפילו רבי אלעזר דבעי מיניה מרב [לעיל] לא קא מיבעיא ליה [לא הסתפק] אלא בחבלה.

החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. ואוקימנא בגברא קפדנא דאין מעלה לה מזונות ואפילו בדאית לה מעלמא ואית לה צערא דגופא קפיד ושקיל מה שתעדיף על מזונותיה, ומשמע דכל שכן מציאתה שהיא שלו דאפילו בסמוכה על שלחנו דלאו גברא קפדנא ולא קפיד אמידי דאית לה צערה דגופא בגוויה אפילו הכי קפיד אמציאה דאתי לה מעלמא הואיל ולית לה צערא דגופה בגווה. וכל שכן גברא קפדנא דאינה סמוכה על שלחנו. ואיכא למידק, דהא תנן בפרק קמא דמציעא (יד, א) מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ופירשה רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואין סמוך על שלחן אביו זה גדול גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, אלמא אפילו בתו הקטנה כל מציאתה שלה ולא לאביה. י"ל דרבי יוחנן לא קאי אבתו קטנה אלא אבנו אבל בתו אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה משום איבה (כתובות מז, א) שמא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין. אי נמי יש לומר דאפילו בגברא קפדנא מציאתה לעצמה, וחבלתה בלחוד הוא דאית ליה משום דההיא זיכתה לו תורה ודבר תורה שבת דאב הוי כל שתעדיף, אבל מציאה מדרבנן הוא דאקני ליה משום איבה שמא לא יעלה לה מזונות וכל שאין מעלה לה מזונותיה לא תקינו ליה. והוא הדין לר"י דאמר פצעה בפניה הוי דאב משום דפחיתת כספו דאתי בזמן שהוא יכול למוכרה הכל שלו אבל מציאתה לא, ונמצא לפי זה שפעמים נוטל חבלתה ואינו נוטל מציאתה בשאין מעלה לה מזונות וההיפך במעלה לה מזונות דכיון דלאו גברא קפדנא הוא ירדו חכמים לסוף דעתו שאינו מקפיד על מה שבא לה מעלמא ואית לה צערה בגוויה אבל מציאה דאתיא לה מעלמא ולית לה צערא דגופא בגוויה קפיד. ולשמואל דפירשה לההיא דפרק קמא דמציעא בגדול ממש וקטן ממש כל שכן דניחא דמציאת הקטנה לאב ואפילו של בנו קטן מפני שכל שמוצאה מריצה אצל אביו כמו ש מרו שם.

דכתיב כי טוב לו עמך. הרב ר' אברהם בר' יהודה הצרפתי גריס כשכיר כתושב יהי' עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) ומהאי קרא דרש ליה בספרי. וכן נראה יותר משום דכי טוב לו עמך לא בצווי הוא אלא בסיפור דברים שהעבד אינו רוצה לצאת מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ומיהו בכל הספרים כתיב כי טוב לו עמך כאן וכן בכמה מקומות ואף על פי שאינה בצווי שמעת מינה שפיר דמדקאמר כי טוב לו עמך משמע שכך צריך לעשות.

החובל בבת קטנה של אחרים אם יש כאן נזק והוא חבל המפחיתה בדמים הרי נזק זה של אב וכן השבת שהרי מעשה ידיה לאביה אבל צער ובשת ורפוי שלה וכן בכל שאין שם נזק כגון שאין בו פחת דמים ואע"פ שבאונס הבשת לאב טעם הדבר לשם מפני שזה בכלל שבח נעורים שהוא לאב מאחר שהחובל בבת קטנה של אחרים השבת והנזק לאביה אין צריך לומר שהחובל בבתו קטנה שהוא פטור בנזק ושבת ומ"מ אף הוא משלם צער ורפוי ובשת:

חבל בבן אחרים אם גדול יתן לו מיד ואם קטן יעשה לו סגולה וכן בבת גדולה וכן החובל בבניו אם גדולים יתן להם מיד וכן בבתו גדולה ואם קטן יעשה לו סגלה:

קטון וגדול שאנו אומרין כאן שהאב החובל בהם יתן להם מיד ואם קטן יעשה לו סגלה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו הרי זה קטן לענין זה ואם חבל הוא בו פטור ואם אינם סמוכים על שלחנו בגדולים נותן להם מיד ובקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שיגדיל או כל דבר המוציא פירות וזרע הנקרא בלשון תלמוד סגלה ואחרים שחבלו בהם אם גדולים אע"פ שסמוכים על שלחן אביהם נותן להם מיד ואם קטן לוקח בהם קרקע והאב אוכל פירות:

בתו קטנה שאמרנו שהוא פטור אם חבל בה ושאם חבלו בה אחרים ינתן לו דוקא כשהיא סמוכה על שלחנו שאם אינה סמוכה על שלחנו הרי צריך לה למזונות ומ"מ העודף על מה וצריך לה הרי הוא לאביה:

שמא תאמר סמוכים על שלחן אביהם שחבלו אחרים בהם מפני מה אמרו גדולים ינתן להם מיד קטנים יעשה להם סגלה יהא הכל לאב הואיל וסמוכים על שלחנו על הדרך שאם חבל הוא בהם שהוא פטור אין הדבר כן מפני שבמה שאינו חסר כלום אינו קפיד עליהם ואע"פ שכיוצא בזו במציאה אמרו במסכת בבא מציעא וכל מציאה שלהם הואיל וסמוכים על שלחנו לאביהם היא מציאה לא סבלו צער עליה וכל שלא סבלו בה צער אע"פ שבא להם ממקום אחר ואינו חסר כלום כגון מציאה או כל מה והוא חסר אע"פ שכבר סבלו בה צער כגון הוא שחבל בהם מקפיד הוא עליהם אבל כל מה שסבלו בו צער ואינו חסר כלום כגון אחרים שחבלו בהם אינו מקפיד עליהם שמא תאמר חובל בבת קטנה של אחרים ואינה סמוכה על שלחנו שכתבנו שהעודף לאביה הרי אינו חסר כלום וסבלה בו צער אותם הדברים נאמרו באדם קפדן והדברים מוכיחים כן שהרי קטנה היא ואינה סמוכה על שלחנו ומקפיד עליה על כל פנים ומ"מ בבנים ובבת גדולה הואיל ואין לו בהם שום זכות אין קפידתו זוכה לו ויש מי שאומר הואיל והדבר תלוי בקפידא לא נאמר כן אלא בסתם הא אם גלה דעתו והקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכים על שלחנו:

שמא תאמר והלא במציאת בנו ובתו הקטנים והם כל שאין סמוכים על שלחנו שהיא שלהם נמצא שבת קטנה שאינה סמוכה מציאתה לעצמה ואע"פ שהוא קפדן אינו מקפיד עליה אף בדבר שאין לה צער פרשוה קצת מפרשים דוקא בבנו שאין לו בו שום זכות הא בבתו קטנה אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה הכל לאביה אא"כ צריך לה למזונות ומ"מ העדפה לאב וכמו שאמרו ב"מ י"ב ב' אף במכרה שהאב זכאי במציאתה וחכמי הראשונים שבקטלוניא משיבים בה בדרך אחרת מפני שדעתם שאף בבת קטנה נאמר שם כן אלא שהם מפרישים בין מציאה לשבת מפני שמעשי קטנה לאביה מן התורה אבל מציאה אינה לאב אלא מתקון חכמים ולא תקנו לו אלא בסמוכים על שלחנו ומ"מ אין דבריהם נראים שהרי בכאן העמדנוה אף בנזק ולא בשבת בלבד אלא שנראה לדבריהם שכלם מדמין אותם זה לזה אבל מציאה אין לה שיכות עמהם אלא שיש מקשים עליהם שאף מציאה מן התורה לאב לדעת ר' יוחנן שהוא בעל שמועה זו של מציאה כמו שאמר בתו לאמה וכו' מה אמה מציאתה לרבה אף בת מציאתה לאביה ומ"מ יראה שאין זו אלא אסמכתא שהרי בכתובות מ"ז א' אמרו האב זכאי בבתו במציאתה משום איבה ועוד שקטנה מיהא אין לה יד לזכות אף לעצמה אלא מדברי חכמים ומפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת בבא מציעא:

זה שאמרנו קטן יעשה לו סגלה יש אומרים על החובל וקורין יעשה מבנין הקל ויש אומרין שבית דין הוא שעושין כן וקורין בגרסתן יעשה מבנין נפעל:

יש שואלין בנים הסמוכים על שלחן אביהם מעשי ידיהם למי שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם או שמא מאחר שיש להם טורח כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם ויראה מכאן שהוא של אב ומה שאמרו קדושין ג' ב' מנין שמעשה הבת לאב לדעת זה אי אפשר לפרשה בסמוכה שאם כן אף בבן אלא כשאינה סמוכה ובהעדפה או בסמוכה ועל חיוב תורה היא מחזר:

עבד כנעני יכול לומר לו רבו עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה מתוך שאדם חס על ממונו אין אדם רגיל בכך שמתירא הוא שמא יברחו ואין זה דבר המצוי ולא חששו בו ומ"מ בעבדי מלוג אינו כן הואיל ואינו חייב באחריותם שמא יקל בהם כמו שיתבאר במקומו אבל בעבד עברי אינו כן ולא עוד אלא שהוא עמו במאכל עמו במשתה כמו שנאמר כי טוב לו עמך ואין צריך לומר בבנו ובבתו:

אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים. כתוב בתוספות וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות וכו' והא דקא מותיב מחובל בבתו קטנה דפטור היינו מדקתני פטור דמשמע מכל חבלתה ואפילו דלאחר בגרות ומשני בשבת היא. והוה מצי לשנויי בשומת חבלה דעד שעת בגרות אלא משום דלעיל משני אביה בשבת ניחא ליה טפי לשנויי הא נמי בשבת. לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ובכלל זכות זו מציאתה ומעשה ידיה עד שעת בגרותה שאף על פי שאינו יכול למוכרה משהביאה סימנים בנערות כדאמרינן מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר אפילו הכי מעשה ידיה שלו עד שתבגר הואיל ויכול למוסרה לחופה עד שתבגר והיינו דאמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות ולמה ליה למימר עד שעת בגרותה דאנן בבת קטנה קיימינן אלא מהאי טעמא דאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים שבח בתולים קאמר כלומר פגם שנפגמה מחמת בתולים אבל פגם חבלות לא זכתה לו וממעשה ידיה לא גמרינן דההוא לאו פגם הוא אלא רווחא דאתי ליה מעלמא הוא וזכי ליה רחמנא כי היכי דליתיב לה מזוני. מיהו אם אין מעלה לה מזונות מעשה ידיה שלה אלא שאם תעדיף על מזונותיה המותר שלו כדאיתא בהאי שמעתא גבי שבת בברייתא קמייתא. והא דתנן בריש שנים אוחזין מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ומאי גדולים שאין מעלה להם מזונות ואפילו הם קטנים התם עד כדי מזונותם קאמר אבל העדפתם שלו. ואיכא מאן דאמר דשאני מציאה ממעשה ידיה דמעשה ידיה זכותו מן התורה משום הכי העדפתה שלו אבל מציאה מדבריהם הוא וכיון שאין מעלה לה מזונות אין לאביה זכות בה כלל ויש לו פנים ואף על פי שיש דברים נוטים לצד אחר יוכל אדם להעמידה לזה הדעת. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ דרבי יוחנן לא קאי אלא אבנו אבל בתו אפילו אינה סמוכה מציאתה לאביה משום איבה שמא ימסרנה למנוול ומוכה שחין. ע"כ לשונו.

החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה והוא דלא אתי אב וקא תבע. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

כאן בסמוכין על שלחנו. כתוב בתוספות אומר ר"י דלמאן דאמר וכו'. וכן כתוב בתוספות שאנץ וזה לשונם והשתא למאן דאמר בפרק אלו מציאות דגדול גדול ממש וקטן קטן ממש גבי מציאה הוי חבלה לאב טפי ממציאה דמציאת גדולים אפילו סמוכין הרי היא שלהם ואם חבל בהם אב פטור כדתניא הכא אפילו בגדולים כיון דסמוכין וכשאין סמוכין עדיפא מציאה מחבלה דקטנים מציאתן לאב ואם חבל בהם חייב ואין לחוש בזה דמציאה טעמא משום דמריצה אבל חבלה אינו מריץ אבל למאן דאמר התם לאו קטן ממש אין חילוק בין חבלה שהאב חובל למציאה דהכל תלוי במזונות אבל חבלה שאחרים חובלים בהם דידהו הוי אפילו בסמוכין. ע"כ.

עוד כתוב בתוספות בדיבור המתחיל וקתני ולא עוד וכו'. משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמרינן בריש מציאת האשה וכו' ואף על גב דאמרינן פרק שנים אוחזין דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה גבי מעשה ידיה נמי אמרינן כהאי גוונא בפרק אף על פי קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה. וקצת קשה בהאשה רבה דלא קאמר טעמא דהכא תיהוי לה איבה ואיבה נבי מעשה ידיה נמי כדאמר התם גבי מציאה ואין זה שייך לפירושנו שפירשנו כאן.

עוד כתבו בתוספות איך מצינא למימר דהא דקאמר אי בסמוכין היינו אליבא דמאן דאמר לאו גדול גדול ממש וכו'. וקשה דאם כן תיקשי ליה בקטנים בין סמוכין בין שאינן סמוכין אמאי יעשה להם סגולה לאבוהון בעי למיתב לשמואל דאמר התם דקטן קטן ממש. עד כאן בתוספות שאנץ.

רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וקיימא לן כוותיה. פריטי הרמ"ה ז"ל.

פציעה סלקא דעתך. קס"ד שפצעה בגבה או בבטנה במקום שאינו נראה והא ליכא שום הפחתה מכספה שהרי אינו נודע לאדם ואפילו יעשה במקומה נצרר הדם ולא יצא ויהיה ניכר לעולם. ה"ר יהונתן ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל החובל בבת קטנה של אחרים אם יש כאן נזק הרי נזק זה של אב וכן השבת שהרי מעשה ידיה לאביה אבל צער ובושת וריפוי שלה וכן בכל שאין שם נזק כגון שאין בו פחת דמים. ואף על פי שבאונס הבושת לאב טעם הדבר לשם מפני שזה בכלל שבח נעורים שהוא לאביה מאחר שהחובל בבת קטנה של אחרים השבת והנזק לאביה אין צריך לומר שהחובל בבתו קטנה שהוא פטור בנזק ושבת ומכל מקום אף הוא משלם צער וריפוי ובושת. חבל בבן של אחרים אם גדול יתן לו מיד ואם קטן יעשה לו סגולה וכן בבת גדולה וכן החובל בבנו אם גדול יתן לו מיד וכן בבתו גדולה ואם קטן יעשה לו סגולה. וקטן וגדול שאנו אומרים כאן שהאב החובל בהם יתן להם מיד ואם קטן יעשה לו סגולה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו הרי זה קטן לענין זה ואם חבל הוא בו פטור. ואם אינן סמוכין על שלחנו בגדולים נותן להם מיד ובקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שיגדילו או כל דבר המוציא פירות וזהו הנקרא בלשון תלמוד סגולה. ואחרים שחבלו בהם אם גדולים אף על פי שסמוכים על שלחן אכיהם נותן להם מיד ואם קטן לוקח בהם קרקע והאב אוכל פירות. בתו קטנה שאמרנו שהוא פטור אם חבל בה ושאם חבלו בה אחרים ינתן לו דוקא כשהיא סמוכה על שלחנו שאם אינה סמוכה הרי צריך לה למזונות ומכל מקום העודף על מה שצריך לה הרי הוא לאביה. ופרכינן בגמרא סמוכין על שלחן אביהם שחבלו אחרים בהם מפני מה אמרו גדולים ינתן להם מיד וכו' יהא הכל לאב הואיל וסמוכים על שלחנו וכו' ומתרצים דבמידי דאתי מעלמא לא קפיד וכו'. ויש מי שאומר הואיל והדבר תלוי בקפידא לא נאמר כן אלא בסתם הא אם גילה דעתו והקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכין על שלחנו. שמא תאמר והלא במציאת בנו ובתו הקטנים והם כל שאין סמוכין על שלחנו שהיא שלהם נמצא קטנה שאינה סמוכה מציאתה לעצמה ואף על פי שהוא קפדן אינו מקפיד עליה אף בדבר שאין להם צער פרשוה קצת מפרשים דוקא בבנו שאין לו בו שום זכות הא בבתו קטנה אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה הכל לאביה אלא אם כן צריך לה למזונות ומכל מקום העדפה לאב וכמו שאמרו אף במכרה שהאב זכאי במציאתה. וחכמי הראשונים שבקטלוניא משיבים בה בדרך אחרת מפני שדעתם שאף בבת קטנה נאמר שם כן אלא שהם מפרישים בין מציאה לשבת מפני שמעשה קטנה לאביה מן התורה אבל מציאה אינה לאב אלא מתקון חכמים ולא תקנו לו אלא בסמוכים על שלחנו. ומכל מקום אין דבריהם נראין שהרי בכאן העמדנוה אף בנזק ולא בשבת בלבד. אלא שנראה לדבריהם שכולם מדמין אותם זה לזה אבל מציאה אין לה שייכות עמהם. אלא שיש מקשין עליהם שאף מציאה מן התורה לאב לדעת רבי יוחנן שהוא בעל שמועה זו של מציאה כמו שאמר בתו לאמה וכו' מה אמה מציאתה לרבה וכו'. ומכל מקום יראה שאין זו אלא אסמכתא שהרי בכתובות אמרו האב זכאי בבתו במציאתה משום איבה. ועוד שקטנה מיהא אין לה יד לזכות אף לעצמה אלא מדברי סופרים ומפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת מציעא. זה שאמרנו קטן יעשה לו סגולה יש אומרים על החובל וקורין יעשה מבנין הקל. ויש אומרים שבית דין הוא שעושין כן וקורין יעשה מבנין נפעל. יש שואלים בנים הסמוכים על שלחן אביהם מעשה ידיהם למי שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם או שמא מאחר שיש להם טורח כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם יראה מכאן שהוא של אב. ומה שאמרו מנין שמעשה הבת לאב לדעת זה אי אפשר לפרשה בסמוכה שאין כן אף בבן אלא כשאינה סמוכה ובהעדפה או בסמוכה ועל חיוב תורה הוא מחזר. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ושמעינן מינה דלית ליה לאב אלא נזקא דאפחתה מכספה ואין צריך לומר לשבת דהא מעשה ידיה עד שעת בגרותה דאביה הוי ובהא אפילו רב מודה. והוא הדין לענין בושת דאפילו רבי אלעזר לא קמיבעי ליה אלא גבי חבלה דאי בעי חביל בה לאו כל כמינה אבל בושת דאביה רשאי לביישה פשיטא ליה דאביה הוי. תדע דהא תנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה אבל צער דהכא דידה הוי וריפוי אי אסי אבוה יהיב ליה לאבוה ואי לא יהיב לה לדילה ודוקא בסמוכה על שלחן אביה אבל בשאין סמוכה על שלחנו אפילו נזקה ושבתה דידה הוו דלא גרע מעבד עברי ואם העדיף יותר על הראוי למזונותיה ינתן המותר לאביה והיינו דתניא ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ואוקימנא בשאין סמוכה על שלחנו ולהעדפה. והא דתניא בברייתא החובל בבניו ובבנותיו של אחרים קטנים יעשה להן סגולה ואוקימנא בסמוכין על שלחנו התם לענין צער קמיירי. דיקא נמי דקאמרינן עלה בגמרא טעמא דכי קפיד ברווחא דאתי להו מעלמא אבל חבלא דאית להו צערא דגופייהו לא קפיד דשמעת מינה דלענין צער קא מיירי דאי לענין נזק כי לא קפיד נמי מאי הוי אטו משום דלא קפיד פקעה זכותיה בסתמא אלא ודאי לענין צער קאמר דמדאורייתא לא קני ליה אלא כיון דסמוכין על שלחנו ובדין הוא דליקני ליה בתקנתא דרבנן כמציאה אלא כיון דצערא דגופייהו הוא לא קפיד עליה ולא אקנו ליה רבנן אבל נזק דבתו קטנה דאביה בעי מיהוי כרבי יוחנן דאי לא תימא הכי קשיא ליה ברייתא לרבי יוחנן ומאי שנא הכא דידה הוי ומאי שנא מהיכא דנבעלה באונס דצערא דאבוה הוי כדתנן והצער בתפוסה אמרי התם כיון דאי בעי מסר לה למוכה שחין מצי מסר לה אף על גב דהוי לה צערא השתא נמי צערא דאבוה הוי אבל גבי חבלה דאי בעי מסר לה למאן דחבל בה ומצער לה לאו כל כמיניה צערא דידה הוי. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל החובל בבת חבירו קטנה נזקא דמפחתה מדמיה לאביה ושבתה נמי אפילו לא אפחתה מכסף מכירתה לאביה אבל צערא דידה הוא ובושתה אי מכלמי לה ומכלמא ורפואתה נמי דידה הוו. וכן החובל בבתו משלם לה צער ובושת וריפוי בין גדולה בין קטנה ואחרים שחבלו בה אם היא נערה שאין לאביה רשות למכרה נראה לומר שנזקה שלה אפילו אם פחתה מכספה וכן צערה ובושתה ורפואתה שלה אבל שבתה לאביה עד שתבגר וכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. וצריך עיון. ואיכא מאן דאמר דבושתה דקטנה לאביה הוא כדאמר התם שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו. ונראה שעל דרך זה הלך רבנו הגדול זצ"ל אף על פי שתפס עליו בעל המאור ז"ל והיינו דקאמר מרנא זצ"ל אבל עד דלא אפחתה מכספה דידה הוי והוא הדין לבושתה כלומר בבושתה בדלא אפחתה מכספה כגון שביישה בינו לבינה ואין כאן בושת לאב כלל אבל היכא דלא הוי כה"ג דינא הוא דליזכי אביה בבושת בכל מידי דמתביישא בגלוי דאבוה נמי מתבייש בהכי. וכן צריך עיון על נזק הנערה אי מצי אביה למטען אנא הוינא מסר לה למנוול והוה יתיב לי טובא בכסף קידושיה והשתא בהאי חבלה פסידנא לההוא כספא ומהאי דינא לשקול נזק בתו נערה כיון שלא בגרה. ע"כ.

בד"ה והא מציאה כו' א"נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר כו' עכ"ל פירוש ומקטן לחוד פריך מיהו ק"ק דמשמע משום דאוקמא בסמוכים פריך ולשמואל אפילו בלא סמוכים ה"מ למפרך מקטן ודו"ק:

גמרא ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה סחר סבב ואכול כו'. נראה לי דלפירוש זה הוא לשון הסבה לסעודה תרגום וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל ור"ל ביום תהיה לי למלאכה ובלילה תוכל אפי' להסב ולאכול כדרך בני חורין ומש"כ חזור עה"פ הוא הוספת רש"י לבאר מאין יאכל:

תוספות בד"ה א"ל לא זכתה תורה לאב וכו' וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל אר"י והא בריש נערה משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הוי לאב עכ"ל. האי לישנא דפצעה בפניה אינו מל' הברייתא אלא ר"י בר חנינא מוקי לה הכי ובברייתא לא נזכר אלא שאין מוריש זכות חבלות של בתו לבנו וא"כ יש לדקדק מאי קושיא לרב דלמא רב מוקי לה בשבת והטעם משום דמעשה הבת נמי אינה של אחים כשמעתיה דרב התם אבל האב גופא ודאי זוכה בשבת כיון דמעשה ידיה שלו אבל בנזק דאפחתה מכספה לעולם דאב נמי לא זכה ויש ליישב וע"ש:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות עכ"ל. והא דמקשה בסמוך מדקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה ולא מוקי לה בפחיתת כסף שעד ימי בגרות או בפחיתתה לקידושין לאידך תירוצא י"ל דמשמע ליה דחייבים ליתן לאביה כהנהו חייבים דאיירי ברישא והתם וודאי לא איירי בכה"ג דהא בנו קתני וק"ל:

בפרש"י בד"ה מן השבת בזמן שהוא שלו ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו עכ"ל. נראה מפירושו כגרסת הספרים לעיל גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו נותן הכל לרבו והוכרח כאן לפ' כן דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי הכא מידי דכיון דבעבד גופו יש חילוק בין חבל בו הוא שאינו נותן לו שבת ובחבלו בו אחרים נותן אפילו השבת לעבד וילקח בהן קרקע א"כ מאי מקשה אדרב דאיירי בחבלו בה אחרים ולפרש"י ניחא דמשמע דהא בהא תליא לענין שבת כיון דמטעם מעשה ידיה נגעו בה מיהו לפי' המפרשים לעיל הכל לעבד נמי יש ליישב עפמ"ש שם הטעם וזה לא שייך בבת דאפילו מציאתה לאביה עיין מ"ש לעיל באריכות ואין להאריך כאן:

גמרא איתיביה החובל בבנו גדול וכו' מעיקרא ה"ל לאקשויי מהאי דהוי בתו אבתו ולמ"ש בסמוך בל' התוספות יש ליישב דמעיקרא ס"ד דרב בשבת נמי סבר דלעצמה והיינו מלישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה תורה אלא שבח נעורים וא"כ ע"כ האי ברייתא דכתובות שהביאו התוספות איירי בפחת הקידושין או פחת המכירה עד שעת בגרות כמ"ש תוספות וא"כ ה"נ דנקט בברייתא חייבים ליתן לאביה היינו נמי בפחת הנזק כה"ג וא"כ לא קשה לרב ועוד דאדרבה אידך ברייתא מסייע ליה דקתני החובל בבנותיו של אחרים קטנים יעשו להם סגולה וא"כ קשיין ברייתות אהדדי וע"כ הייתי מחלק בין פחת הקידושין וכו' אבל עכשיו דקאמר דמודה רב בשבת וא"כ ע"כ האי לישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה התורה אלא שבח נעורים אתי למעט אפילו מה שהיא נפחתת לקידושין וברייתא דכתובות לא קשיא לרב דמוקי לה בשבת א"כ מקשה שפיר והא דלא ניחא ליה נמי לאוקמא האי ברייתא דהכא בשבת היינו משום דבע"כ איירי כשאינה סמוכה על שלחנו כדמוקי לה בסמוך ואם כן ס"ד דשבת ודאי דידה הוי דבעי מזוני והמתרץ השיב דאפ"ה מיתוקמא בשבת ולהעדפה כדמסיק וממילא בזה נתיישב הא דלא מקשה ברייתות דבסמוך אהדדי בלא מימרא דרב והיינו משום דהוה ידע לחלק בין סמוכה על שלחנו אלא למאי דמוקי לה בשבת מקשה ומכ"ש דא"ש לשיטת הרא"ש והרמב"ן דלמסקנת הש"ס לחלק בין גברא קפדנא אידחי נמי תירוצא דאביי דקאמר מודה רב בשבת עיין בדבריהם ודו"ק:

שם ה"נ בשבת ולפ"ז הא דקתני ברישא החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל באינך חייב וכ"נ מלשון התוס' לקמן ומלשון הרא"ש וכ"כ הרמב"ם להדיא דחובל בבתו חייב בצער וריפוי ובשת אם אינה סמוכה על שלחנו והיינו לשיטתו דפסיק כר"י וממילא דה"ה לרב אפילו בנזק ועיין ברמב"ן ובספר המלחמות שהאריך מאד ועיין עוד מזה בסמוך:

תוספות בד"ה והא מציאה כו' אבל לשמואל כו'. ולפע"ד דאף לשמואל מקשה שפיר ממציאה דנערה דלא שייך טעמא דמרצה אלא משום איבה וכן כתבו התוספות עצמם להדיא בכתובות דף מ"ז ע"א ד"ה משום איבה ודו"ק:

תוספות בד"ה וקתני ולא עוד וכו' וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת עכ"ל. כוונתם נראה דכיון דאיירי בשבת לחוד י"ל דלא שייך כיון דמעלמא אתי להו לא קפיד דבמה שהתורה זיכתה לו לאו בקפידא תליא מלתא וע"ז תירצו בתירוצם הראשון דכיון דנקט לבניו ובנותיו הקטנים של אחרים בחד בבא א"כ משמע דבחד גוונא נקט להו ואם כן כמו דבבנו יעשה סגולה היינו כל ה' דברים דלא שייך לחלק ה"ה בבתו הקטנה נמי בכל ה' דברים יעשה סגולה אפילו שבת ואם כן מוכח להדיא דאף במה שהתורה זיכתה לו לא קפיד לכך מקשה בגמרא שפיר אמאי דקתני ולא עוד ומשני בגמרא שאני התם דגברא קפדנא הוא שהרי אינן סמוכים על שלחנו לכך קפיד אפילו במידי דאתא מעלמא והיינו במה שהתורה זיכתה לו אבל במידי דלית ביה זכיה בגווה לא איכפת לן בקפדנותו ותדע דהא בבנו הקטן אמרינן דיעשה סגולה אף על גב דקפדנא הוא ולפ"ז מוכח להדיא דהא דאמרינן החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל בשאר דברים חייב כיון שאינן סמוכים על שלחנו דאף על גב דבמידי דחסר אמרינן דקפיד מ"מ כיון דלית ליה זכיה בגוויה אלא בשבת לחוד לרב ובנזק נמי לר"י ובאינך ודאי לא איכפת לן בקפדנותו ואין להקשות דא"כ לא הוי דומיא דרישא דחובל בבנו דהוי ע"כ בכל ה' דברים לא איכפת לן אי לא הוי דומיא כיון דלא נקט להו בחד בבא כנ"ל פי' הסוגיא לדברי התוספות להאי תירוצא קמייתא והרמב"ן בספר המלחמות פירש כל הסוגיא בע"ש ובברייתא בתרייתא דמיירי בסמוכים על שלחנו אמרינן להאי תירוצא דחובל בבניו ובנותיו של עצמו פטור מכל ה' דברים והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו במציאה אבל לתירוץ השני של תוספות אפילו בסמוכים על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו לא שייך לפטרו אלא משבת לחוד ועיין מה שאכתוב מזה בסמוך מיהו הרמב"ן הביא תוספתא דאיתא להדיא החובל בבניו ובנותיו פטור מכולן ודו"ק:

גמרא אמרי התם דגברא קפדנא וכו' כתב הרמב"ן דלפ"ז לא צריכינן תו תירוצא דאביי לעיל לאוקמי ברייתא בשבת דוקא אלא אפילו בכל ה' דברים והיינו משום דגברא קפדנא הוא ואפ"ה לא תקשי לרב דרב איירי נמי מגברא דלאו קפדנא לכך אמר דהכל לעצמה חוץ משבת ע"ש באריכות אבל זו הסברא דחוקה דמהיכא תיתי נאמר דמשום דגברא קפדנא הוא נזכה אותו במה שאין לו שום זכות כלל מן התורה ואינן סמוכים על שלחנו והוא נתן טעם לדבר כדי שלא ימסרה למנוול ומוכה שחין ועמ"ש בסמוך:

שם ור"י אמר אפילו פציעה וכו' לכאורה נראה דכל הסוגיא מיתוקמא לר"י בנזק ושבת כמו לרב בשבת לחוד וברייתא נמי בהכי מיתוקמא כדמעיקרא דקמייתא באין סמוכין על שלחנו והא דאחרים שחבלו חייבים ליתן לאביה היינו נזק ושבת משום דקפדנא הוא וברייתא בתרייתא בסמוכים על שלחנו והא דקתני קטנים יעשו סגולה אפילו נקבות היינו משום דלאו קפדנא הוא ומחיל במידי דאתא מעלמא ולא חסר אלא דלפ"ז קשה לתירוץ השני של התוספות לעיל דמטעם סמוכים על שלחנו לא שייך לפטור אלא משבת לחוד וא"כ ע"כ הא דקתני בברייתא החובל בבניו של עצמו פטור היינו משבת לחוד וא"כ לא הוי דומיא דבנותיו דוודאי פטור נמי מנזק לר"י כיון שהתורה זיכתה לו בחבלו בה אחרים כ"ש בחבל בה הוא עצמו ובמידי דחסר וודאי קפיד ודוחק לומר דלתירוצם השני לא איכפת לן אי לא הוי דומיא ואף ע"ג דבחד בבא נקט להו. אמנם כן מדברי כל הפוסקים וביותר מל' הרי"ף והרמב"ם שלא חילקו כלל בין גברא קפדנא או לא צ"ע כיון שכן עולה מתוך הסוגיות וברייתות לא מיתרצין בע"א לכך נלע"ד דלר"י לא צריכינן לחלק כלל בין גברא קפדנא או לא אלא נקטינן כללא כתירוצא קמייתא לחוד דכשאינן סמוכין על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו חייב אבל כשסמוכים על שלחנו וחבל בהם פטור לגמרי והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו מציאה אבל כשחבלו בהם אחרים אין חילוק בין סמוכים לשאינם סמוכים לא לענין צער וריפוי ובשת דבשניהם הכל לעצמן כיון דמעלמא אתו ע"י צערא דגופא ואיהו לא חסר מידי ודאי מחיל אפילו סמוכים על שלחנו ומכ"ש כשאין סמוכים דמהיכא תיתי יזכה בהם ובהכי איירי ברייתא בתרייתא דקתני קטנים יעשו סגולה והיינו כ"א במאי דשייכי מריפוי וצער ובשת הכל לעצמן בין זכרים בין נקיבות אלא דבזכרים אפילו נזק ושבת לעצמו אבל בבת הנזק ושבת לאביה דבכה"ג ודאי קפדי אינשי דמידי דחסר בה מיקרי שבת דהא בעי למיזיינה ומהעדפה לא איירי אליבא דר"י ונזק נמי חסר בה דהא אפחתה מכספה ממש הן לענין קידושין הן לענין אם רוצה למכרה ואף על גב דלא הוי נקיבות דומיא דזכרים לא איכפת לן כיון דלא קתני הכא חיובא ופטורא אלא יתן מיד ויעשו סגולה ממילא ידעינן דכ"א במאי דשייך וכזה כתבו הרבה מהמפרשים וכל הא מלתא אפילו באינן סמוכים אלא דאפ"ה צריך לאוקמא האי ברייתא בסמוכים משום סיפא דקתני בבניו ובנותיו פטור והיינו בסמוכים דוקא ומכל ה' דברים כדכתיבנא אבל ברייתא קמייתא איירי באינן סמוכים לכן קתני דחובל בבנו חייב בכל דליכא שום טעמא למיפטריה ובבתו קתני פטור והיינו מנזק לחוד לר"י דעיקר חיוב חבלה סתם היינו נזק ופטור משום שהתורה זיכתה לו ומידי דחסר בה הוי וע"ז מסיק ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה צריך ליתן לאביה והיינו נמי נזק שהתורה זיכתה לו דאף על גב דמעלמא אתיא מ"מ קפדי אינשי כיון דאפחתה מכספא ממש מידי דחסר בה מיקרי אבל שבת בין חבל בה הוא ובין חבלו בה אחרים יתן לה דהא בעיא מזוני כיון דאינה סמוכה על שלחנו ובזה נתיישב הכל לר"י ולא צריך לחלק בין גברא קפדנא וכמו שכתבתי הוא ממש דעת הרמב"ם למאי דקי"ל כר"י. והא דמקשה בגמרא מדקתני אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה דמשמע דאע"ג דלא חסר בה קפיד ולא אמרינן דשבת מידי דחסר בה מיקרי היינו לרב דוקא דלדידיה ע"כ ברייתא קמייתא דקתני חייבים ליתן לאביה לא איירי אלא בשבת לחוד דהא נזקה לעצמה וע"כ נמי דלא איירי בשבת גרידא דהא לעצמה בעיא למיתב כיון שאינה סמוכה על שלחנו אע"כ דלהעדפה קאמר וע"ז מקשה שפיר דלענין העדפה וודאי לא קפדי אינשי כיון דלא חסר בה דהא מדידה קא מיתזנא ומעלמא אתי לה ואין לו שום היזק דבלא"ה נמי אין יכול לכופה להעדפה לכך הוכרח לחלק בגמרא ולומר דגברא קפדנא קפיד אפילו בכה"ג אבל לר"י דמוקי ברייתא קמייתא דחייבים ליתן לאביה אנזק לחוד כדכתיבנא ומהעדפה לא איירי כלל וא"כ מנזק לא שייך להקשות דלא קפיד דודאי קפיד כיון דאפחתה מכספה כ"ז נ"ל ברור בע"ה בסוגיא דשמעתין ונתיישב הכל בעז"ה וכל לשון הפוסקים וכן הרא"ש דמחלק בין גברא קפדנא כנראה מדבריו והיינו נמי בהעדפה דאיירי בה אבל בנזק לא מחלק ולא מצאתי מי שמחלק והיינו נמי כדכתיבנא דנזק מידי דחסר בה מיקרי וכ"ע קפדי בה ועל לשון הרמב"ן לא יכולתי לעמוד על תוכן דבריו בזו הסוגיא מחמת שדברי בעל המאור נשמטו מספרי הדפוס ודוק היטב כי נכון הוא. מיהו בחידושי כתובות דף מ"ו העליתי דע"כ אב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה מהקישא דבתו לאמה לרב מיהו בלשון התוספות כתבתי שם דדוקא בניזונית הוי דאורייתא אבל באינה ניזונית לא הוי אלא מדרבנן והוי דומיא דשאר ז' דברים וכל זה אליבא דרב משא"כ אליבא דרבי יוחנן יש לומר דמסתמא ס"ל כרבי אליעזר דלית ליה הקישא דבתו לאמה אלא מקרא דבנעוריה יליף והיינו טעמא דרבי יוחנן דמחייב אפילו בנזק משום דבתו עדיפא מאמה ולפ"ז לרבי יוחנן הוי העדפה מדאורייתא לאב מכל שבח נעורים וא"כ שפיר יש לחלק בין נזק לשאר דברים ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ליישב שיטת הרמב"ם והטור וק"ל: